למה אני לא אעמוד דום מחר !

דומה שהאשכול הזה שובר כאן את השיאים של קצב התגובות. בכל אופן, הייתי רוצה לספר לכם מעשה שהיה, שאולי יבהיר מעט את תחושתי לנוכח דבריה של התבהרות.

לפני אחת עשרה שנה נפטר סבי ז"ל, ונקבר בבית העלמין שבישובו המרוחק. ביום השנה הראשון לפטירתו קיימנו התכנסות משפחתית מלאה לאחר העליה לקבר. ביום השנה השני, לעומת זאת, התיצבו מעטים מאד מן הנכדים, ואף אחד מן הנינים (הנכדים שהיו להם כבר ילדים משלהם לא טרחו לבוא, לא כל שכן להביא את ילדיהם). בקושי השגנו מנין.

אבי נדהם מאי-ההתיצבות של הנכדים. בחייו, אהב סבא מאד את הנכדים ואת הנינים, ואף כאשר היה כבר מבוגר ולא בריא השתדל לבקר אותם בכל הזדמנות. גם היארצייט היה חשוב לו, וגם 27 שנים לאחר פטירת סבתי ז"ל הוא הקפיד לדאוג שרבים ככל האפשר מנכדיו יגיעו לאזכרה ושיהיה מנין - והנה, שנתיים בלבד לאחר פטירתו אנו מתקשים לארגן מנין לאמירת קדיש לזכרו? אבא כתב מכתב לאחיו וילדיהם, ובו הביע את השתוממותו ממה שנראה בעיניו כזלזול בזכרו של סבא, ומהמסר האנטי-חנוכי לנינים באי-הבאתם לאזכרה.

אבא לא קיבל תגובות רבות למכתבו. אחת התגובות שבלטה היתה מצדו של פ'. פ' הוא בעלה של אחת הנכדות, והוא הקרוב ביותר לחרדיות במשפחתנו (אם כי אינו חרדי ממש). בניו התחנכו בתלמודי תורה, ובנותיו בבית יעקב. פ' הצדיק את אי ההשתתפות שלו, של אשתו וילדיהם באזכרה בנמוקים דומים למדי לאלה של התבהרות: אנו זוכרים כל השנה, זכרון אינו מתבטא בטקס המתבצע ביום מסוים אלא בפעילות תורה וחסד וכיו"ב. כמו התבהרות, גם הוא הוסיף הערות שרמזו לזלזול מסוים בנו, המתיצבים לאזכרה, עקב רמת הדתיות שלנו שאינה מספקת לטעמו; הוא רמז שאילו היה סבא בחיים, הוא היה מתגאה בו, ולא בנו.

מדי שנה בשנה אנחנו מתיצבים פעמיים, לאזכרות של סבא ושל סבתא ז"ל. אין לנו מנין; לאחר העליה לקבר אנו נוסעים לבית הכנסת, כדי שאבא ואחיו יוכלו להתפלל שם מנחה ולומר קדיש. ניניו של סבא, שסבא התגאה כל כך בתורה שלמדו, שבגיל שמונים-וכמה היה נוסע אליהם שלוש שעות ומביא להם ספרים של מעשיות צדיקים, אינם אתנו. הם, כך אומר אביהם, אינם זקוקים לטקסי אזכרה.

חס ושלום אמשלום .
התנגדות לדיון?לא ולא.

אישית אני לא מתחברת תמיד לצורות ניהול דיון באופנים האקדמיים הנובעים ממבועי נפש רציונאליים מנומקים היטב.

לטעמי אמירה ערכית שווה לגמרי לאמיתות הוכחה מכל סוג שהוא משמע מכאן שאפילו לצורת דיון מודרנית זו שאתה מציע לי אני לא כל כך מתחברת .לטעמי די שאתה מותיר בי רצון להגיב בכך יצרת עולם דיון .או כפי שאני עשיתי כאן באשכול הזה .

וכי מהם הקריטריונים שבהם ניבחן את אמיתות הרציונאל שמאוחיר הצפירה או העמידה או הרגשות שיש לכלל הקולקטיב ההסטורי לגבי ערכי יסוד מדיניים או לאומיים או אולי סתם חברתיים .
אני מניחה לכם לעשות בחומר כרצונכם .
איש על פי בבואת האמירה שמניחה לנפשו להרגיש הכי נכון באמת שלו .
והאמת הנישגבה?
מי תשורנה?

התבהרות,

"הייתי מגדירה זאת יותר כסימפטומים סבילים של סוף עונת הטישטוש הזהותי יהודי.
של העצמה ברורה ולא מנוכרת של מושג הזהות היהודי נטול המניירות הפוסט רציונליות בחסות הרציונאל האדקמי. "

מה זה אמור להביע?


חזקל, לא שמתי לב לגיחוך שעלה מדברי התבהרות. דומני שנחפזת מעט.
איני יודע האם חובש אתה כובע בורסלינו או קטיפה,או באיזה צד של הכובע מונחת לה ה'עניבה'. אבל תודה שלא כל נוהג חברתי יש בו הגיון. ולא כל נוהג שכזה ניתן באופן חסר פשר למשה מסיני.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

אנסה להסביר עד כמה שידי משגת:

טקסים וסמלים מדברים לליבו של כל אדם, וגם היהדות אינה חפה מהם. ואולם, מתוך גישה אורתודוקסית אני טוען כי להבדיל מטקסים תפלים המצויים אצל כל אומה ולשון, טקסי היהדות יש בהם קדושה אימננטית המבטלת אפוא את הצורך בהסבר הגיוני להם.

בקצרה מאד, אני טוען כי עמידה בצפירה, כמו המנהג להוריד את הדגל לחצי התורן וכמו הטבעת יורד-ים שמת באמצע מסעו, הם מנהגים דביליים לא פחות מהאמונה כי חתול שחור גורם מזל רע.

רצונך לספק את יצר הטקסים הטבוע בך? טרח ומצא לך טקס שיש בו לא רק טקסיות אלא גם היגיון, כמו למשל הענקת פרסים למצטיינים. זה מגיע להם וזה גם יפה וטקסי.

חזקל,

אכן - "דבילים" הוא תיאור מלא הגיון פנימי שאינו ניתן לביקורת .





גו"ג,

תודה לך.

ככה?

טיש של רבי? והלבוש? אימננטי? אם תתעקש אמנה לך רשימה של מנהגים (זכור אני ירושלמי,ויש לנו כמויות אין סופיות..)שאין להם שום קשר ליהדות.

כל הגישה הזו יסודה במקום אחד (וראה סיפורו של גם וגם המרגשים ומרתיחים כאחת.) מה שאצלינו נקי וטהור ואצל זולתינו סחי ומיאוס(מתורגם מפתגם יידי).

וכמאמר החכם מי שחמאה לו על הראש לא ייצא לשמש. מי שיש לו אין ספור מנהגים מוזרים ומגוכחים לא יתלונן לו על איזה מנהג חילוני להתיחד בשקט עם הנרצחים.


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

גם וגם,

תיארת כאן סיטואציה די מוכרת.התנכרות רגשית מטעמים דתיים,אמיתיים או מעושים.וזאת בעיה קשה לקבלת החלטות.(כמובן מבחינתי האישית,וממה שהכרתי)

רק רציתי להעיר,שלעיתים המשפחה ממשיכה לפקוד אתיקיריה,ולו רק משום שהמעשה מהוה התצרסה כנגד "חסר הרגש" שבמשפחה,ואלמלא הוא,מן הסתם,היו מחליפים את העליה לקברו,בהתכנסות אחרת,או נמנעים לחלוטין,שהרי העליה ל תימשך לנצח,הלא כן?!.ככה שצריך הרבה בחינה אמיתית במיניעים,גם של הפורש מהכלל,וגם של הכלל.

טקסים בריאים לנפש

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2536075,00.html

אני חשה שיש פספוס מסוים בניתוח של עמידת הדום. קשה לי להאמין שהיא נובעת מחוסר הבנה...

אנחנו זוכרים כל השנה, ברור, בצאתנו ובבואנו, בשוכבנו ובקומנו, אולם אנו ממשיכים בעיסוקינו, מפני שהחיים צריכים להתנהל בשיגרתם. כך נכון.

לא נגרע כלום מן העולם אם פעם בשנה, לשתי דקות, אנו עוזבים את כל עיסוקינו לשתי דקות של דומיה. כן – זה המינוח הנכון. שתי דקות דומיה, של כולם ביחד, כאקט קולקטיבי של כבוד וזכרון.

אין לי, למיצער, העבר הצבאי של כמה מאנשי ונשות המקום כאן, ואפשר שלכן אני מזלזלת, במידה מסויימת, בהיבט ה"דום" של העמידה. נדמה לי, למשל, שאפשר לעמוד בידיים שלובות, או מאחורי הגב, ואין מעמידים על כך למשפט. אפשר אפילו פישוק קל של הרגליים, אני חושבת. הגיחוך ב"דום" הוא על המוצאים אותו – הם יודעים שזוהי סתם תבנית לשון (אולי בשל המיליטריזם הישראלי, מי יודע).

אז זהו. כולה מדובר בשתי דקות דומיה של כבוד וזכרון נטו. כאקט ציבורי. זה אינו סותר טקסים פרטיים, זכרונות אישיים, רגשות ומחשבות פנימיים.

ולע"ד, אם נמצאים בבית, לא צריך גם ממש לעמוד.

האם זה באמת שווה את כל אנרגיית הנגד? אני מנסה להבין, ונכשלת.

התבהרות,

בדיונים רבים בפורום, אני נוטה לטעון שיש מקום להתחשב גם בצדדים הפחות רציונליים של נפש האדם ודרכיו, בעיקר כדי לא לכפות על ראיית העולם שלנו חוקים ומסגרות, שאינם תמיד מתאימים לה.
במקרה הזה, אני חוששת, שלא רק ההתנשאות המסויימת בדברייך גורמת לי שלא להסכים עימם.
יש הבדל בין נתינת מקום של כבוד לרגש ולמניעים הפסיכולוגיים והחברתיים בבחירות האנושיות (במיוחד כאלה הנוגעות לדת ולאמונה), לבין השארת הדיון כולו במחוזות הנשמה והלב. לטעמי, דיון המבוסס כולו על השיטה האחרונה אין לו סיכוי להתקדם לשום מקום, ו(אולי)ממילא אין לו צורך להיפתח.

תגובתך האחרונה מלמדת אותי, בעיקר, שלא היה לך כל רצון בדיון מלכתחילה, ושכל שאיפתך היתה "להפעיל" איזו תגובה רגשית אצל הגולשים/ות כאן.

באופן אישי - זה מגעיל אותי.

חבצלת

כמה פשוט,ככה נכון.

הבה נפרש עומק דברי התבהרות לענ"ד.

ליהודי חרדי יש הדת ויש את המדינה. ומכיון שמדינת ישראל אינה מהווה עבור אדם כזה שום משמעות דתית או ערכי (ורק בכיוון השלילי שהיא מדינת חטא, ובכך נבדלת מדינת ישראל משאר מדינת הגלות, וכל הצדדים הערכיים המיסטיים, הטכסיים האי רציונליים הנובעים ממעמקי התודעה היהודית או האנושית, קשורים לדת שהיא לבד המשפיעה על האדם הפנימי ומעשיו. המדינה הינה רק לצורך תועלתית בלבד, לסדר את התנועה, לגונך מפני אנרכיה, להצילה מידי אויב ואף לחלק משאבים חומריים לאדם.

המדינה פועלת אפוא ברמת הרציונלי הדת ברמת האי רציונלי, וממילא פעולה זו צריכה להיות מנומקת ברמה התועלתית וההגיוני שהיא תחומה של המדינה. ולכן אין מקום בנפש החרדי לקבל עליו מהמדינה משהו במישור הערכי והאי רציונלי כגון טכסים וכיו"ב, אם כי בדת החרדי הזה יקבל עליו שפע של טכסים שונים ומשונים ואדרבה ככל שמשונה יותר חביב יותר.

וממילא סרו תלונת מתנגדי התבהרות וטענותיהם ממישור היהדות.

מתנגדי התבהרות סבורים כנראה,

א) שמדינת ישראל היא מדינת יהודית ויש לה ערך מוסרי ותוכני ואף דתי.

ב)גם הדת היא רציונלית וכל פעולה לא רציונלית יש לשרש ולעקר ואין הבדל בין המדינה ובין הדת שתיהן תועלתית בלבד.

(כלום נהפכתי לגרליק? אוי אוי!)

תוקן על ידי - מסתברא - 03/05/2005 19:52:26

מסתברא,

איני יודע באשר לאחרים,מה שלי מפריע זה שלרוב אנשים שזועקים כבוד למנהגיהם וטקסיהם. אינם מסוגלים להביא עצמם לתת את אותה מנת כבוד לטקסי זולתם, גם אם הם מאד מגוכחים בעיניהם.
לא אי העמידה עצמה מפריעה לי -גילוי נאות מעולם לא עמדתי בצפירה במקום של שזפתני עין- אלא היחס אליה כאילו שכל קיומה הוא על חורבות היהדות ומנהגיה.

והנה מדברי התבהרות על יום השואה:

http://www.eton.co.il/index.php?subaction=showfull&id=1082365683&ucat=2

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!