בקיאות או מיומנות חיפוש בתוכנות שו''ת

דומה, ואכן כינויי הגנאי "חמור נושא ספרים" ו"בקיא בחיפוש בתוכנות מחשב" מופנה יותר כלפי מי שאינו יודע את דרכי הפסק, מאשר כלפי מי שאינו זוכר את הכתוב בספרי השו"ת.

ר' געציל ידידי,
יש צורך בהרבה יותר מאשר בקיאות בסיסית. כפי שאתה עצמך כתבת, צריך להכיר דרכי חשיבה, חילוקים וצורות ניתוח. מסיבה זו הביטוי 'בקיא בחיפוש בתוכנות' מהווה כינוי גנאי, אם ישנה אצל הנדון רק (!) היכולת הזו. לפעמים יכולת כזו מובילה לתשובות עמוסות במראי מקומות, ורובם אפילו יכולים להיות רלוונטיים, ועדיין הפסק נראה לא נכון, ואף אבסורדי.
הטענה הבסיסית של המגנים היא שפעם עמי הארצות לא יכלו לכתוב תשובה הלכתית, שכן לא היתה להם בקיאות וגם לא כלי ניתוח וחשיבה הלכתית. לעומת זאת, כיום גם מי שנעדרים אצלו כלי ניתוח וחשיבה הלכתית, אם הוא מיומן בשימוש בכלים הממוחשבים המצויים, הוא יכול לכתוב תשובה הלכתית שמכילה מראי מקומות, וליצור רושם של מי שמבין בהלכה (כפי שניתן לראות למכביר בקובץ של התשובות של ועד ההלכה, שאף אני הקטן עברתי עליו לפני כמה שנים).

נכון הוא שלפעמים רואים גם אצל הפוסקים המסורתיים שהבקיאות מחליפה את העיון (ואין כוונתי לבעל 'יביע אומר', שאנוכי הקטן מחשיבו לגאון גדול מאד, ודלא ככל המלגלגים שקטנו עבה ממתניהם בעיון ובבקיאות). כולנו מכירים את 'פוסקי המשנה ברורה', שהפסקים שלהם מבוססים על פלפולים וסתירות בין דיבורים מתחילים במשנה ברורה, ואוקימתות בדבריו.

עד כמה שאני זוכר מקריאתי באותם 'ספרי מינים' ר"ל, דומני שאכן גולינקין הוא היחיד שיודע משהו אודות שיקול דעת הלכתי וקריאת מקורות (אחד ההיבטים המשעשעים בקריאה דנן היתה שכמעט כולם שם הודו בסוף המאמרים שלהם לגולינקין על עזרתו). אולם למיטב התרשמותי הוא רחוק מלהיות גדול ממש בתורה. אינני מכיר את תשובתו על הקטניות, אולם אין כל קושי להוציא תשובה עם מראי מקומות רלוונטיים שמראה שאין בכך כל איסור. נראה אותו כותב תשובה שמוכיחה שיש בזה איסור !!!

מיכי

לא נראה לי שנכון לעסוק בביטוים ובאנשים וחבל שבדיון על שאלה כזו חשובה ישתמשו בכלים כאלה.
בנוגע לשאלת הבקיאות -
ישנן 2 שאלות -
1.מה הבקיאות מראה על הבקי.
2.האם יש לבקיאות ערך עצמי.
לגבי השאלה הראשונה אני חושב שהבקיאות יכולה לתת הערכה אם האדם הוא רציני.אדם שעוסק בתורה ומשקיע בלימודה צריך להראות שליטה מסוימת במקורות.גם אם נאמר שאין לבקיאות ערך עצמי היא בהחלט יכולה להוות סממן של הרצינות של הלומד.
אמנם לגבי השאלה אם יש לה ערך עצמי -
ידוע הביטוי מחז"ל חמור נושא ספרים.כלומר הוא רק נושא אותם ולא הפנים אותם.ענין הלימוד הוא הפנמת התכנים .
כמובן שההתחלה היא ידיעת דרכי הלימוד והניתוח אבל אני לא חושב שזה הדבר שצריך להעמיד מול הבקיאות החיצונית.דרכי הלימוד הם הפתיחה ללימוד.חז"ל דברו על ענין הפנמת הסברות וההבנה.
אז חז"ל לא העריכו ידיעה חיצונית של הדברים (אם אינני טועה יש גמרא שהם כיבדו אותו כמו שמכבדים כמו כל ספר קודש אבל לא כת"ח).אבל עדין המטרה היא לא ידיעת דרכי ניתוח בלבד כמו בעולם המשפטים אלא המטרה להיות בקיא בפנימיות הדברים.המטרה היא לא 'להיות למדן' אלא 'ללמוד'.
כלומר להיות בקיא בתכנים.כי אם התורה היא אוסף רעיונות שמישר ומתקן את האדם הוא צריך לדעת את כל הרעיונות כדי לתקן עצמו ואם כן כאן תהיה דרישה לבקיאות בתכנים ( או כדי להיות מצויד בפנימיות הדברים למקרה שיצטרך להתנהג איתם למעשה, או סתם כדי לבנות דעת לגבי כל נושא בעולם - ויש לזה ערך בפני עצמו)שלא כבעולם המשפטים שהידיעות בו לא משמעותיות לחיים.
אז יש בקיא בחיצוניות ,בקיא בפנימיות ,ו'למדן'.
יתכן אמנם שהתורה היא כלל לא אוסף ידיעות אלא ישרות מסוימת וצורת הסתכלות מסוימת וע"י עמל תורה אדם מגיע למצב שיכוון לשכל התורה ואם כן אין ערך אפילו לבקיאות בתכנים אלא המטרה שעמל התורה יביא למצב ש'תורתי בקרבם'.כלומר התכנים לא יהיו אוסף סברות או רעיונות אלא דברים שמזהה ועיקר העבודה בלימוד היא להישרת הדעת.אין הכוונה ל'למדן' באופן הרגיל אלא ל'למדן' אחר.
(יש בעיה נוספת בבקיאות בשות"ים והיא ההסטה של הדיון העניני לספירה של אנשים וכמו שהגמרא אומרת "וכי רבותא הוא למחשב גברי?".)

תודה לבורא עולם שהמציא לנו את מאגרי המידע.

כך נבין היטב שאין מעלת האדם בידיעת התורה.אלא ביישומה.

מאמר מעניין (אם כי מעט טרחני, לטעמי) בנושא זה, עם מסרים חינוכיים לא בהכרח טריוויאליים:

לאו, בנימין: "עשה אזניך כאפרכסת; אחריות, צנזורה ולימוד התורה בעידן מאגרי המידע", אקדמות י"ד (תשס"ד).
‬

ואני הקטן חש בהבדל כשאני שומע שיעור של תלמיד חכם ששולט במקורות לבין שיעור של מי שליקט מפרויקטים ממוחשבים למיניהם.

.



ואני הנודניק הלא-קטן, מחייך ומזכיר כי הביטוי "חמור נושא ספרים", כל איננו מחז"ל, אלא הועתק מהקוראן המסלמי (ולמיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בה הוא מופיע אצלנו, הוא בחובות הלבבות).

(במקורותינו יש "סל מלא ספרים" ).

שתי הערות:

א. כשדנים בנושא זה ראוי לזכור כי אחד הנעלמים הגדולים של תקופתנו, עדיין, הוא שאלת הבינה המלאכותית. לא מעט חוקרים עודם מאמינים כי הלוגיקה האנושית אינה אלא אוסף של פונקציות מתימטיות מורכבות שביום מן הימים יניח עליהן המדע את ידו.

ב. לולא נדרשה בקיאות אנושית לא-ממוחשבת אלא כדי לעסוק בה בתורה ביום השבת - אפשר ודיינו. האמנם?

לשאלה זו יש משמעויות מרחיקות לכת, מעבר ליחס לרב פלוני או אלמוני. הרי זה נוגע לשאלות הקיומיות הכי בסיסיות של כל בחור ישיבה - כמה ללמוד עיון וכמה ללמוד בקיאות? כמה לעשות חזרות, וכמה להתקדם הלאה? מהי צורת הלימוד הנכונה? וכו' וכו'

ישנם באמת הרבה המנסים להדריך על פי הנסיון של אלפי השנים שרכש עם ישראל בלימוד תורה. ברור, לכאורה, שזו טעות.

העניין הוא לא רק קיומו של פרוייקט השו"ת (מלבד זה שיש עוד כמה תוכנות, שחשיבותן איננה מבוטלת). יש גם ספרי סיכום רבים (המשנה ברורה הוא אחד הראשונים שבהם), וגם ריבוי גדול מאוד של ספרים זמינים בנושאים מפורטים שכל אחד יכול לעיין בהם ולמצוא מקורות כמעט לכל דבר.

עניין נוסף, הוא שנראה שיכולת הזכרון של בני אדם בימינו, היא נמוכה מיכולות הזכרון שנראה שיהו בעבר. יכול להיות שזה גם נובע מעניין נוסף - נראה שבימינו ישנו קושי יותר גדול בהתמדה ושינון של אותו חומר הרבה פעמים ובלי להשקיע בניתוח שכלי. (אני מקווה שזה לא ישמע גזעני מדי - נראה שהיכולות האלו שרדו במידה מסוימת בארצות המזרח, לשם לא הגיעה לגמרי כל ההתפתחות המודרנית.)

בנוסף, כמות חומר הלימוד התפתחה במידה כזאת, שקשה עד מאוד להקיף, וכל שכן לזכור, את כולה.

עוד נקודה, היא התפתחות התקשורת. מפורסמת הבדיחה שהיו מספרים שרב באמריקה צריך לדעת רק שני דברים: א. את מספר הטלפון של ר' משה פיינשטיין. ב. לא להתקשר בשבת. כיום אין כל כך צורך שלכולם יהיה ידע נרחב, ומספיק שהידע הזה יתרכז אצל המעטים שבאמת מוכשרים לכך, והשאר ישקיעו את עיקר מרצם בכיוונים אחרים.

המסקנה הפשוטה הנגזרת מכל האמור לעיל, היא שהיום כדאי הרבה יותר להשקיע בפיתוח המיומנויות העיוניות, מאשר ברכישת בקיאות. אך אני רוצה לטעון יותר מכך.


אני רוצה להציע הצעה, ולראות מה דעתכם בעניין

מי אמר שיש צורך בכל כך הרבה אנשים שלמדו באופן כללי את אותו חומר? האם יש עניין ללעוס כל כך הרבה חומר לעוס?
מדוע עולם הישיבות התורני לא ידמה לעולם הקדמאי?

האם לא עדיף שהישיבות יגדלו תלמידי חכמים כאלה, שרק בתחילת לימודיהם עברו באופן על כל החומר הבסיסי, כך שלא יהיה חסר להם בסיס. אחר כך, יעבור כל אחד להתמקד בפיתוח וניתוח רחב של נושאים שעוד לא כוסו כבר לפני כן. הרי יש שטחים כל כך רבים בתורה שהם כל כך קשים, ואין בהם בכלל טיפול אינטנסיבי - בין בתנ"ך, בין בגמרא, בין בהלכה, בין במחשבה, ובין בכל כיוון תורני אחר.

אם נחזור לשאלה הראשונית - מדוע שרב יבחן רק על פי היקף ידיעתו את הש"ס, ולא על פי החידוש שיצא ממין "עבודת דוקטורט" שהוא יעשה?

אני יודע שהתיאור האידאלי שאני מתאר כאן, לא לגמרי רחוק מהמציאות, אבל הוא נראה לי מאוד רחוק מהדרך שבה אנשים תופסים את המציאות, אם אתם מבינים למה כוונתי.

אשכול זה בהכרח מזכיר את הפירוש הידוע והחבוט אך המודרני על עם הארץ אימת שבת עליו, שכן אז אי אפשר לו להשתמש בכלי חיפוש של המחשב.... אך כנראה רק בשומרי שבת הכוונה לפי גירסה החרדית... אך יתכן שמכון צומת מצא היתר מסויים כלאחר יד...