|
|
| נשלח ב-4/7/2002 18:42 |
 |
| |
שחרית, סליחה על אי ההבנה, אז למה התכוונת?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2002 23:15 |
|
| |
ווט,
הייתי רוצה להיענות לבקשתך ולהסביר יותר למה אני מתכוונת בדברי על 'חווית הקדושה' או על 'חוויה דתית אותנטית'.
לצערי נראה לי שפה אנחנו מגיעים לתחום שבו כוחן של המילים, שבדרך כלל רב הוא - תש. החוויה הדתית כפי שאני מבינה אותה היא תחושה שקשה לתארה במילים. האם תוכל לתאר במילים מהי 'אהבה' (היה אפשר לציין כאן עוד תחושות שקשה לתאר במילים, אבל חשבתי שמוטב להסתפק באהבה וד"ל)?
כל שאני באה לומר הוא שיש דרכים שונות להגיע לתחושות כאלה.
מרטין בובר אמר שהא-להים מתגלה כאשר שני בני אדם מקיימים ביניהם מה שהוא כינה "יחסי אני-אתה", דהיינו יחסי אמת שאינם מושתתים על אינטרסנטיות.
אנשים יכולים להעיד על כך שחוו משהו כזה כאשר עשו מדיטציה בחיק הטבע,
או כאשר פיצחו סוגיה קשה במיוחד
או כאשר הרוו את הסידור שלהם בדמעות בתפילה מסוימת.
או לחילופין כאשר קראו שיר מרגש של רחל המשוררת.
... או כאשר השתטחו על קברו של צדיק (או מה שהם מניחים שהוא קברו של צדיק ולא של איזה שייח מזדמן...).
אתה יכול לומר שאין זו דרכך או שיש בזה משהו שאפילו דוחה אותך. אם תעשה כן, אולי אף אני אצטרף לאמירתך. אבל אינך יכול לשלול את עצם הלגיטימיות של ההתנהגות הזו כהתנהגות דתית ואותנטית. מי קובע מהי התנהגות דתית אותנטית? לאורך הדורות ידע עמנו רציונליסטים קרי מוחין ומיסטיקנים בעלי חזונות, ומי יקבע מי מהם יכשר?
לכן קשות לי מילותיו של מיימוני.
תוקן על ידי - שחרית - 7/4/2002 11:22:19 PM
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2002 23:26 |
|
| |
שחרית
האם כל חויה היא טובה באשר היא חויה?
האם אין התורה מלמדת אותנו לבחון את חויותינו לאור שיקולים נוספים, שכליים?
האם האדם אינו שילוב של שכל ורגש ומי יודע מה עוד?
עלי להודות שדבריך ניתנים להבנה בשני אופנים לפחות.
האם ב"חויה דתית אותנטית" את מתכוונת לחויה לגיטימית על פי ההלכה, תהא לגיטימיות זו מה שתהא.
או שמה שמעניין אותך הוא הפן האקזיסטנציאלי. החוויה באשר היא אותנטית לאדם. בתור שכזו אין להחיל עליה קריטריונים של אמת או שקר, טוב או רע, פירושים כאלו או אחרים, אלא רק לדון אם היא משרתת את הצרכים האנושיים של חוויה בחינת עמידה נוכח ה' (ואולי אפילו גם זה לא).
הנקודה שביקשתי להדגיש היא שלא כל חוויה היא לגיטימית!
יש גם בתולדות עם ישראל כאלו שחוו חוויות, מנביאי השקר ועד לאחרוני המשתטחים על קברות שייכים. יתכן שהחוויה עשויה להיות מעין עולם הבא, אך לא כל חוויה ראויה לציון כזה.
אנא הבהירי את דבריך, כי לא הבינותים.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2002 02:36 |
|
| |
מיימוני שלום,
שים לב, איני מדברת במונחים של 'טוב' או 'רע' וגם לא במונחים של 'אמת' או 'שקר', כיצד אפשר לקבוע אם היפעמות דתית היא אמיתית או שקרית? יש לנו דרך למדוד את זה? יש קריטריונים?
אפשר למדוד עשיה דתית במונחים של אפקטיביות מבחינת החוויה הדתית שהם מעוררים או עשוים לעורר: האם לקנות מים שמקובל ברך עליהם? האם לקום לתיקון חצות? האם לערוך צומות ותעניות? האם לצאת לשדות לקבל את שבת המלכה? - התשובה היא אינדיבידואלית לכל אדם, ומכיוון שאנחנו יצורים מורכבים, מה שהיה "נכון" למישהו/י יכול להשתנות לאורך חייו/ה או בהקשרים שונים של החיים. בדיוק כמו שאמרת - יש בנו רגש ויש שכל ויש אלף אלפי מיני מזיגה של אלה בכל אחד מאתנו.
האם כל חוויה דתית היא לגיטימית? תשובתי בנאלית ומתבקשת מאליה - אם יבקש אדם להקריב ילדים על הר המוריה כדי להחיש את הגאולה, ודאי שלא יהיה זה לגיטימי ואידך זיל גמור.
האם זה עניין הלכתי? לדעתי לא. ההלכה מורה לאדם איך ילך ולא איך יחוש. החוויה הדתית אינה ענין "אנטי הלכתי",אבל היא דבר שהוא א-הלכתי מעצם טיבו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2002 07:55 |
|
| |
אני חושב שיש לנו [אלה שהתחנכו באסכולה האינטלקטואלית הליטאית ה"קרה"] מה ללמוד מדבריה של שחרית.
אם כי אני חותר ומתפלל ליכולת שליטה מוחלטת של השכל על מרוצתו הבלתי מבוקרת [היינו הרגש], זה לא אומר שכאשר השכל ישפוט לנכון, הוא לא יתן לרגש גם לחגוג ואפילו "להשתולל פראית" כאשר יש לו כמובן "ביטוח" ממגדל הפיקוח של השכל.
תמיד חלמתי על קהילה שיש בה תערובת של סופר אינטלקטואליים ואלה ה"מרגשים" כמו קרליבכים וכדומה. שפת הרגש אמורה לשמש קצפת ודובדבן על עוגת השכל.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2002 12:01 |
|
| |
וטו
לי תמיד היה נראה שהשכל זקוק לתכנים, והתכנים אינם מגיעים מתוך השכל.
יש גם גישות אחרות, כמובן. כמו המציאות המוחלטת לפי שיטתך, או שמחת השכל בעצמו של סיגד, שהזכרתי במקום אחר.
אבל יש כאלו, כמו שחרית כנראה, ואני מצדד בגישתה, שאינם רואים בשכל לבדו את עיקר האדם.
עם זאת, יש לי תשובה פשוטה להמלצה של שחרית על החוויה.
יש, יש אמצעי ביקורת.
ניתן לנתח כל חוויה למרכיביה. ניתן לשאול מה הם ומהיכן הם לקוחים.
האם זה הורס את החוויה? קצת. אבל זו הדרך היחידה שאני מכיר כדי שאדם לא יתפתה לקחת את ילדיו ולשחוט אותם בהר המוריה.
או להשתטח על קבר של שייך.
או להשתטח על קבר של "צדיק", להדליק נר לעילוי נשמתו, ולהזמין אותו להשתתף איתו בטכס פולחני כלשהו.
לדעתי, זה בדיוק מה שהתורה מלמדת אותנו, איך לבחון את החוויות שלנו, מה לדחות ומה לקרב. יש חוויות שצריך לקרב ולחזק, ובלעדיהן אין חיים, או לפחות חיים רוחניים. אבל לא כל חוויה היא כשרה וראויה לבוא בקהל.
כפי שכתבתי במקום אחר, לדעתי החוויות מבוססות על פעילות של כוח הדמיון.
התורה מלמדת אותנו ודורשת מאיתנו - ודורשת מאיתנו לדרוש מעצמנו - לקדש ולטהר את כוח הדמיון.
ואידך זיל גמור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2002 14:12 |
|
| |
מן הראוי היה שיפתח אשכול המגדיר את כוחות(חלקי) הנפש כדי להבהיר מושגים בסיסיים
הרמב"ם כתב את שמונה פרקים כהקדמה למסכת אבות שהיתה הכרחית להבנתה
תוקן על ידי - איקה - 7/14/2002 2:43:24 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2002 15:10 |
|
| |
לשחרית,
נראה כי ההסתבכות ב"אמירה "שלך, נובעת מתוך
חוסר הזהירות והבנת המסר שהפולחן שהפך למנהג "אוטנטי" לדברייך, הוא דבר שיכול להוביל לעבודת אלילים ממש
הרמב"ם מרחיב על השתלשלות עבודת כוכבים מימי אדם הראשון, עובר דרך אברהם אבינו, ומגיע עד משה רבינו שבו החליט השם לתת לנו תורה כדי לא להגיע למצב שאין בעולם אנשים שישכח מהם צור העולמים
עייןהלכות עבודת כוכביםוחוקות עובדיה פ' א
(הרמב"ם משנה תורה)
איקה
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2002 21:22 |
|
| |
שבוע טוב
מוקדש לשחרית, השתלשלות עבודת כוכבים מתוך ספר המדע. רמב"ם.
בימי אנוש(בן שת, בן בנו של האדם הראשון) טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם, אמרו: הואיל והאלוהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו – ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל, ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו – וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם,התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קורבנות,ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם – כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה: לא שהם אומרים,שאין שם אלוה אלא כוכב זה,,, כלומר: הכל יודעים שאתה הוא לבדך,אבל טעותם וכסילותם – שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.
ואחר שארכו הימים- עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו, שהאל צווה ואמר להם : עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכף! ובנו לו היכל ועשו צורתו, כדי להשתחוות לו כל העם: הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ!,,,ואומרים לכל העם: שבעבודה זו תרבו ותצליחו, ועשו כך וכך! והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר – שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עימהם ואמר להם: עבדוני כך וכך! והודיע להם דרך עבודתו: ועשו כך ואל תעשו כך! ופשט דבר זה בכל העולם- לעבוד הכוכבים בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו. ונמצאו כל עם הארץ, הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה, ולהישבע בשמה.
והחכמים שבהם כגון: כוהניהם וכיוצא בהם מדמים שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם וכדמותם. אבל צור העולמים- לא היה שום אדם שהיה מכירו, ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון: חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם – והוא אברהם אבינו
א) כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו שאי אפשר שיסבב את עצמו!ולא היה לו מלמד ומודיע דבר, אלא משקע באור כשדים בין עובדי עבודה הטיפשים
ואביו ואמו וכל העם עובדי עבודה זרה והוא עובד עימהם.ולבו משוטט ומבין – עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זו, שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שידע והכיר התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך עימהם דין ולומר: שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ,,,וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו- ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען - והוא קורא שנאמר: ויקרא שם בשם ה' אל עולם"(בראשית כא/לג)
וכיוןשהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת-
עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם.ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומחזיר כח הנלוים אליו, ויעקב אבינו לימד בניו כולם,,,,, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנילוים אליהם ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה'.עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד כוכבים כמותם- חוץ משבט לוי שעמד במצוות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה
וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרים בני יעקב לטעות העמים וטעיתם ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו , רבן כל הנביאים, ושלחו,כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' בישראל לנחלה – הכתירם במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עובדי כוכבים וכל הטועים אחריה
הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובדיה פ"א)
איקה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2002 05:17 |
|
| |
ווט,
אני לא מבקשת להשליט את השכל על הרגש, ובה בשעה איני רואה עצמי כ"קרליבכית" חסרת תקנה. מדוע עלינו לבקש יחסים היררכים בין הכוחות הפועלים בנו?
לענ"ד, שכל ללא רגש הוא דבר עקר ומעוקר, רגש ללא התעמקות שכלית הוא שטחי בבחינת צמרת עבותה ללא שורשים.
אדם ראוי בעיני, הוא זה שמשלב בתוכו תשוקה עזה ללימוד, לעיון, להעמקה עם צורך לחוש, להרגיש ולחוות. והשניים ילכו יחדיו כי אכן נועדו לכך.
איקה,
תודה על המובאה מספר המדע. לגבי דבריך הקודמים, לא דיברתי על המנהג שבו עסקינן כעל "מנהג אותנטי" אלא על כך שבעיני חלק מנוהגיו הוא נחווה כ"חוויה אותנטית" ומכאן לגיטימיתיותו בעיני.
לגבי המובאה, הדברים מדברים בעד עצמם אבל איני רואה ממש כיצד הם מהווים תשובה לדבריי.
תיאורו של הרמב"ם את ההגעה של "איתן זה" לאמונת הייחוד מרגש ויפה, אבל האם לא תיתכן דרך אחרת להכרה הזו?
אולי אברהם חווה את עוצמת הטבע והבריאה והיופי וההדר שבהם, עד שזעזעו את כל עצמותו, ומכל הוא למד מכך (ולאו דוקא בשיטה עיונית מתודית) שלא פסילים או כוחות חלקיים היו מסוגלים לשלמות כזו, אלא כוח אדיר מכל הכוחות שאין להגדירו ואין להכירו?
מה שאני באה לומר הוא שלהגיע לעבודת האל ולאהבתו אפשר בכל מיני דרכים. וכל אדם צריך למצוא את הדרך הראויה לו.
יצא לי לראות בימי חלדי גם אנשים שלקחו את האינטלקטואליות ואת הלימוד העיוני והשכלי והפכו אותו לקרדום לחפור בו באופן שאינו רחוק מעבודת אלילים. מכירים אנשים כאלה?..
ולסיום שאלה אישית לכולכם:
חברים שלי. מה הסיפור? למה המונח 'חוויה דתית' מעורר בכם כזו התנגדות?
שבוע טוב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2002 06:20 |
|
| |
לשחרית בקר אור
כרגע לא אוכל לענות לך ממש בהרחבה
אך תפני תשומת ליבך למספר הפעמים בהם מוזכרים פעלים הקשורים לדעת(לשכל, לאמת האובייקטיבית) כפי שאני מבינה, אברהם לא עבר חוויה מיסטית,מי שעבר חוויות מסטיות הם כל אותם אנשים שעברו תהליך של מה שמביא בדרך כלל לעבודה זרה (לא נראה לך שכיום רב החילונים ממש מאמינים באסטרולוגיה ואפילו מנתבים את חייהם לפי מפות, ממש עבודת כוכבים) בכך שאברהם הכיר והגיע אל בוראו, בתנאים האוביקטיבים שבהם היה נתון, היה צריך תעצומות נפש אדירות ללכת גם נגד אביו ואמו התהליך שעבר אברהם היה תהליך חשיבתי עמוק,
ההתקרבות בדרך השכלית היא הדרך הכי אמיתית והכי מתקרבת, נבראנו בצלמו וזה מותר האדם,
החוויות המסטיות הן עניין של החושים שהרבה פעמים הדמיון מתערבב בהם, ואז יש סכנה של הסחפות
איקה
תוקן על ידי - איקה - 7/7/2002 6:28:09 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2002 07:09 |
|
| |
שחרית,
נראה שישנה כאן אי הבנה. אשתדל לבאר במילון שרגש הוא הVOLUME של השכל ואם השכל לא מדוייק קופץ לו הVOLUME לכל עבר ללא הבחנה מדוייקת. זה בעצם הגדרת ה"טוב" שכתבתי, שזה מה שזורם שאין לאדם עדיין שליטה על זה ולכן מצד האמת עליו להחמיר שלא לתת לVOLUME להשתולל.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2002 07:25 |
|
| |
אם מותר להסביר במשל שאולי שמעתי אותו.
הסוס מושך את העגלה. וכל העגלה נמשכת אך ורק מכוח הסוס. אבל בכל אופן מחוייב לעגלה ולסוס עגלון, כי אם לא יהיה עגלון, הרי הסוס ימשוך או יגלגל את העגלה לעברי פי פחת.
כך הלב שהוא מקור הכוח והרגשות באדם, הוא מושך את האדם. אך ללא השכל וההגיון, המחשבים את הרגשות ומנווטים את מהלכי מידותיו, ילך הלב והאדם לאבדון.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2002 11:36 |
|
| |
שחרית, איקה, וטו וכולם
בדבריכם מצאתי הנגדה בין החויה לבין השימוש השכלי. רק וטו טען כי החויה נובעת מן השימוש השכלי.
אפילו שחרית הודתה לפירוש הרמב"ם, אולי הודאה לצורך הדיון, שאברהם הכיר את בוראו דרך התבוננות במציאות.
אני מבקש להזכיר את שיטת הרב סולובייצ'יק. הוא מביא את המדרש המפורסם על אברהם שחיפש את בוראו. לדברי המדרש, אברהם ראה "בירה דולקת", וחיפש עד שהבעלים הציץ עליו ואמר: אני הוא".
לפירוש הרמב"ם, אברהם התבונן בבירה. כלומר בעולם. בין אם היתה זו ההוכחה מעצם הבריאה, למה יש משהו במקום לא כלום, ובין אם היתה זו ההוכחה הטלאולוגית, מן הסדר המופלא שבבריאה (וזה קרוב יותר ללשון הרמב"ם), זה היה המניע להתעוררותו של אברהם.
אבל לפי הרב סולובייצ'יק, אברהם הזדעזע מחוסר הסדר שבבריאה, מן הסבל והצער שבבריאה. הרב סולובייצ'יק עמד על כך שהבירה היתה "דולקת". לא במובן של מאירה אלא של "נשרפת". אברהם צעק אל הבורא מנהמת ליבו, מתוך הצער של הבריאה הסובלת. עד שהקב"ה התגלה אליו ולימד אותו איך לתרום לתקן את העוולות, וכי יש מנהיג ואחראי לכל.
החוויה, אם כן, איננה חויה שכלית אלא רגשית או מוסרית, או, לדעתי, אקזיסטנציאלית. אי אפשר לעשות רדוקציה של חלק החוויה לחלקי נפש אחרים, ומי יאמר מה חשוב יותר, החוויה או הביקורת השכלית עליה.
אבל אין בדברי אלו שום הסכמה לכך שמותר לנו לקבל חוויה כלשהי בשל אמונתו של בעל החוויה במה שעבר עליו. להפך. רוב החוויות שתוארו היו חוויות דמיוניות שהוליכו לדברים רעים. ראו את תולדות הנצרות.
יש לדעתי גם מקום לביקורת על חוויות וסיפורים שמופיעים במסורת שלנו. לא כל חויה כשרה לבוא בקהל.
אבל אין פירושו של דבר שצריך לבער את החוויות, או ליצור אדם נטול חוויות. להפך. מן הסתם הצדק עם ערך במשל העגלון והסוסים (שמקורו כנראה בכתבי אפלטון).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2002 13:37 |
|
| |
נראה כי בני אהרון חטאם היה שרצו להתקרב מתוך כוונה טהורה, ואני רואה הקבלה בין "חוויה רגשית" לבין "אש זרה"
" ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' "
בפרשת "שמיני" עוסקת הפרשה ביום השמחה הגדולה של העמדת עבודת ה' על מכונה לדורות, בידי משפחה מישראל עליה הוטל התפקיד בשליחות עם ישראל. אולם יום זה הסתיים כידוע במותם הטראגי של שני בני אהרון הגדולים, נדב ואביהו מן הכוהנים המשוחים באותו יום, הם מתו כיון שהיה פגם שנמצא בעבודתם. "אש זרה- אש ההתלהבות: עבודת ה' שהאדם נדחף אליה מתוך הבנתו והרגשתו, מתגלגלת והופכת במהותה לעבודת אלילים שהרי למעשה אדם זה מתכוון לספק את עצמו וזו לשון הנצי"ב על אותה "אש זרה"-'אין הלשון מדויק שהרי אסור היה להביא אש זרה, ואיך שייך לומר "אשר לא צווה", דמשמע שלא נזהרו על זה גם כן'.
הנצי"ב מפרש" "שנכנסו מאש ההתלהבות של אהבת ה' , ואמרה תורה דאף על גב דאהבת ה' יקרה היא בידי ה' , אבל לא בזה הדרך אשר צווה, כלומר: אש ההתלהבות של אהבת ה' יכולה להיות "אש זרה", שהרי עבודת ה' הראויה אינה אלא בכך שהאדם משעבד את עצמו ואת כוחותיו למצוותה', מה שנקרא במסורת קבלת עול מלכות שמיים המתגלמת בקבלת עול תורה ומצוות
עבודת ה' אליה נדחף האדם מתוך גורמים הפועלים בו, יש בה פגם גדול מאוד והיא אף קרובה לעבודה זרה.
איקה
|
|
|
|
|
|
