| נשלח ב-23/6/2002 21:31 |
 |
| |
הרמב"ם בנושא קברות צדיקים
"ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" (דברים, לד/ו)
הקדוש ברוך הוא עשה לישראל חסד גדול בכך שהעלים מאיתנו את קברו של משה רבנו, שהרי אילו היה מקום קבורתו ידוע ומפורסם, אין ספק שהיה הופך למקום קדוש ואתר עליה לרגל
כל אותה אלילות של פולחן הקברים הידוע מאז ימי עולם, מאז מצרים הקדומה ואתריה שנשתמרו עד עצם היום הזה, אמונה אלילית שדבקה כספחת גם בעולמה של היהדות, בהפיכתם הסיטונית של קברי צדיקים למקומות קדושים, היו מקבלות ממדים שאין לשערם, אילו היה אפשר להכילן על קבר משה
"הצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות"
(הרמב"ם משנה תורה, ספר שופטים הלכות אבל פ' ד, סוף הלכה ד)
איקה
|
|
|
|
| נשלח ב-24/6/2002 16:47 |
|
| |
פולחן הקברים הפך מאבן נגף שגובלת בדרישה אל המתים לתעשייה שלימה שמשלבת כסף, בידור, ולפעמים, למרבה ההפתעה, גם יראת שמים של תמימים שאינם מבדילים בין תכלת לקלא אילן.
אפשר לסקור כאן את ההתפתחות, או יותר נכון ההידרדרות, של התופעה. חלק מעניין הוא עיסוקם המרובה מאד של מקובלי צפת בקברים עתיקים, שחלקם זוהו רק באמצעים מיסטיים. לגבי זו נקודה כואבת ועצובה מאד ביהדות של זמננו. וד"ל.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2002 17:00 |
|
| |
הנה מה שאספתי בנדון מהפורום באוהלה של יהדות:
כתב סאפי:
בספר במדבר פרק כ"ב פסוק י"ג "ויבא עד חברון" מפרש רש"י הקדוש:
"ויבא עד חברון - כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם, וכן הוא אומר (דברים א, לו) ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, וכתיב (שופטים א, כ) ויתנו לכלב את חברון: שבע שנים נבנתה - אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה את צוען למצרים בנו הגדול, אלא שהיתה מבונה בכל טוב על אחד משבעה בצוען. ובא להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעולה בכל ארצות כמצרים, שנאמר (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, וצוען היא המעולה שבארץ מצרים ששם מושב המלכים, שנאמר (ישעיה ל, ד) כי היו בצוען שריו, והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים"
דהיינו המנהג להשתטח על קברי צדיקים, היה זמן רב לפני הרמב"ם...
כמו כן הבנתי שהרמב"ם כן ביקר בקברי צדיקים.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2002 00:24 |
|
| |
גינגית,
היו הרבה מנהגים שאבותינו נהגו בהם, וכשניתנה תורה הם נאסרו כמו "לדרוש אל המתים" דבר הנימנה בין מכלול איסורי התורה (דברים יח/יא)
הרואה בכל אלה משום תועבות הגויים שאין ללמוד ממעשיהם ומנהגיהם,
אם הדבר נעשה מתוך אמונה צרופה , תמימה , שהיא לשם זיכרון אין בזה שום פסול. אך מה שקורה היום כשכל קברי הצדיקים הפכו לתעשית כסף למקום עליה לרגל למאמינים בסגולות ואמונות תפלות וטפלות, אודות כוחם של המתים להשפיע ולגרום לשינויים במציאות הטבעית, זיוף אשר כזה אי אפשר לעשותו לגבי משה רבנו, והדבר נותר בגדר נמנע, ולא ניתן להמציא לו קבר להשתטח עליו. זכה משה רבנו שלא חל בו אותו פיחות אשר חל על גדולי ישראל ו'קדושים' אחרים, שנעשו בעולמה של היהדות אובייקטים של גישה אלילית, וגם במחינה זו ניתן לחזור ולומר עליו: " ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"(לד/י)אשר גם במותו נשאר "איש אלוהים" ו"עבד השם"
איקה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2002 00:41 |
|
| |
איקה,
הטיעון שהסתרת קברו של משה הוא משום מניעת פולחן המת, הוא חזק. ישנו טיעון נוסף שאינו חולק אלא מוסיף. המוות בושה למין האדם. אדם גדול כמשה רבנו ראוי שתיחסך ממנו בושה זאת!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2002 01:12 |
|
| |
ג'ינג'ית
עלי להודות על האמת. יש מקור נוסף בגמרא להשתטחות על קברים. מסופר על בני רבי חייא כמדומה לי (אין לי את המקור), שהלכו ובכו על קבר אביהם בגלל צער שהיה להם.
מה הם רצו שם? האם הם האמינו שהאב מקשיב להם?
המקור שמביא רש"י ניתן לפירוש בדיוק כפי שהביא הרמ"א את המנהג. כדי להתעורר בתשובה, ולזכור שאפילו צדיקים כאלו מתו, וכן שהיותנו צאצאים לאבות כאלו מחייב אותנו. אבל מה נעשה עם הגמרא ההיא?
התשובה היחידה שיש לי היא מה שכתב הרמב"ם לחכמי לוניל, והעתקתי כאן, וראוי לשנן וללמוד בעל פה
אל תשאלוני מאותו חכם, שאיננו יודעים מה כוונתו, או שנעלם ממנו דבר באותה שעה.
אולי אותם אמוראים - נכתוב ונקרא זאת בזהירות - באמת האמינו שיש להם קשר עם אביהם המת דרך הקבר?
אבל אמונה כזו אינה מחייבת אותנו. זה שבשום מקום בגמרא לא כתוב ממש הפוך, אינו מוכיח שהמעשה שלהם היה מחוכם במיוחד. וכמובן צריך להסביר מדוע רב אשי טרח להעתיק זאת בש"ס.
שמעתי לאחרונה שיחה.
א: אולי נקפוץ לקברו של אמורא פלוני?
ב: ל-לא. עכשו כבר יום ששי אחרי הצהרים, והנשמה לא בקבר.
???
על דא קא בכינא.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2002 04:00 |
|
| |
התשובה לסימני השאלה שלך, מקורה בשער הגלגולים של האר"י ז"ל. שם כתוב שבשבתות וימים טובים הנשמה עולה למעלה ואינה שורה על הקבר.
אולי אתה אינך מאמין בזה, אבל הדוברים שבשיחה ששמעת מאמינים, כנראה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2002 05:47 |
|
| |
שלום לכולם,
ראשית אבקש להתנצל שנבצר ממני להשתתף בדיונים בזמן האחרון. שנית אני רוצה להעיר על הנושא העומד פה לדיון, שאף על פי שאיני מפוקדי קברי הצדיקים או הקברים המיוחסים לצדיקים, אני קצת נרתעת מהנימה השולטת פה בדיון -
אחד ממשפטי המפתח שלאורם אני מנסה לחיות הוא: " אין שום דבר יהודי שהוא זר לי", נדמה לי שהדברים נאמרו על ידי פרנץ רוזנצוויג.
פקידת קברי קדושים שייכת לקורפוס של ההתנהגויות הדתיות של בני עמי, גם אם אני אישית נמנעת מכך או אף חושבת שיש פסול במסחור המרתיע ובתופעות אחרות הקשורות בכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2002 06:31 |
|
| |
שחרית,
משמע שה"שיוך לקורפוס היהדות" הוא הכשר אוטומטי?
בפקידת קברים ישנם נקודות רציונליות ככיבוד זכר הנפטר [למי שיש לו לכבד את הנפטר בזכות מה שקיבל ממנו וכדומה].
כן יש שזה מעורר אותו לרצינות כשמתאר לעצמו את גדלותו של הנפטר שבעומדו לפני קברו כאילו מתייצבים כל חיי הנפטר לפניו בבת אחת.
גם אם הכיר אותו בחיים, מזכירה העובדה שגופו עכשיו בקבר, את יום המיתה, שזה משנה מאד את הגישה לחיים בכלל ולהבל שבדברים הקטנוניים שבחיים בפרט.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2002 09:23 |
|
| |
שחרית ובר-לבב
אני משוכנע שיש כאלו שמאמינים שביקור בקבר מזכה אותם בפגישה עם הנשמה של המת.
אני גם סבור שיש לכך מקור אצל האר"י.
אבל בה במידה אני סבור שזו אמונת הבל, גם אם שמו של האר"י הקדוש חתום עליה.
המלים הבאות שאכתוב אינן מקובלות על רוב הציבור, למרבה הצער. אבל תמיד ניתן לקוות שאפשר לעצור את הסחף.
כל התורה כולה צועקת נגד פולחן הקברים. נכון שיש כאלו שניסו ליישב בין הפולחן שהתפתח במאות השנים האחרונות, בעיקר בעקבות פריחת הקבלה בצפת, לבין איסורים כמו "דורש אל המתים". הידעתם כי יש מי שטוען שכל האיסור הוא "לדרוש אל גופו של המת", אבל מי שדורש אל נשמתו אינו עובר על האיסור?
בר-לבב, האר"י הוא אדם מפורסם באומתנו, אבל בגמרא, שבה אתה מאמין, מופיע הביטוי: "אפילו הייתי שומע זאת מיהושע בן נון לא הייתי מקבל זאת ממנו". מדייקים המפרשים שרק למשה רבנו יש זכות לתבוע ציות. כל השאר צריכים לעמוד בקריטריונים של לימוד. אם יש לך ראיות לצדקת האר"י ואלו שפיתחו את פולחן הקברים, בבקשה הצג אותן כאן. אשמח ללמוד אותן. עד אז, אני רואה בהן דררא של עבודה זרה, אם לא גרוע מזה. העובדה שעם ישראל נסחף אחרי פולחן זה היא אסון גדול בעיני. אילו היה ירמיהו הנביא חי היום, היה מבכה על מה שנעשה תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה...
כמובן, גם לי אינך חייב לציית. אינך חייב אפילו לקרוא את המלים הללו. אבל אם אתה מעוניין בדיאלוג של ממש. בבקשה, אני ממתין.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2002 14:15 |
|
| |
רק ציינתי עודה יבשה שחשבתי שנעלמה מעיניך, השמשוחחים ששמעתי הסתמכו על האר"י הקדוש.
[לדעתי] האר"י הקדוש, וכל המקובלים, אינם זקוקים לסנגוריה. אינני מאמין בדיאלוג של חרשים.
תוקן על ידי - ווטו1 - 7/9/2002 6:04:41 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-2/7/2002 14:23 |
|
| |
בר לבב
אם ראית אצלי אמונה עיוורת במשהו, אתה מוזמן לציין זאת במפורש. אני מנסה תמיד לבדוק את עצמי, ואשמח אם תעזור לי.
באשר להסתמכות על האר"י, שיערתי שיש להם מקור כזה או אחר.
האר"י אינו זקוק לסנגוריה. אי אפשר שלא להסכים עם המשפט הזה, ובכל זאת אי אפשר להסכים איתו. אם אתה מתכוון לומר שאמונת חכמים מחייבת להאמין בצידקותו, נפלאותיו וידיעותיו שמעל להשגה של האר"י, איך אפשר יהיה להתווכח איתך?
אבל באותה תורה שאתה מאמין בה אין כאלו כללים... מי שרוצה לטעון טענה, צריך להביא ראיות.
ואולי זה דו שיח של חרשים בעיניך?
אתה מוזמן להביא את המקור בכתבי האר"י.
נוכל לדון, אם תרצה, מה המקור שלו. יש כללים ללימוד.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2002 06:27 |
|
| |
מיימוני וואט,
רק להגיב על מה שאמרתם למעלה - לי לא כל כך משנה מי מגדולי האומה שלנו "חתום" על דעה זו או אחרת, אלא אם זו אמונה אמיתית ואותנטית של מי מבני עמנו.
כמובן, שאיני מחויבת לכל אמונה או פרקסיס דתי, ואולי אף עלי לבקרם, אבל שומא עלי לקבלם כהתנהגות דתית אותנטית.
לגבי המסחור בעניין, אין לי אלא להסכים עם דבריכם. אבל האם הדבר שונה מהסלידה שיהודי עשוי לחוש לגבי מסחור בענייני ההכשרים למשל? יש להפריד בין השניים.
אני מבינה שהשפה הפנימית שלי שונה משל רוב הדוברים בפורום הזה, החיפוש שלי הוא לא אחרי ה'אמת' אלא אחרי החוויה הדתית האותנטית, ברור לי שאנשים שונים משיגים את הבורא ומגיעים אליו בדרכים שונות:
יש המגיע אליו כתוצאה מהתבוננות בטבע,
יש מי שמגיע אליו באמצעות הלימוד
יש מי שמגיע אליו תוך חיפוש יושר ואמת ביחסים
של אנשים (ראה - מרטין בובר)
יש מי שמגיע אליו תוך עיון פילוסופי
ויש מי שמגיע אליו בדרכים שאתה עשוי לכנותן אמונות תפלות או שמות דומים.
מה שלדידי חשוב הוא לא האם זה עובד בשבילי או האם זה "נכון" לי, אלא האם זה עובד בשביל מי שפועל ככה. וזו אולי התשובה שלי לשאלתך ווט האם האותנטיות מעניקה הכשר אוטומטי.
ואגב מיימוני, קשה לי מאד שמכניסים את כל חז"ל למגירה אחת. גם בנושא הזה נוכל לראות ריבוי דעות אצל חכמינו ז"ל. למשל המעשה בזעירי שהלך לקבר אביו לשאלו היכן מעות היתומים (ברכות יח ע"ב), או המעשה בחסיד שהקשיב לשיחת הרוחות בבית הקברות בערב ראש השנה (שם).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2002 15:27 |
|
| |
שחרית,
בין 13 המידות שנצטוו בהם בני האדם, כלולות המידות השכליות ואותן הכרחי להשיג דרך הלימוד
"והחלק השכלי - הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל, ובו תהיה ההשתכלות, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות:מהן- מעשי, ומהן- עיוני,,, והעיוני- אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות,,"
(הרמב"ם שמונה פרקים פ"א)
תלמוד תורה הכרחי, וכל האפשרויות האחרות נלוות לתלמוד תורה.
תוקן על ידי - איקה - 7/14/2002 2:41:36 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2002 16:24 |
|
| |
שחרית,
את משווה את הבקשה ל"חוויה דתית אותנטית" לבקשת ה"אמת"!
ב"חוויה דתית אותנטית" אני מבין שאת מתכוונת לתקשור שאינו דמיוני אלא מציאותי, עם מקור עליון. לדוגמא תגובת המציאות בצורה פלאית, גם במאורע פעוט כגון שהיה חסר לך כסף לנסיעה ובדיוק מצאת את הסכום הנדרש. האם הבנתי נכונה? [אם לא, התוכלי נא לתת דוגמא מעשית מציאותית?]
בהנחה שהבנתי, אעיר שה"אמת" לא בלבד שהיא כוללת את החוויה האותנטית, אלא היא היא הצורה האותנטית ביותר. החוויה אותה הבנתי שהתייחסת אליה היא חסרה אותנטיות, לעומתה.
ה"אמת" מכירה את ה"בורא" [התבהרות הווה במציאות] בכל צעד ושעל, נשימה ונשימה. מבקש האמת חותר ל"חוויה דתית אותנטית" לא רק בחריגות הפלאיות של המציאות [כניסים ודוגמת מציאת הכסף שלמעלה], אלא בכל נשימה ונשימה בה נענה הווה לבחירת האדם.
בתשומת לב שהסיבתיות היא סך הכל מקרה החוזר על עצמו פעם אחר פעם אבל לא כורח הגיוני מובטח או ה"מגיע" לנו, נלמד שהעקביות בבריאה היא פלאית ביותר. יתר על כן, יש בעקביות חסד הווה המודיע לנו במה נאמין, לעומת החריגות המפירה את הרוגע בערעורה על ההרגל. [החזו"א הגדיר את ההבדל בין "טבע" ל"נס", שהנס הוא סך הכל הרצון היותר תמידי של הווה במציאות.]
הביני נא שלא באתי לזלזל בבקשה ל"חוויה דתית אותנטית" כפי שהבנתיה, אלא לשים אותה בפרופורציה נכונה, שאינה מקבילה לבקשת ה"אמת" אלא היא בקשה בשלב מוקדם יותר. להשוות בין הבקשות נראה כמו שבדיון על מושג השמחה, נשווה בקשת ילד לגלידה לבקשת מבוגר להיות מוסרי. הלא כן?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2002 16:44 |
|
| |
ווט,
איך גזרת מדבריי את ההגדרה שלך ל"חויה דתית אותנטית"?? אולי יש לי בעיה רצינית בהבעה, אבל מעשי ניסים והוקוס פוקוס שכאלה זה בכלל לא מה שדיברתי עליו.
איקה,
אין ספק שהדברים נכוחים ומועילים, אבל אני שבה ודבקה בעמדתי שאנשים שונים מגיעים להכרת הבורא ולדבקות בו בדרכים שונות.
מה לגבי מליוני יהודים (ויהודיות!) לאורך הדורות שלא היו יודעי ספר? האם ניתן להגיד שלא הכירו את הבורא ולא חוו חוויות של קדושה??
|
|
|
|
|
