האם אנשים דתיים מוסריים יותר מחילונים ?

מקור בחז"ל לדברי ירוחם: הגמ' (ברכות לג,ב) על המשנה האומרת "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ... משתקין אותו", מביאה דעה המסבירה את סיבת ההשתקה: "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות".
   דהיינו הדיון כאן באשכול הוא ביחס בין אדם דתי למוסר "אנושי". אבל התורה והמצוות אין לה ולא כלום עם "מוסר אנושי", אלא מראית עין בלבד, "אינן אלא גזרות" כדברי חז"ל.
   וא"כ אין שום בעיה להודות באמת שישנן מצוות רבות שאינן מוסריות בעליל על פי שיפוט אנושי. רק שאם אתה מאמין שהיהדות היא דת אמת, אז אתה מאמין שלאלוהים שציווה את אותם ציוויים בלתי מוסריים יש סיבות טובות לציווי שכזה.

ירוחם
מה שכתבת: "והמוסר היא  מוסכמות בני אדם, שמשתנה ממקום למקום ומזמן לזמן".
   השאלה היא, למה היא משתנה מזמן לזמן? יתכן שהסיבה לכך היא שבני האדם מתפתחים עם הזמן ולומדים איך להשתחרר משיקולים זרים בבואם לבחון את המוסריות.

ירוחם,
נתחיל מזה שמוסר יכול להתבסס על זיהוי עובדות המציאות, ואז אין .מקום לשינוי מהותי ממקום למקום ומזמן לזמן (לזה אני קורא מוסר רציונאלי)
 
ונעבור לזה שההנחה שיש אמת אבסולוטית בעלת תודעה רצונית מובילה למסקנה שיש שיפוט מוסרי שהנכונות שלו הוא נכון אבסולוטית. (לזה קוראים מוסר אבסולוטי)

 התורה נתפסת כביטוי לרצון ה' ל"מה יהיו מעשי הנכונים?", שזה בעיברית פשוטה : התורה אמורה לענות על השאלה מה מוסרי מבחינת האמת.
אם התורה היא ביטוי לאמת האבסולוטית- אז התורה היא ביטוי למוסר האבסולוטי.

מיקלארי,
אם אדם אינו רוצה שהמוסר של ה' יהיה המוסר שלך- זה אומר שהוא לא אדם דתי שרמ"ח אבריך.
יוצא שאדם צריך לשאוף לחיות לפי המוסר האמיתי ולא זה שהוא המציא לעצמו על ידי רגשותיו.

מידותיו של הקב"ה הן מודל לחיקוי שלאו שדווקא אתה מבין.
אבל מה לעשות שהאמת נגזרת עליך?
מה לעשות שנכפה עליך לחיות בעולם עם הרצון המסויים הזה ועם הקב"ה המסויים הזה?
כל זה נגזר עליך.
אתה יכול לנסות להתאים את עצמך לאמת (אם אתה חילוני), או למוסר האבסולוטי (אם אתה דתי), ואתה יכול לדמיין לעצמך "עובדות" ומוסר שגוי (ע"ע נצרות, והשירשור על רועי קליין)

אפיק
איני מסכים לכל הגדורתך  למוסר.  אין - מוסר אבסולוטי- אין חיה כזאת. רק האלוקים הוא אבסולוטי.

אמת היא אבסולוטית, אין חצאי אמיתות- למרות שבעונותנו הרבים- אנו משתמשים באמת- לאמיתה, האם יש שהוא פחות מאמת לאמיתה?

רצון ה' הוא רצון, ורצון האדם הוא רצון האדם, כשאדם מחליט מה רצונו שלה'. הוא מפרש את רצונו שלו ולא את רצון ה'.

אם התורה נתפסת בעיינך כרצון ה'-ואכן זה כך- התורה היא בלתי מוסרית בעליל, באמות מוסר אנושי.

מיקלארי,
האדם מתפתח עם הזמן, אבל המוסר לא, המוסר משתנה לפי הזמן והמקום.
אקדים את הפרשה, אברהם אבינו מגיע לפלשת ולמצריים, ונאלץ להגיד על אשתו אחותי היא, מחשש שמא יהרגו אותו, ויקחו את אשתו,
מסביר אחד המפרשים הרמב"ן? כי באותה תקופה היה מאד לא מוסרי לקחת אשת איש מבעלה, מה עשו בעלי המוסר הגבוה, היו הורגים את הבעל, וכך  לא עברו על המוסר,- ולקחו אשה פנויה,

כלומר לרצוח זה מוסרי, לקחת אשה מבעלה, זה לא מוסרי,- היום לרצוח?? זה מאד לא מוסרי, לקחת אשת איש? זה מאד מאד- אין- ומוסרי.

משכב זכר, לפני חמישים שנה לא היה מוסרי, וגם עבירה פלילית שעונשה מאסר. היום???

ירוחם,
זה אולי נראה טרחני, אבל על מנת שאני אבין למה אתה מתכוון- עלי להבין מה משמעות המילה מוסר כשאתה רושם אותה.

בינתיים אני רק יכול לרשום למה אני מתכוון כשאני רושם את המילה הזו.
מוסר, (לפי איך שאני משתמש במילה הזו!!) זו מערכת עקרונות וערכים שנועדו לעזור לאדם למלא את מטרת קיומו.

אדם דתי מניח שיש מטרה לשמה הוא נברא.
אדם כזה מנסה לנחש את המטרה לשמה הוא נברא. (לדעתי קשה להבין מתוך "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... וגו'" מה היא מטרת בריאתם של בני האדם)
אדם דתי מנסה לנסח לעצמו את העקרונות והערכים שאמורים לעזור לו להגשים את המטרה לשמה הוא נברא.
אדם דתי מנסה לנסח לעצמו את המעשים (על ידי ההלכה) שמשרתים הכי טוב את אותם עקרונות וערכים, ושהגשמתם תקדם אותו לעבר הגשמת מטרת חייו.

התורה מפרטת מה היא מערכת המעשים שאמור לשרת את סט העקרונות והערכים הנכון- שהגשמתם מקדמת את האדם אל עבר הגשמת מטרת חייו האמיתית.

*אדם רציונאלי יטען שמטרת קיומו היא אושרו שלו, אדם דתי ינסה לנחש את מטרת קיומו (על ידי המקורות)
לפעמים זה מתחבר לפעמים זה מתנגש.
---------------------------------------------------
אותו הדבר לגבי המילה "אמת".
כשאני רושם את המילה הזו אני מתכוון לכך שאמת זו טענה של אדם לגבי המציאות.
אם הטענה מתייחסת למשהו שקיים- אז זו טענת אמת. אם לאו אז זו טענת שקר.
אם יש משהו שקיומו אינו תלוי בשום דבר אחר- אז קיומו הוא אבסולוטי והטענה על קיומו היא אמת אבסולוטית.