למה אני לא אעמוד דום מחר !

כמובן, אותו לייבוביץ' שטען שנות החמשים שצריך להתיר עבודת משטרה בשבת כמו עבודת הקרבנות בבית המקדש.

התבהרות

תודה על העלאת הנושא לדיון, אם כי התוצאה אצלי הייתה הפוכה לגמרי, השתכנעתי בצורך לעמוד.

דומני שכבר השיבו כהוגן על טענותייך ומ"מ קשה לי להמנע מלנסח את תגובתי בנוסח משלי.

* כי עמידה בת שתי דקות בדומיה מבזה את המתים על קידוש השם. חוסר התנועה במתיחת הגוף מזכירה שיעור התעמלות כפוי מאשר יחס אישי לקדושי השואה וזיכרם .

כל פעולה ומעשה האמורים להיות מלווים במחשבה וכוונת הלב, עשויים להראות במבט חיצוני מטופשים להפליא ועל זה אמרו חכמים "רחמנא ליבא בעי". שכן גם התנענעות בתפילה, מלמול פרקי תהילים, לעיסת מצות עם חסה, ישיבה בסוכה והדלקת נרות בחנוכה, אין בהם טעם ללא כוונת הלב ועל זה נאמר שהאוכל מצה לשם אכילה גסה לא קיים המצווה.
העמידה בשעת הצפירה היא הזדמנות נאותה, להתרכזות ולמחשבה על השואה ולקחיה ועל קדושי השואה וזכרונם. מי שאיננו עושה זאת ועומד כפסל כשמחשבותיו נתונים לאלף ואחד דברים, התמקד בטפל והפסיד את העיקר.

* כי אני מעדיפה לזכור את כל מתי וקדושי האומה לאורך כל השנים ללא אפליה בין קדושי השואה לבין נרצחי מרד בר כוכבא.

אילו היה הזכרון לתועלת הנרצחים היה אולי צדק בדברייך, אולם לא זוהי מטרת האבלות והזכרון. האבלות בימי הספירה איננה תורמת מאומה לתלמידי ר' עקיבא והאבלות בת"ב איננה מסייעת לכל אותם אלפים שנרצחו ונשחטו במהלך ההסטוריה היהודית ונזכרים בקינות, גם התענית שתוקנה בעבר בכ' סיון על הרוגי מסע הצלב לא נועדה עבורם אלא עבור החיים. זכרון השואה הוא חשוב וחיוני עבורנו החיים, להפקת לקחים, איש לפי דרכו ואמונתו.
השואה הינה ללא ספק ארוע מספיק משמעותי המצדיק זכרון מיוחד. רבים מגדולי ישראל בדור האחרון בקשו לקבוע קינות בת"ב לזכר השואה, התנגדותם של גדולי התורה לקביעת תענית נבעה מטיעון שאנו "יתמי דיתמי" וסיבה זו היא שגרמה לרב שך להתנגד לתקנת הקינות.

* כי הזיכרון הקולקטיבי שלי מכיל אלפי שנות הסטוריה על קידוש השם והערכים ,וקדושי השואה הינם עוד חוליה במלחמת הזהויות היהודית לדורותיה.

האם לשואה אין פרק מיוחד וגדול יותר בתוך שנות ההסטוריה היהודית? האם היא איננה דומה בהיקפה ובהשפעתה לפחות למצור על ירושלים, לפריצת חומת ירושלים או למסעי הצלב שזכו לזכרון מיוחד, גם אם לא נשווה אותה לחורבן ביהמ"ק.

* כי הזמנים והימים שבהם אני זוכרת את מתי העם וקורבנותיו אינם מסתכמים אצלי בדקותיים של קיפאון שרירים כפוי.אני נוהגת לפרוס את זיכרון אחי ואחיותי הי"ד לאורך מעגל השנה ברצף מתמיד של אמירה ותפילה וצדקה, בהם פעיל הלב שלי ושרירי הפה אומרים תפילה זכה .

עפ"י טיעון זה ראוי לבטל כליל את לוח השנה היהודי, בכל ימות השבוע אנו זוכרים שהעולם נברא ע"י בורא העולם בשבעה ימים, בכל השנה אנו זוכרים את יציאת מצרים ואת הישיבה בסוכות ואת מתן תורה, בכל השנה אנו אבלים על החורבן, בכל השנה אנו שבים בתשובה על מעשינו, בכל השנה אנוזוכרים את הניסים והנפלאות בימי מרדכי ואסתר ובימי החשמונאים.
הלוא היא הנותנת, בשביל לזכור דברים אלו כל השנה נדרש ארוע שנתי קבוע בו נתרכז אך ורק בארוע המסוים ממנו נקח עמנו לקחים וזכרונות לכל ימות השנה.

* כי מאות אלפי תלמידי בית הספר שיקראו לעמוד דקה דומיה יגחכו כמו בכל שנה ולא יצליחו לכבוש את הצחוק שמשתחרר דוקא שצריך לעמוד דום. והמנהלת שושנה תביט בהם במבט מזרה אימים .המבט ששמור למנהלות של דקה דומיה לזכרון קדושי העם.


כשלונה של המנהלת שושנה איננו סיבה לבטל את הצפירה, אלא להתאמץ טוב יותר בהנחלת ערכים והבנה לתמידים על זכרון השואה ועל חשיבותה של אותה דקת דומיה למחשבה ולזכרון.

* כי כשיהודי זוכר עוולות גויים הוא זועק מרה ,בוכה ,מתפלל ,לומד ,מקים מצבות ,משפץ בתי כנסת ,מקים אירגוני חסד ,ומלווה קשישים ניצולים לקופת החולים ללא תשלום אלא רק בשביל החסד.


בדיוק בשביל זה נועדה דקת הדומיה, בה יקבל האדם החלטות טובות ומוצלחות כמו אלו שהזכרת.

יהיו אשר יהיו סיבותייך, הסיבה לאי העמידה בצפירה בקרב הציבור החרדי איננה נובעת מהסיבות הנזכרות. אי העמידה נובעת מכך שהיא נתקנה על ידי המדינה שלטענתם מחוסרת כל סמכות לתקן מנהגים ולא על ידי גדולי התורה. הסיבות להמנעות גדולי התורה מלתקן זכרון ייחודי לשואה הן מגוונות, אולם כנראה שהעיקרית שבהן כבר הוזכרה לעיל והיא "ירידת הדורות" והרגשתם כקטנים מלתקן תקנות מחייבות.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

תוקן על ידי - בןציוןכהנא - 05/05/2005 10:26:45

התבהרות

זוהי ההוכחה לכך ש"בחדרי חרדים" הוא רה"ר הגדולה ביותר ועל כן לדברייך היה עלייך להמנע מפרסום דברייך שם מחמת הפגיעה ברגשות.
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/930/093.html



אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

מישהו כאן תמים?

וזו לא התבהרות.

הכל היה מתוכנן מראש.

הודעתה של התבהרות,הופצה לכל עבר.

המטרה היתה מסומנת.

כל עוד שניצולי שואה ומכיריהם חיים על האדמה, חייבים לעשות לשואה זיכרון מיוחד, לא להצמיד את זה למאורע הסטורי אחר. השואה עוד לא הסטוריה.

לגבי עמידת דום,
יש משהו יותר טוב שהיינו יכולים לעשות ביחד כעם באותו רגע?

בן ציון נכבד.
בפורום שמספר חדשים לבקרים על מקרי אונס ומסיבות תועבה של אנשים בפרהסיה ,ניראה לי להבדיל מזה טבעי ביותר לפרסם את דעתי האמיתית על נושא הרחוק אלף מונים מהרכילות הזולה שמופיעה שם מדי פעם ,וצריך לגלול אחורה את הדפים.
ניראה לי צבוע למדי לנזוף בי כרגע על פגיעה ברגשות.
מה גם שכתבתי מפורשות שכשאני ברחוב אני מכבדת את רגשות חברי למקום.
טיעוניך אינם רציניים דיים על מנת לחלוק על דעתי הבסיסית .
בירידת הדורות אני אכן מסכימה איתך .
הפורום ח"ח שאתה ואני כותבים בו ואתה אפילו מנהלו הוא אכן סוג של ירידה כזאת .
מה לעשות בעוונותי גם אני שם .
אכן ירידת אמיתית .

בכל מקרה הייתי מציעה לך לקבוע לך כללי ניהול חדשים שם שלא מביאים לדוגמא קטעים צהובים על אונס ומינות ,או אולי שלא מפרסמים שמות של ראשי ערים ומועצות שסרחו ,או אולי שלא מפרסמים לשון הרע על מוסדות או ישיבות

יש לאן ,בן ציון ניכבדי ,יש לאן לשאוף.
אני בטח לא זאת שמורידה את שמו של המקום למטה.
תרשה לי לחשוב בעוונותי הנוספים שאולי להפך..

התבהרות,

נו..עכשיו יש לך כבר שני חטאים לשוב עליהם בתשובה, הכתיבה בבח"ח, והאשכול הזה.

ומי יתן שתהיה התבהרות.


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

מי יתן ויהיו רק אלה חטאי...

ושניזכה לחזור בתשובה .

התבהרות,

מכיוון שטרם נעניתי על אף אחת משאלותי אליך (זה בסדר, איני נפגעת מכך באופן אישי - הרי לא ענית לאף אחת מן הטענות והשאלות המשמעותיות, הערכיות, החשובות והמעניינות, שהופנו אליך במהלך האשכול הזה), נרעשתי לקרוא תגובתך לבןציוןכהנא - שמא אגלה בדבריך חידוש, הסבר ו/או טעם למציאותו של האשכול הזה בפורום שנועד להתדיינות ולימוד.
מה גדולה היתה אכזבתי, כשגיליתי שלא לדברי הטעם והעומק של בןציוןכהנא טרחת להשיב ולא לקושיותיו הערכיות התאמצת לענות, אלא לשולי דבריו, הנוגעים לפרסום רשימתך גם בבח"ח.

נראה לי, שעצם העניין מוכיח את טענת חכמים ממני כאן, שלא רצון בלימוד ובירור היה לך, ולא העמקת רעיון ערכי ועיצובו ביקשת, אלא משהו אחר.


----------

מה קורה לפורום הזה?
האם אלה האלרגיות שמביא איתו האביב?




תוקן על ידי - אמשלום - 05/05/2005 17:53:07

אמשלום ניכבד.
קוצר ידיעותי ורוחב מחשבותי הביאוני להתבטא כפי שהתבאתי.

אני אדם פשוט(אישה פשוטה) המביע\ה דעתו\ה באופן פשוט וברור.
יש גם מקום לכאלה כמוני לעבד מחשבות בפומבי ,מבלי לעמוד בקריטריונים חיצוניים ,העומדים לבדיקה אקדמית או ענינית מהסוג שאתה או חבריך קבעו כנקודת משען מרכזית .מידת הפלורלזים של המקום הזה תהיה נוחה מספיק גם אם דעותי המאוד פשוטות וברורות לא יבחנו באמות מידה מדודות שמישהו הכתיב מראש.

מתנצלת .
את אישה ופניתי אלייך לא בשם הגוף הנכון .
קבלי התנצלות.

ותודה למעיר .

התבהרות

תודה על תגובתך העניינית.
על טענותי שנכתבו כמענה מסודר לנימוקייך השבת בקצרה "טיעוניך אינם רציניים דיים על מנת לחלוק על דעתי הבסיסית." אכן תשובה קצרה קולעת ומשכנעת.
בנוגע לשאלתי, מדוע הפרסום ברה"ר [בחדרי חרדים] את העובדה שאינך עומדת בצפירה בביתך מנימוקים שונים, שונה מהתנהגותך ברה"ר בשעת הצפירה? הארכת בטענות ומענות על צביעות ועל צביונו של הפורום שאני ממנהליו. לא הבנתי את התשובה, אולי תוכלי לפרט יותר?

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

אני מעדיפה לסיים את דיוננו בנקודה הזו.ברשותך.
כל טוב לך .

מוקדש להתבהרות, מקרב לב.





מוישי עומד בצפירה.

באותו יום בהיר, מוישי ידע היטב מה צפוי. הוא זכר היטב מה שאמר לו הרבי בחיידר, וגם מה שאמרה לו אמא. "היום בבוקר תהיה צפירה" הזהיר הרבי, "כמו שיש בכניסת השבת, להבדיל. אבל זו לא צפירה טובה, זו צפירה של החופשיים". כל הכיתה שתקה. נשמע מעניין. "אסור בכלל להיות בחוץ כשיש צפירה כזו", המשיך הרבי, "צריך לשבת בפנים וללמוד כרגיל. אבל אם מישהו בכל זאת נמצא ברחוב – אז צריך להסתכל: אם זה רחוב קטן, בלי אנשים, להמשיך ללכת כרגיל; אם זה רחוב גדול, עם הרבה חופשיים מסביב – צריך לעמוד, כדי שהחופשיים לא יכעסו". מוישי הבין מייד שזו גמרא מפורשת עם ראשונים-אחרונים, כי אחרת איך יש בה כאלה חילוקים דקים?! בבית הוא סיפר על זה לאמא. אמא אמרה "ודאי. לא צריך לעמוד. כי עמידה בת שתי דקות בדומיה מבזה את המתים על קידוש השם; כי עדיף לזכור את כל מתי וקדושי האומה לאורך כל השנים ללא אפליה בין קדושי השואה לבין נירצחי מרד בר כוכבא; כי הזיכרון הקולקטיבי שלנו מכיל אלפי שנות היסטוריה על קידוש השם, וקדושי השואה הם עוד חוליה במלחמת הזהויות היהודית לדורותיה; כי הזמנים והימים שבהם זוכרים את מתי העם וקורבנותיו אינם מסתכמים אצלי בדקותיים של קיפאון שרירים כפוי; כי מאות אלפי תלמידי בית הספר בחינוך המקולקל של החופשיים והמזרוחניקים שייקראו לעמוד דקה דומיה יגחכו כמו בכל שנה ולא יצליחו לכבוש את הצחוק שמשתחרר דוקא שצריך לעמוד דום, והמנהלת שושנה תביט בהם במבט מזרה אימים; כי כשיהודי זוכר עוולות גויים הוא זועק מרה, בוכה, מתפלל, לומד, מקים מצבות, משפץ בתי כנסת, מקים אירגוני חסד, ומלווה קשישים ניצולים לקופת החולים ללא תשלום אלא רק בשביל החסד. וחוץ מזה, אם תעמוד זה יזיק לשידוך של עטרה". ככה אמרה אמא למוישי בשנה שעברה. הוא לא הבין הכל, אבל הבין שאמא צודקת, וגם הרבי מהחיידר צודק, ולא צריך לעמוד, וזהו. כך היה בשנה שעברה. ומוישי זכר את זה היטב גם השנה.

השנה יצא מוישי אל החיידר קצת באיחור. הוא ידע שהיום שוב תהיה צפירה, כי אמא אמרה לו. הוא מיהר אל הכביש, ונעמד בסבלנות לחכות שיבוא מבוגר ויעביר אותו את הכביש, כי אמא אמרה שאסור לחצות לבד. דווקא עכשיו, כשמיהר, לא היו שם מבוגרים.

אבל פתאום ראה מוישי מעל צרכניית "ברכת אחיעזר" שלט לבן גדול ועליו כתובת בטוש אדום-כחול: "הגיעו ארטיקים!" אריטיקים? אבל הקיץ בכלל עוד לא הגיע! מוישי התקרב, וראה שהמקרר של הארטיקים עומד בחוץ, ובתוכו, לאלהאמין, ארטיקים טריים! - הוא נורא רצה ארטיק, אבל לא הייתה לו אגורה. אז הוא עמד והסתכל. עמד ועמד.

"מה יש ילד, הא?" – שאל המוכר. אבל מוישי שתק, כי הוא התבייש. "רוצה ארטיק ואין לך כסף?" – מוישי המשיך לשתוק – "בוא תבחר לך ארטיק, ותשלם פעם אחרת, הא?" – מוישי הנהן. המוכר נתן לו לבחור ארטיק ומוישי בירך בכוונה מיוחדת והתיישב לאכול אותו לאט לאט.

מפה לשם, הסיפור הסתבך. מוישי התלכלך והתבייש ללכת ככה לחיידר, אז הוא ניסה לנקות וזה התלכלך עוד יותר, אז פה עזרו לו ושם צעקו עליו ומה לא. ואז הוא נזכר שהוא חייב ללכת לחיידר.

נעמד שוב על שפת המדרכה וחיכה למבוגר. כעבור זמן-מה הגיע בחור צעיר, שנראה קצת שונה, אבל בסדר. מוישי תלה בו זוג עיניים חמודות ושאל בשקט: "אתה מוכן להעביר אותי את הכביש?"
"אין בעיה", אמר הבחור, הכניס את ידו של מוישי אל תוך ידו, וחצה איתו את הכביש.
"תודה", אמר מוישי, בדיוק כפי שהדריכה אותו אמא.
"בבקשה", אמר הבחור, והפנה אליו את ערפו. אז ראה מוישי: הכיפה שלו הייתה סרוגה!
הוא המשיך לתלות בו מבט חוקר. הבחור הסתובב, ראה את העיניים, ושאל:
"אתה צריך עוד משהו?"
מוישי שתק שתי שניות ושאל: "תגיד, למה אתה מזרוחניק?"
"ולמה אתה לא?" – שאל הבחור
מוישי שתק עוד שתי שניות והשיב: "כי אמא שלי אמרה לי לא".
"ואמא שלי אמרה לי כן! "- סגר הבחור את השיחה.

מוישי המשיך לחיידר. לא היה לו שעון, אבל הוא ידע היטב שהוא מאחר המון.הלך כמה דקות, התקרב, ואז פתאום – טווווווווווו.... התחילה הצפירה.

מוישי הסתכל סביב: הרחוב קטן, אין בו חופשיים, ולפי הכללים של אמא ושל הרבי צריך להמשיך ללכת. הוא המשיך ללכת. אבל אז הוא חשב: רגע, אבל הבחור המזרוחניק ההוא עכשיו עומד, כי אמא שלו והרבי שלו אמרו לו לעמוד. אז מה, האמא שלו והרבי שלו לא בסדר? אבל הוא היה בחור ממש נחמד! מוישי לא ידע להחליט. אז הוא נעמד רגע כדי לחשוב. חשב וחשב, עד שנגמרה הצפירה. כשהיא נגמרה, הוא ראה שאנשים הסתכלו עליו מהמרפסות למעלה. ואז הוא המשיך לרוץ לחיידר.

כשהוא הגיע לחיידר, הרבי צעק עליו בגלל האיחור, ונתן לו עונש. בסוף היום, כשהגיע הביתה, אמא ראתה את החולצה המלוכלכת ונתנה לו עוד עונש. אבל העונש הכי גדול הגיע בערב, כשבוא ראה את עטרה, שאתמול שוב הייתה בפגישה עם בחור, עם ההבעה המאוכזבת של "שוב הכל נהרס".




אידך גיסא