האם מכירת החמץ מפקיעה את הביטול

נשאלתי היום:
מאחר שאנו מוכרים את כל החמץ השייך לנו - לאיזה חמץ בדיוק כוונתנו ב"ביטול חמץ" השני (בו מבטלים גם את החמץ הידוע)?

ליתר הבהרה:
חמץ שלא ביערנוהו למרות שהוא ידוע לנו, אנו חפצים בקיומו. ודאי נניח שהוא נכלל בשטר המכירה (בהגדרה "בכל מקום שהוא"), אם כן, גם אם נחשוב לבטלו ולהפקירו - המכירה מפקיעה את הביטול.
כי כידוע, הביטול צריך להיות בלב שלם, ואם בדעתו עוד להשתמש בו, גם אם יתעקש לבטלו ולהפקירו - אין פעולת הביטול נחשבת כלל (שלכן, בשנה זו, אי אפשר לבטל בזמן השריפה בערב שבת).

הבה נעשה סדר:

איסור התורה אינו אלא על חמץ שלו. לכן, מעיקר דין התורה, די בהפקעת בעלותו מן החמץ - ע"י ביטולו.
חכמים תקנו שלא להסתפק בכך. הם חששו שהביטול לא יהיה בלב שלם, ושמא יבא לאכול את החמץ (המופקר, שנותר ברשותו). לכן דרשו להוציא את החמץ מרשות האדם, פיזית, ולבערו.
תקנה זו אמורה לגבי חמץ ידוע. אך חמץ נעלם, שלא מצאנו למרות הבדיקה, אי אפשר להוציא פיזית. גם אין טעם לחשוש בו את החששות הנ"ל. לגביו חוזר הדין שדי בביטולו.

לכן, יש צורך הן בביטול והן בביעור - הביטול לחמץ הנעלם, והביעור לחמץ הידוע.
בעיקרון, ראוי היה לערוך את שניהם קצת לפני זמן האיסור. אלא שחכמים חששו לסמוך על שעות היום בהם טרודים יותר, ולכן קבעו את זמנם לליל י"ד. את שריפת החמץ הידוע מעכבים עד הבוקר, מסיבה צדדית ("נותר").
בהתקרב זמן האיסור, מתעורר הצורך לוודא שוב שאין ברשותנו חמץ. החמץ הנותר ברשותנו יכול שוב להיות ממין ידוע או נעלם. ידוע - זה שמצאנו בבדיקה ועדיין לא ביערנו, או הנותר ממה שהשארנו לאכול. נעלם - למרות שכבר ביטלנוהו אתמול, יתכן שמאז נולד חמץ חדש ממין זה, דהיינו, שנעלמה חתיכה מן החמץ שנשאר שמור לאחר הבדיקה.

לכן חוזרים שוב על שתי הפעולות - את החמץ הידוע מבערים בשריפה, ואת הנעלם מבטלים.
בביטול השני מפרטים גם את החמץ הידוע. רק ליתר בטחון. זה לא מתנגש בתקנת חכמים - כי כבר קיימנו אותה, החמץ הידוע כבר אינו ברשותנו.

מכירת החמץ לנכרי היא עצה לחסוך את אובדן החמץ:
הפתרון תקף מבחינת דין התורה - כי העברת בעלות אינה גרועה מסילוק בעלות. ותקף גם מבחינת תקנת חכמים, כי בעצה זו נמוגים שתי החששות - אין פקפוק בגמירות הדעת, כיון שיש כאן העברת בעלות גמורה, ואין לחוש שמא יבא לאכלו, כיון שידוע לו שהחמץ אינו הפקר אלא שייך לאדם אחר.
המכירה תקפה, למרות שבביטול השני מבטלים גם חמץ ידוע. כי ביטול זה אינו כולל את החמץ הנמכר. חמץ הנמכר, דעתנו עליו לזכות בו לאחר הפסח, ואין ביטולו בלב שלם (אם בכלל).
עדיין נותרה משמעות לביטול החמץ הידוע, כי לא כולו נמכר - החמץ שהשלכנו לשריפה, ידוע, ולא נמכר.

השאלה היא היכן נכלל החמץ הנעלם - בביטול או במכירה:
בשטר המכר מציינים שמוכרים את החמץ "בכל מקום שהוא" (בבית, בשדות וכו'), ומוכרים גם "חתיכות חמץ שאין עליהם מקח כלל ואין עליהם שום קונה" - האם ההגדרות הללו אינן תופסות גם את החמץ הנעלם?
אפשר לטעון, שלא יתכן למכור דבר שהמוכר אינו יודע ממציאותו. ההגדרות הנ"ל כוללות רק את אותם מיני חמץ שהמוכר יודע ממציאותם, אלא שאינו יודע את מיקומם.
טענה זו בעייתית. משום שברוב המקרים אין המוכר יודע לפרט את כל פרטי החמץ המאוחסנים במקומות המצויינים בשטר.
אפשר לומר, שאכן, אותם פרטי חמץ שהמוכר אינו זוכרם בפרוטרוט - אינם נמכרים אלא נכללים בביטול. ואין כל ערעור על הביטול מבחינת המכירה, משום שלגבי אותם פרטים, אכן, אין דעת מיוחדת לקנותם לאחר הפסח, שהרי אינו מכירם כלל.
אך גם זו טענה בעייתית. כי המציאות היא, שדעתו של האדם בפירוש סומכת (על המכירה) שיוכל לאחר הפסח לקבל בחזרה את כל החמץ (בעל ערך) השייך לו הנמצא בכל מקום שהוא. גם אם אינו מכיר אותו ביחוד. כך שביטול אינו יכול להועיל לגבי חמץ זה. רק מכירה.
אם כן, משמעותו של ביטול החמץ הנעלם נותרה רק ביחס לפירורים שאינם בעלי ערך כלל, כאלו שאין דעתו של האדם לזכות בהם שוב לאחר הפסח, ואינו חפץ למכרם לנכרי.

אך אפשר להקשות גם לגבי פירורים אלו:
מאחר שהסכמנו שאפשר למכור גם חמץ שאינו מוגדר ("בכל מקום שהוא"), וגם חמץ "שאין עליו מקח כלל", הרי שאפשר למכור גם את הפירורים הללו לנכרי.
אם אכן יש אפשרות כזו, והדבר היה נתון לבחירתנו, בודאי נעדיף את המכירה על פני הביטול. שהרי הביטול במהותו מהוה פתרון פחות מוצלח מן הביעור (חשש שאינו מבטל בלב שלם, חשש שמא יאכלנו), ואילו המכירה דומה יותר לביעור, כנ"ל.

אך אם החמץ הנעלם נכלל במכירה – נותר הביטול הראשון חסר משמעות. כי דעתו למכור גם חמץ זה, ביחד עם החמץ הידוע המפורט בשטר, ואם דעתו למכרו הרי הוא מעונין שהחמץ ישאר ברשותו עד למכירה.

על הסדר של הסדר שעשית:
א) כל תקנת חכמים לבדוק את החמץ מיירי בחמץ שאינו ידוע, שאת זה בודקים. את החמץ שלא מצאו בבדיקה וגם ביטלוהו, א"א לחייבו יותר מזה ולא חייבוהו יותר.
ב) הבדיקה והביטול אינם סתירה, ואין שום צורך לחלק בינם לענין חמץ שאינו ידוע. וגם לא ראיתי חילוקים כאלו בפוסקים. השאלה שנשאלה כאן היא הסתירה וההכפלה לענין ביטול – ביעור – מכירה. ובזה נדון לקמן.
ג) בקשר למצוות ביעור חמץ, כלומר שריפתו, מעיקר הדין יש לשורפו אחרי חצות, שע"ז נאמר תשביתו. אלא שאנו שורפין קודם שעה ששית, כדי שנוכל לבטל החמץ פעם נוספת, אחר השריפה.
ד) בפשטות הטעם שאומרים "דבערתיה" אף שאחר שנשרף אין צורך לבטל. הטעם הפשוט הוא שחוששים שלא נשרף כראוי ולא נפסל מאכילת כלב. וראיתי כן פעמים רבים במקומות הצבורים ששורפים החמץ, ואחרי גמר השריפה נשאר חמץ שלא נשרף כראוי. ואין בעליהם עוברים עליהם – רק מטעם שאמר דבערתיה.
ה) בפשטות הטעם שלא סומכים על מכירה בלבד, כי מכירת פרוסות הלחם אינה ברורה, לא מצד המוכר ולא מצד הקונה. ולכן הכי טוב הוא לבטלם. ולאידך חוששים שישכחו לומר בבוקר את כל חמירא (וזה קורה). אז יש מהדרים למכור גם את פרוסות החמץ שלא הספיקו לשרוף.
ו) כל האמור הוא בפרוסת חמץ (עוגיה) ששכחו, ולא בפירורים, שבזה נאמר בגמרא שהם בטלים מאליהם.

הלבן,
א) כפי שכתבתי.
ב) מה שמוצאים בבדיקה הופך ל"ידוע" [שוע"ר תלד,י]. את הביטול עושים על החמץ שלא מצאו [תלד,ו.יא.יב].
ג) זמני השריפה והביטול: מעיקר דין תורה מתחילת שעה שביעית. מעיקר דין חכמים מתחילת שעה שישית [תמה,א]. ומנהגנו בסוף חמישית בשביל הביטול [תלד,יב]. אפשר לשרוף מיד אחר הבדיקה [תמה,ז].
ד) חמץ שלא נשרף לחלוטין = אינו מבוער = "דלא ביערתיה".
הבעלים אינם עוברים על חמץ שראית במקומות הצבורים, מאותה סיבה שאינם עוברים על חמץ שהשליכו באותם מקומות יומיים קודם - משום שהחמץ הוא הפקר לכל.
לכן, אם מקום שריפת החמץ הוא בחצר פרטית, והחמץ לא נשרף לגמרי, אכן, עדיין צריכים לבערו, ואין סומכים על הביטול [תמה,א-ד].
ה) כנ"ל. הביטול של חמץ שלא הספיק להשרף אינו מועיל. אלא מעשה ההפקר. ולאחריו אין צורך לא בביטול ולא במכירה.

דונאט:

המכירה מבטל הביטול לגבי הנמכר, ולשאר החמץ למה לא יועיל הביטול? הן אדרבא ממה שלא מכר מוכח כי השאר בגדר "בטל".

והנפק"מ מבחינתי משאלתך, אם לא יצא המכר לפועל לבסוף, או שחזר וקנה ממנו למכור לאחר, שאז החמץ אינו מבוטל.