אהבת ה'

שלום רב,

רציתי לבקש מחברי הפורום שיסבירו כצד הם מבינים את מושג "אהבת ה'".

וכמו כן, כיצד אהבה זו ניתנת ליישום ודרכים להתמיד בה.

תודה.

קלעמר:

לכאורה אתה צודק.


אמשלום:

את צודקת בהערה שלך. אהבה פירושו תחושת הקירבה והחיבור ונמצא גם בין אנשים שלא עושים טוב אחד לשני. וכמו ילד שאוהב אב מתעולל ואשה שאוהבת בעל מכה. והוא משום, שהילד חלק מהאבא וכהא דכתיב אך עצמי ובשרי אתה, וכן האשה היא חלק מבעלה, וכמו שדרשו בירושלמי ומבשרך אל תתעלם על גרושתו. וכן כתיב בקרא כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכיון שכל איש ישראל מחובר להקב"ה על כן מבלי קשר לטוב שיורד מלמעלה צריך לחוש אהבה כלפי מעלה.


יעל_חיות:

גם מי שלא מרגיש בטוב של הקב"ה עדיין יכול להרגיש אהבה כלפי ה' כיון שהוא חלק מה' וכמו שכתבתי לאמשלום. רק שזה יותר קל להרגיש אהבה כשהטוב נמצא ולתהות כשאנו חווים את הרע. אבל באמת אין להבדיל ביניהם, וכמו שאמרו חז"ל חייב אדם לברך על הטוב כשם שמברך על הרע.

מקובל לחשוב שאהבה נעוצה בהחשבת הנאהב לטוב ובעל תכונות מיוחדות המזכות אותו לאהבה.

רק יחשוב אדם על בניו, האהבה בהם אינה קשורה לחשבון או בתועלת שמקבלים מהם, אהבת ילדים היא חלק מאהבת ה"אני". מה שאדם מחובר ומלוכד עמו ואינו מנסה להתרחק ממנו - הוא אוהב.

אהבה היא התכונה היוצאת מהאיחוי והקרבה המוסרים ומלכדים את האדם עם מה שיכונה ה"נאהב".

כפי שרימז בורג, ההכרה הנכונה בהיות כל חיינו וכל נשימה ונשימה מנשימותינו תקשורת חיה ומוחלטת עם האלוקות, כל מאכל וכת תנועה אלה הם חיים עם האלוקות. האדם מסור למה שהוא חלק ממנו, ובפרט כאשר יש בדבר הרבה מהחיוב ותלות קיומי.

נכון א"כ שככל שירבה האדם להתבונן בטובו של אלוקים תגבר אהבתו, אך יסוד האהבה היא ההכרה שהחיבור בגדול ביותר שלנו עם עצמנו הוא הוא החיבור עם אלוקים, וכשם שאין אדם אשר אינו אוהב את חייו אא"כ יתאבד או יפסיק לאכול, כך טבע האדם אמור לאהוב את האלוקות.


ובאשר הדרכים לאהבתו, יסודם 2:
1. להעמיק את ההכרה בה' ומאידך להכניס את ההכרה אל טבעיות ההכרה.
2. כתוספת להרחיב את ההכרה בטובו של האלוקות וכפי שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה - להתבונן בבריאה וברדכי ההנהגה שיסודם ניכרים לעין כל כשואפים אל טוב.



תוקן על ידי - יהוסף - 22/04/2005 8:48:00

יהוסף

אני מסכים עם הכיוון שהתחלת בו, אבל אני חושב שאהבת השם אינה תלויה בכלל בזה שהוא מקור הטוב, אלא בזה שהוא המקור של העמוק/פנימי שבך (באדם)

הדמיון שיש בין הרצונות הוא הגורם לאהבה בין בני אדם, וככה זה גם ברמה גבוהה יותר בין האדם לאלוקות וכמו שכתוב עשה רצונך כרצונו. ודוק'

לב היקר - חג שמח

אכן והדגשתי בהודעתי לעיל כיסוד דבריך:
"אך יסוד האהבה היא ההכרה שהחיבור בגדול ביותר שלנו עם עצמנו הוא הוא החיבור עם אלוקים"

(מוקדש לעורבא)


רמב"ם,משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ב

http://kodesh.snunit.k12.il/i/1102.htm

א האל הנכבד והנורא הזה--מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה; דברים יא,א) ונאמר "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו,יג; דברים י,כ). [ב] והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ--מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי, לאלוהים--לאל חי" (תהילים מב,ג).

ב וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך . . . מה אנוש, כי תזכרנו" (תהילים ח,ד-ה).

ג ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.



משנה תורה, הלכות תשובה פרק י

http://kodesh.snunit.k12.il/i/1510.htm

א אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא; ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן, כדי שאינצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא איכרת מחיי העולם הבא.

ב אין ראוי לעבוד את ה', על דרך זו: שהעובד על דרך זו, הוא עובד מיראה; ואינה מעלת הנביאים, ולא מעלת החכמים. ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

ג [ב] העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה--לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל.

ד ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה; דברים יא,א). ובזמן שיאהוב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

ה [ג] וכיצד היא האהבה הראויה: הוא שיאהוב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד--כאלו חולי האהבה, שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד, כמו שציוונו, "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו,ה; דברים י,יב; דברים ל,ו). והוא ששלמה אומר דרך משל, "כי חולת אהבה, אני" (שיר השירים ב,ה); וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה.

"רקיע הכוכבים מעל והחוק המוסרי שבתוכנו ממלאים את הלב פליאה, אהבה, ויראת כבוד לאין גבול, ככל שנרבה להרהר בהם"

עמנואל קאנט 1724-1804

אםשלום ושוטנג,

אולי הייתי צריכה להתחיל ממה זו אהבה בכלל?
קשה לי לקבל את ההגדרות שנתתם שניכם.

מבחינתי הדברים פשוטים:
כשאדם חווה דבר שנתפס אצלו כ"טוב" הוא אוהב (הב) אותו ורוצה שהדבר ימשיך.
כשאדם חווה דבר שנתפס אצלו כ"רע" הוא שונא אותו ורוצה שהדבר יפסק.

אדם בריא בנפשו לא יאהב התעללות, גם אם היא באה מאדם קרוב אליו.
יתכן שהוא ירצה להמשיך את הקשר עם אותו אדם על אף הסבל שנגרם לו ממנו בגלל שהצורך בהמשך הקשר גובר על הרצון להפסיק את הסבל. אבל מכאן ועד לומר שאהבה אינה תלויה בשאלה אם נעשה לנו טוב או לא הדרך נראית רחוקה (או בלתי אפשרית).

לכן קשה לי לקבל את דבריך שוטנג: "רק שזה יותר קל להרגיש אהבה כשהטוב נמצא ... אבל באמת אין להבדיל ביניהם".
איזו משמעות נשארת למושגים "טוב", "רע" ו"אהבה" אם אומרים שאפשר לאהוב גם את הרע? זה נראה כמו סתירה ברורה.


יהוסף,

אני מסכימה. אדם שלם עם עצמו ללא ספק יאהב יותר. את הכל.

איך היית מסביר מאמר כמו: "ואהבת בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך"?
האדם צריך לצאת במקרה כזה כנגד עצמו: לאהוב את סילוקו. האין זו גם סתירה? במיוחד לאור מה שכתבת שיסוד האהבה שלמות האדם עם עצמו. אלא אם האדם מואס כבר בחייו, ואז ממילא אין מה לדבר על אהבה, לא כלפי עצמו ולא כלפי ה'.