|
|
| נשלח ב-25/4/2005 02:50 |
 |
| |
יעל,
דומני שיש טעות בניתוח שלך. אדם אמנם לא יאהב התעללות, אולם אין מניעה עקרונית לאהוב את המתעלל.
מעבר לכך, כאשר יש יישות שאינה מתעללת וגם לא גורמת לי טוב, האם אינני יכול לאהוב אותה? האדם אדם שאוהב את בן/בת זוגו זה בגלל מעלותיו? אני חושב שלא.
זה דורש אריכות גדולה, ואנסה בכל זאת לומר בקצרה.
כל אמירה על משהו מתייחסת לתכונותיו. היא תיאור שלו. האמירה יוצאת הדופן שמתייחסת לדבר עצמו (לעצמות ולא לתכונות) היא האמירה שהדבר הזה קיים. זה אינו תיאור אלא התייחסות לעצמות כפי שהיא לעצמה (ולא לתיאור שמתייחס אליה כפי שהיא מופיעה לעיניי).
כעת נכל לשאול את עצמנו, למה מתייחסת האהבה? דומני שביחס לבן/בת זוג התשוובה היא שאהבה מתייחסת לעצם ולא לתכונות. לפעמים התכונות מועילות ליצור אהבה, אולם היחס של האהבה הוא כלפי עצמותו של הזולת ולא כלפי תכונותיו.
כך הוא לגבי כל אהבה ליישות. להבדיל מאהבה לרעיונות (או לסטראוטיפים) וכדו', ששם אולי היא מתייחסת לתכונות שלהם.
ביחס לקב"ה, שהוא יישות, האהבה מתייחסת לעצמותו ולא לתכונותיו. מסיבה זו גם אינני חושב שהכרחי להכירו לשם כך. זה יכול לעזור בדרך ליצירת האהבה, אולם זה אינו תנאי הכרחי (וגם לא מספיק. ולא כפי שהעירו למעלה שאם מכירים אותו בהכרח אוהבים אותו).
הרמב"ם בפ"י מהלכות תשובה קושר את האהבה למושג 'לשמה'. והסיבה לכך מתוארת בשער ד' מנפש החיים, שם מוגדר המושג 'לשמה', כמשהו שהוא בלי סיבה. 'לשם שמים' פירושו שלא מסיבה אחרת, יסודית יותר (ומאלפים מאד בהקשר זה דברי הרמב"ם הל' ע"ז פ"ג ה"ו, ואכ"מ).
אם כן, ה'לשמה' מתייחס לעצמות, ולא למאפיינים כלשהם, וכך גם האהבה.
כיצד להגביר אהבה, אינני יודע.
ואסיים בעוד הערה על נקודה שעלתה בדברייך: ברוב המקרים, מקור הרע בעולם אינו הקב"ה, אלא האדם שבוחר לעשות רע. גם כשזה בא מלמעלה, לפעמים זוהי תגובה על רע שבחרנו לעשות.
על כן יש מקום לטיעון שהציע לך להתבונן על הקב"ה כמקור הטוב. אולם אוסיף כאן כי בעיניי, לפחות מבחינה פרקטית, זו מתודה בעלת עוצמה מוגבלת למדיי.
מיכי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 03:01 |
|
| |
בס"ד
על עניין האהבה עד כדי מסירות-נפש שאפילו נוטל את נפשך
מסביר בספר הזהר הקדוש שזה מעלת האדם אשר אוהב את ה' ודבק בו יותר מאביו ואמו עד שמוכן למסור את נפשו לה'
וזוהי אהבה עד כלות הנפש ,כי ידוע שלפעמים מרוב התעלות האדם בקדושה עד שנשמתו פורחת ממנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 03:32 |
|
| |
כן, יעל. זהו בהחלט ענין של תירגול. (וזו הדרך להגביר אהבה, מיכי.)
איך לתרגל? באילו תרגילים? בחב"ד עסקו בכך רבות, ויעידו על כך עשרות העמודים ב"ספר הערכים" חב"ד, ערך אהבת ה'. לשפה מעשית יותר, אני ממליץ על ספרי ר' יצחק גינזבורג (מ"גל עיני". יש לו גם אתר בשם www.pnimi.org.il.) אני נהניתי במיוחד מספרו "אני לדודי ודודי לי", שם מוסברים בהרחבה הרעיונות שבדברי לעיל, בתוספת תרגילים המתאימים לאדם מודרני, בן דורינו.
תוקן על ידי - בןאישאחד - 25/04/2005 3:43:37
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 07:32 |
|
| |
מיכי - 
אושר גדול גורמת לי ההסכמה איתך!
אהבה לבן/בת זוג (ובמידה רבה גם להורים או לבנים/ות), אינה תלוית תכונות (ולכן כה קשה להגדיר סיבותיה, ולא ברור כלל האם זה אפשרי). אני מניחה שזה נכון גם לגבי "אהבת ה'".
המוגבלות שבתפיסת א-להים כמקור הטוב, בהירה לכל עין (כמדומני), ובמידה רבה, תפיסה זו נבחנת ונכשלת במצבים של קושי ומשבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 08:55 |
|
| |
יעלחיות
"אהבת חיי עצמנו" אינה אהבת קיום החיים שלנו. אדם יכול לוותר על החיים עבור ערך האהוב עליו יותר מקושי הויתור על חייו. כמו שאנשים מעדיפים מותם על על פני מות בניהם. החיים האישיים שלנו הם חלק מהחיים הכלליים שאנו חווים. כל הכלול בהכרתנו וחווייתנו, כל ערך וערך שאנו מעריכים, הוא חלק מאותם חיים כלליים שאנו אך "צלם" [צילום] שלהם. החיים שלנו הם אמנם כלי הצילום שאנו חווים כמתנה את הידיעה, אך אינו מתכנה ברוחנו את קיום שאר חיים הכלליים "שלנו", שהם חיים בדיוק כמו אותו פרט של חיינו האישיים, ואשר קיומם אינם מותנה בחיים האישיים שלנו.
אך גם ללא התפלספותי היתירה כאן, הן אנו יודעים שאנשים מוסרים נפשם עבור אהבתם, אנו מבינים זאת מתוך הבנה כי החיים האישיים הם חלק מפסיפס חיים גדול בהרבה, ולפעמים משקלו קטן לעומת ערכים בחיים המקיפים.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 09:30 |
|
| |
מיכי,
לא שללתי את האפשרות שאדם יאהב אדם שמסב לו גם רע. רק הצבעתי על הנקודה שאם אדם אוהב אדם אחר הרי שב"שקלול" הסופי, מסתבר שאותו אדם עושה לו *טוב*. אחרת לא היה אוהב.
ברור שלא ניתן לומר שהסיבה לאהבה (על כל פנים אהבה ששואפת להיות אהבה שאינה תלויה בדבר) נמצאת בתכונה כזו או אחרת. נסתלקה התכונה נסתלקה ה"אהבה".
לא הבנתי את האבחנה בין "תכונות" ל"עצמות".
אם אני מדברת על תכונותיו של דבר הרי שאני מניחה מייד את קיומו של הדבר.
סך כל התכונות שאני מכירה נותנות עבורי לעצם את "עצמותו". אני לא רואה איך ישנם פה שני סוגים של אהבה. לכל היותר אפשר לומר שאהבה אחת (נקרא לה תלוייה בדבר) מתייחסת למספר מוגבל של תכונות ואהבה שאינה תלוייה בדבר מתייחסת למגוון רחב יותר של תכונות (מה שאתה קורא "עצמות"?).
כתבת: "ביחס לקב"ה, שהוא יישות, האהבה מתייחסת לעצמותו ולא לתכונותיו. מסיבה זו גם אינני חושב שהכרחי להכירו לשם כך."
קשה לי להתייחס למשפט כי כאמור אינני מבינה את ההבדל בין "תכונה" ל"עצמות".
אבל בנוסף לקושי הנ"ל, לא ברור לי גם כיצד ניתן לאהוב דבר מבלי להכירו?!
יהוסף,
תודה על דבריך היפים,
אבל ה"אפילו נוטל את נפשך" אינו מתייחס רק למצבים בהם מקריבים את החיים עבור ערך מסויים. רוב האנשים מתים "סתם" מבלי שהדבר מועיל למישהו (אולי רק מבחינת זה שהם מפנים את המקום שתפסו במרחב לטובת אדם חדש. למרות שזה גם משהו, האמת).
מה שאני תוהה זה האם מדובר רק בסיסמא יפה אבל חסרת תוכן כי אין באפשרות האדם לאהוב את חידלונו או שמדובר בדבר אפשרי, הכרה שנובעת מהבנת הדברים לאשורם.
אני לא בהכרח מצפה לתשובה, אני רק חושבת בקל רם...
בןאיש, תודה על האתר!
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 10:24 |
|
| |
mdabraham:
כתבת, דומני ביחס לבן/בת זוג התשובה היא שאהבה מתייחסת לעצם ולא לתכונות.
שאלתי, מה הוא ההבדל בין עצם לתכונות?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 11:17 |
|
| |
אהבת ה' היא סוגיה קשה, שהרי מדובר במצווה מפורשת, ואיך אפשר לצוות על הרגשות?
אולם נראה לי שאנו טועים בפירוש ה"אהבה" הזאת, שעליה מדובר ב"ואהבת את ה' אלוקיך". אין מדובר באהבה הרומנטית שאנו מדברים עליה בשפת היום יום. הרגש שמדובר בו הוא, למעשה, קבלה מוחלטת, ותו לא.
אני מקישה מ"ואהבת לרעך כמוך". יש כאן הנחה שאדם אוהב את עצמו. וכי זה נכון? אני איני אוהבת (במובן המקובל) את עצמי, רוב בני האדם אינם אוהבים את עצמם, יש להם ביקורת כלפי עצמם. הם מנסים לשפר עצמם. איני טוענת שאנשים בריאים בנפשם שונאים את עצמם, כמובן שלא, הם פשוט מקבלים את עצמם כמו שהם. וזה גם מה שנדרש לעשות ב"ואהבת לרעך כמוך" – לקבל את הזולת כמות שהוא, לא לשפוט, לעשות למענו מה שהיינו עושים לעצמנו. אין מדובר ברגש חיובי גואה, האצת דופק, החסרת שינה בלילות. האהבה שמדובר עליה במקרא אינה זו. פשוט קבלה.
זה נראה אולי כצמצום של מצוות "ואהבת", אולם באמת איני חושבת כך. יש גדלות מסויימת בקבלה מוחלטת של הקב"ה, קיומו ומעשיו, ואם לדרגה זו הגיע אדם – דיינו.
הכל, כמובן, לע"ד לגמרי .
(תוקנה שגיאת הקלדה.)
תוקן על ידי - חבצל_ת - 25/04/2005 11:19:46
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 11:25 |
|
| |
חבצלת
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 11:57 |
|
| |
וכהמשך לדברי חבצלת, דברי ה'משך חוכמה'
"...כאשר אתה מצווה לאהוב השי"ת אף שאינו נראה לך, כך תאהב ותוקיר נפש ישראלי הרחוק ממך אשר לא ראית מעולם. או יתכן, דהנה העלו החכמים אחרי התפלפסם דעניין האהבה...ולכן אמר, כי אם תאהב להישראלי, לא תאהב אותו עבור אותו דבר שיכבדוך בני אדם, או יהללוך, או ישיבו לך גמול ותשלום, כי אז אין האהבה מתיחסת אל הנאהב, רק אל האוהב, וזה אהבת עצמו...רק "ואהבת לרעך כמוך", פירוש, שהשווי יביא האהבה, ותהא סיבת האהבה מה שהוא דומה לך, והוא כמוך וכערכך. ותתבונן שהוא מזרע מבחר האנושי, ומעובדי ה' באמת, והמחזיקים ידיעת ה' בעולם. וזה "אני ה'". ושזה דוגמאת אהבה כאשר אתה צריך לאהוב אותי וכאשר אני אוהבכם...וכל הדרכים האלה אמיתיים בכללותם ובפרטיותם, ואשרי מי שיזכה לזה...
"שהשיווי יביא האהבה" -
(ויקרא, יט/יח)
תוקן על ידי - riv - 25/04/2005 12:22:54
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 17:04 |
|
| |
אמשלום,
העונג הוא הדדי.
שוטנג ויעל שאלו מה ההבדל בין עצמות למכלול התכונות, על כן אפרט מעט בזה.
1. כל עצם מאופיין בתכונות רבות. אולם ישנו משהו שנושא את התכונות הללו. זהו העצם עצמו (=העצמות).
2. כל אמירה שלנו אודות עצם היא תיאור של תכונה או תכונות שלו.
3. יוצאת דופן היא האמירה שהעצם X קיים. זוהי אמירה על עצמותו, ולא על תכונה שלו. יש לכך הוכחה פילוסופית ידועה (מכך שהראיה האונטולוגית לקיום הא-ל אינה נכונה. כן ביארתי בספרי 'שתי עגלות וכדור פורח' בשער השני).
4. תלמידה שלי העמידה אותי על יוצא דופן נוסף: האמירה אני אוהב את X, שגם היא אינה מתייחסת לתכונה כלשהי, וגם לא למכלול התכונות, אלא לעצמות. אנו אוהבים אדם ולא תכונה, וגם לא מכלול של תכונות. אנו אוהבים את מי שנושא את התכונות הללו.
5. לכן כל אהבה היא אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שהיא תלויה בדבר היא אהבת תכונה, ולכן אינה אהבה. ישנה טעות נפוצה שתולה זאת בעניין הטכני שבטל דבר בטלה אהבה (כלשון חז"ל בפרקי אבות), אולם זהו רק סימן ולא סיבה. אהבה התלויה בדבר היא אהבת תכונה ולא אהבת הדבר עצמו, ולכן היא כלל אינה יכולה להיחשב כאהבה.
6. כמובן אני מניח כאן שיש לנו דרך להיפגש עם העצמות, מעבר למכלול התכונות. על כך אחראי חוש-תבוני, או הכרה-חשיבתית, שמכונה אצל הרמב"ם בתחילת מו"נ 'עיני השכל', ואצל הרב הנזיר 'ההגיון השמעי', ואצל אדמונד הוסרל (להבדיל) 'ראיה אידיתית'.
הצד השווה לכל הכינויים הללו הוא שהם מערביםפ מושג מתחום החשיבה (קוגניציה) עם מושג מתחום ההכרה (אפיסטמולוגיה, או פרצפציה). כולם רומזים לכך שההבחנה בין התחומים (החשיבה וההכרה) אינה כה חדה. יש תחום חפיפה ביניהם.
תחום זה אחראי עלך יצירת קשר עם עצמויות. הכרה עוסקת בתכונות ובתארים. חשיבה עוסקת בהכללה סובייקטיבית, כלומר אינטגרציה של התכונות שמתקבלות מן ההכרה (כושר זה מצוי בתוך האדם, ולכן הוא לא עוסק ישירות במה שמחוצה לו). לעומת שני אלו, החישה החשיבתית היא 'הכללה הכרתית', כלומר הכללה שהיא תוצר של הכרה ישירה של המושג הכולל (או העצמות), ולא כאינטגרציה של רכיביו.
והנה בנושא האהבה עסקו רבים. מהעיקריים שבהם, חוזה אורטגה אי גאסט (פילוסוף והוגה דעות מדיני בספרד בתחילת המאה העשרים) בחמש המסות שלו על אהבה, ודון יהודה אברבנאל בספרו 'שיחות על האהבה' (יצא במהדורה חדשה בהוצאת מוסד ביאליק לפני כמה שנים).
הצד השווה לשניהם הוא שהאהבה במהותה היא כוח צנטריפטלי (=פונה כלפי חוץ, כלומר כלפי האהוב), לעומת תאווה, שהיא כוח צנטריפוגלי (=פונה כלפי פנים, כלפי עצמי).
וידוע הפירוש (שמעתי אותו בשם כמה מקורות שונים), על הפסוק העוסק באהבת יעקב לרחל, 'ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה'. וידוע הקושי שבדרך כלל כאשר א'דם מחכה למשהו אז כמה ימים נדמים לו כמו נצח, ולא להיפך. ועל כך מפרשים שיעקב אהב את רחל ולא את עצמו (כאותו דייג ש'אוהב' דגים).
אנו רגילים לזהות בטעות את התאווה עם האהבה, ולכן נטפלים תמיד לתכונות, שכן הן אלו שנותנות לנו משהו. אנחנו במרכז. אולם אהבה אמיתית מעמידה את האהוב/ה במרכז, ולכן היא לא פונה לתכונותיו, אלא למה שאני נותן לו ולא למה שהוא נותן לי.
ומכאן מה שכתבתי שאין לתלות את האהבה לקב"ה במה שהוא נותן לנו, שאל"כ אנחנו במרכז. הסיבה אינה בגלל שבטל דבר בטלה אהבה (ראה בספר על יחסו של הרב עמיטל לשואה, שכתב בכנות ראויה לכל שבח שאחרי השואה קשה להעמיד את עבודת ה' על הכרת הטוב. הכרת הטוב היא תוצר של קבלה ממישהו, אולם אהבה אינה כזו), אלא מעצם ההגדרה הפילוסופית של האהבה.
הערה אחרונה ליעל. מה שכתבת שהנאהב עושה לנו 'טוב' במובן כלשהו, כוונתך לא למשהו שהוא נותן לנו, כפי שנתבאר לעיל (וכך גם אמרת בעצמך), אלא שהוא 'עושה לנו טוב' בשפת היומיום (כמו הסמבה בשירו המתורגם של אריק איינשטיין: "דרום אמריקה על המפה"). אולם זוהי אמירה מעגלית, שכן פירוש 'עושה לנו טוב' בהקשר זה אינו אלא לומר שאנו אוהבים אותו. לכן לענ"ד זה אינו קריטריון שמוסיף משהו לדיון שלנו.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2005 23:41 |
|
| |
פשטות "אפילו נוטל את נפשך" היינו אפילו כשהנך מוסר נפש עבור ערך נעלה לרצונו.
אך האמת שקבלת מבנה החיים על פי דבר ד' הוא ערך בפנ"ע הראוי לביטול החיים מפניו וזו גם עובדת החיים, אך על כך יש צורך בהארכה שאין השעה סובלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2005 00:36 |
|
| |
mdabraham:
לא זכיתי להבין. ואבקש ממך לנהוג בי כמנהג ר' פרידא בתלמידו.
כתבת: "2. כל אמירה שלנו אודות עצם היא תיאור של תכונה או תכונות שלו."
אפשר להתווכח על הנחה זאת. למשל, לשלחן זה יש ארבע רגלים היא אמירה על עצמות הגוף המתואר ולא על התכונות שלו. נניח את השאלה הזאת לרגע, ונחזור לשאלה הקודמת.
למה ראובן בוחר לאהוב את שמעון יותר מלוי? על כרחך שהעצמיות או התכונות של ראובן שונה משל שמעון. אחרת ראובן היה אוהב את שמעון ואל לוי שוה בשוה. לשיטתך אם כן אפשר לתאר את השוני בין עצמיות שמעון לעצמיות לוי. האם אתה יכול לתת דוגמא לזה מבלי להשתמש בדברים שבדרך כלל מוגדרים כתכונות?
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2005 01:02 |
|
| |
להרב מיכאל, השלמה לדבריו מהכיוון ההפוך, לאמר: לעצם אהבת ה' אין השלכות כלשהן מלבדה היא עצמה:
אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם.
וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי.
ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב.
(הרב א.י. קוק, מידות הראי"ה, בתוך: א.י. קוק, מוסר אביך, ירושלים תשל"א, עמ' צ"ב)
(ד"א היכן יש לו תלמידות?)
|
|
|
|
|
