|
|
| נשלח ב-3/5/2005 19:58 |
 |
| |
התבהרות,
אולי את, רגישה, בעלת לב רחב ועומקים היסטוריים המגיעים מהמאה ה-21 ועד ימי בראשית. מצליחה לשאת בכל עת את הצער על הקורבנות, הנופלים, ההרוגים, הנטבחים וכו'...
אולם ההמון הפשוט, היהודים של יום חול, גם אני, חי את חייו מיום ליום. הזכרון המסויים נזנח. חיים את יודעת...
והנה נקבע רגע בו עוזבים את ההבל העולמי השוטף ומתרכזים בזכירה והתייחדות - של האירוע הקשה ביותר שעבר על העם שלנו ועל כל עם בהיסטוריה בכלל. אז למה להתחכם?
איזהו מכובד - המכבד את הבריות!
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2005 20:09 |
|
| |
מסתברא,
אין כל קשר בין הערך הדתי שיש או אין למדינת ישראל, לענין העמידה בצפירה. למעשה, אין קשר בכלל בין המדינה לבין הצפירה; המדינה רק היתה הצינור שדרכו התקבלה ההחלטה.
מדינה, שני הבטים לה: מצד אחד, היא גוף שתפקידו לשרת את חבריו (המכונים "אזרחים"), כלומר לספק להם שרותי חנוך, בריאות, רוחה, בטחון וכו' במירב היעילות. מבחינה זו, כל פעילותה אמורה להיות מודרכת ע"י שיקולים רציונליים בלבד.
למדינה יש גם צד אחר, והוא היותה הבטוי המאורגן - ומתוך כך, גם המארגן - של חברה אנושית; במדינת לאום - הבטוי המאורגן של עם. בתפקידה זה, משמשת המדינה כלי, מסגרת טכנית, ביד העם לקבל החלטות שיבטאו את יחודו. כמו החלטותיו של יחיד, גם אלה אינן מחויבות בכפיפות לשיקול רציונלי דוקא.
בתפקידה כביטוי של רצונו הקולקטיבי של העם, קבעה המדינה את כ"ז בניסן כיום הזכרון לשואה ולגבורה. ניתן לטעון רבות כנגד השיקולים הפוליטיים שעמדו מאחורי הבחירה בתאריך הספציפי, כנגד ניכוס הגבורה לצרכי הציונות, הדגשת פנים מסוימות של זכרון ששרתו צרכים אידאולוגיים וכו', אולם רוב הדברים האלה כבר נותרו מאחורינו זה שנים, ואנו נותרנו עם דבר אחד: החלטתו של העם היהודי לקבוע את היום הזה כיארצייט של השואה - ובתוכה, ההחלטה לקבוע את שתי הדקות האלה כצורה של בטוי היחד הלאומי, הרגע בו כולם מפסיקים את מה שהם עושים - כדי לבטא שאין מדובר רק באבל של כל יחיד ויחיד, בזכרון של כל יחיד ויחיד, אלא באבל לאומי על חורבן לאומי. בטוי של שייכות משותפת.
בשנים האחרונות, מתחזקת הכרתו של העולם בחשיבות שבשימור זכר השואה. מוזאונים ואנדרטאות לשואה נחנכים במדינות רבות, וזוכים להצלחה. ביום אותו קבענו אנו, כ"ז בניסן, נערכים טקסי זכרון בעשרות מדינות ברחבי העולם. היום הזה הפך לא רק ליום בו מתיחד העם היהודי עם זכר השואה, אלא ליום בו מתיחד אתו העולם כולו. למותר לציין שגם בקהילות יהודיות בכל רחבי תבל משמש יום זה כיום התיחדות, וטקסים נערכים בהן.
שני גורמים בולטים בדחייתם את היום הזה כיום של זכרון משותף. בעולם, בולטות (כמובן) מדינות ערב; ובעם ישראל, אלו החרדים (להבדיל). ביום הזה, כולם סאטמר. גם אם הם יעמדו אם רואים אותם, היום הזה חסר משמעות בעיניהם, ואותו רגע של יחד לאומי - חסר ערך. כמו הנינים של סבא שלי, הם לא אתנו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2005 20:10 |
|
| |
התבהרות.
אלו שמתו אי אפשר לבזות אותם,הם לא מעונינים בשום דבר, לא בעמידה ולא בתפילה.ואם אפשר לדבר על רצון כלשהו שלהם זה רק שלא תערבי אותם בויכוחים ללא תועלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2005 21:14 |
|
| |
אני בדר"כ כן עומד, כי אני לא מרגיש נח לפרוש מהציבור.
אבל עקרונית אני מאוד לא מרגיש עם הגישה ועם כל ה"ימים" המתרגשים עלינו (כוונתי ליום השואה ויום הזיכרון למי שלא הבין/ה) שבה כו-לם חייבים להיות רצינים ועצובים, כי "צריך", שבה כולנו צריכים להצדיע למוות, כאילו בזכותו אנחנו קיימים, מבחינתי ימי זיכרון הם הזדהות עם משהו שחסר לי כאן ועכשיו , ולא הערצה של מה שב"ה כן יש לנו כבר עכשיו (דהיינו מדינת ישראל על כל חסרונותיה ובעיותיה) לכן ימי הזיכרון האלו שהמסר העיקרי שלהם הוא "בזכות המתים האלו אנחנו חיים" קצת צורם בעיני...
לעיונ הרוצה לעיין.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 00:24 |
|
| |
התבהרות
נצלי את שתי דקות הצפירה כדי להיזכר בכל הרבנים שאמרו ליהודים להשאר באירופה, ובמסקנות העולות מכך. בהצלחה !
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 00:31 |
|
| |
מה פשוט מלעמוד, לפני רבש"ע- ולומר פרקי תהילים?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 01:51 |
|
| |
אני לא בטוח שלטייל בצפירה ביום השואה זה מעשה מאוד נבון, אבל הוא עדיין נתפס –בד"כ- כזלזול בטקס, לא בקדושים.
ביום הזיכרון לחיילי צה"ל ,לטייל זה לצעוק לא איכפת לי מהם, ממותם, מהמשפחות השכולות.
שום טיעון בעולם לא יכול להצדיק מעשה שכזה.
< מה גם , כפי שכתב גם וגם , הטיעונים שלך לא ממש משכנעים >
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 02:00 |
|
| |
לדעתי הבעיה הראשונה היא שהטקסים האלה לא באו כתוספת אלא כעקירה של הישן. החבילה שישראל החדשה מציעה להתמודד עם האירועים האלה לא כוללת סממן דתי אחד (יש אב הרחמים בקטס אבל לא משהו באותו תוקף כמו העמידה- חיוב אישי) אז על עצם הגישה - גם אם יש בעמידה תוכן - יש מקום להתנגד.
דבר נוסף הוא הענין שיש הבדל בין מנהגי היהדות שלכל אחד מהם ישנה מטרה -התפילות - עילוי נשמה , צומות - הפקת לקחים - תשובה. בעמידה המטרה 'להתיחד עם זכרם' . לא ידוע לי שיש ערך כזה ביהדות 'לזכור' בלי להפיק לקחים מכך.הזכר של המוות שלהם לא נותן אם לא מפיקים לקח מהענין שקרה.אז יתכן שלא רק שקשה להבין למה לעמוד דום וכו' - דברים שניתן להסביר אותם , אלא ערך חדש שלא ברור שיש לו מקום והבנה.
'לכבד' אותם לא אומר לאמץ את הטקסים האלה וכמו ש'אנחנו' לא אומרים להם לכבד את הטקסים שלנו ע"י עשיתם אז שלא ידרשו מ'אתנו' לקיים.יש כאן כפיה של צביון מסוים וכל מי שלא מוצא חן בעיניו הוא נחשב כמי שלא מוקיר את הנופלים. יש כאן יותר חוסר כבוד מצדם - כבוד לחופש של אחרים להחליט אם לעמוד או לא.
לצאת מן הכלל? זה יותר תלוי בשאלה הענינית .אם זה היה ענין ניטרלי אז היה מקום לדבר על זה.
ובנוסף שמעתי שנוהג העמידה לקוח מהכנסיות.אבל זה רק בגדר שמועה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 07:54 |
|
| |
קיבלתי שני מכתבי נאצה לתיבתי .
להלן תגובתי .
אני כן !!!! עומדת במקומות ציבוריים למען כבוד הציבור שעומד.
ומה חשבתם שאני מלקקת קרטיב ברגעים אלו בהם לציבור שמולי יש רגשות עזים ביותר בעת הצפירה.
אני עומדת יחד עם כולם ברחוב וחושבת לעצמי שהייתי רוצה שסוף סוף משהו כבר ישתנה במערכות הזיכרון הקולקטיביות מלבד צליל מתכתי ועמום הפועל רפלקסיבית על שרירי הגוף.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 08:02 |
|
| |
התבהרות,
אני רק יכול להביע את שאט הנפש שלי,ואני מניח של כל חברי הפורום כאן, והזעזוע העמוק,ממה שעוללו לך.
זה לא פחות חמור מלא לעמוד בפרהסיא בעת הצפירה.
כאן זהו מעשה של פחדנות והסתתרות אחרי ניקים עלומי שם,בו בזמן שאדם הסבור שאין עליו לעמוד בצפירה ועושה כן אףבפרהסיא,לפחות מידה של גבורה יש בו.
על אחת כמה וכמה שכבר הובן מדברייך,ואף אמרת בפירוש,שאת ודאי עומדת בצפירה בציבור.
הנה לך דוגמא,נדושה ועם זאת כואבת מחדש,על הצדקת פשעים מוסריים בשם הההגיון והמוסר,כביכול.
מה שלא תחליטי ,ותבררי בדעתך כדבר הראוי.עשי.ואל תבושי מפני המלעיגין והמאיימין.
בושה
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 09:41 |
|
| |
.
בדחילו ורחימו, ובזהירות רבה, התבהרות, אני מבקש להבין מה היתה כוונתך בפתיחת הדיון.
כפי שהבהרת לנו, התבהרות, אם את נמצאת בחוץ, בפומבי, אין ספק שתעמדי, משום שאינך מעוניינת לפגוע ברגשותיהם של ההמון העומדים ורואים בעמידה זו ביטוי חשוב, ובאי-העמידה, התרסה פוגענית.
אם כך, הבנתי הדלה היא שאת מדברת אודות המצב בו את בביתך, או במקום פרטי כלשהו. והרי בביתך, אין שוני אם את עומדת, יושבת, אומרת פרקי תהלים או קוראת בספר חולין כלשהו. הואיל וכדבריך, בכל השנה את זוכרת, אין הבדל בין זמן הצפירה לבין שאר הזמנים.
אני נבוך. אתמול, שלשום, ואף לפניכן, כולם ימים בהם את זוכרת - ואני מאמין לך שאכן כך הוא - לא טרחת לשתפנו בדרכי הזכירה וההנצחה שלך, איננו יודעים אם את אומרת פרק תהלים, לומדת משניות או נוקטת בכל דרך אחרת. לא ברורה לי מטרת פתיחת הפתיל הזה, ואודה לך מאד אם תוכלילהוציאני מן המבוכה בה אני שרוי.
שהרי לא יעלה על הדעת כי פתחת דיון כה-פרובוקטיבי, לפחות בשני פורומים, סתם כך, ללא סיבה ברורה ומחשבה תחילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 17:41 |
|
| |
מואדיב,
אבוי! עכשיו גם אתה?!
אני מתחילה להאמין לשמועות בדבר היותי שיבוט ...
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 22:04 |
|
| |
מואדיב,עם כל הכבוד לטיעון המלקחיים שלך (אם את בחוץ ממילא את עומדת ואם בפנים זה לא משנה...),כנראה שפספסת את הנקודה.
התבהרות העלתה את השאלה האם במישור הנורמטיבי אנחנו צריכים להתייחד כך עם זכרון הנספים.
ההתחמקות של התבהרות ,לדעתי, היא מן הטענה שהועלתה כאן על ידי גם_וגם והיא מה לה כי תלין על טקסיות שלדעתה אין בה טעם אם כל היהדות האורתודוכסית בנויה על טקסים שלמתבונן מהצד נראים מוזרים.
התבהרות לא התחמקה מהטענה לחינם,היא התחמקה מפני שההסבר היחידי הוא שלטקסים הדתים יש תוקף הלכתי מעוגן שמקובל עליה בעיניים עצומות,לעומת הניסיון לאכוף עליה עמידה שתוקפה לא מקובל עליה.
היא התחמקה מפני שהיא ידעה שזה לוז הטענה שלה,וככזה היא משתייכת אוטומטית לציבור החרדי-והסלידה צפויה.
(כך ניסה לפרש אותה חזקל על פי אותה קדושה אימננטית,אך לא בקדושה אימננטית עסקינן כי אם בתוקף חיקוקי,נורמטיבי,מוסרי.)
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2005 08:48 |
|
| |
וכדי לזכור את יציאת מצרים, אוכל מצות גם היום.
|
|
|
|
|
