|
|
| נשלח ב-27/4/2006 13:10 |
 |
| |
מואדיב.
אמרתי כבר קודם, איני בקיא בגדרי המצווה שלא ללכת בחוקותיהם אך ברור לי שיש חילוק בין מעשה ערכי שנלקח מהם לבין מעשה דרך ארץ שהם הנהיגו קודם, מעשה שמביא לך תועלת פשוטה ולא אמור לסמל ערך כלשהו. (אף אחד לא חשש שאכילת לחם שנאפה במתכון צרפתי יחשב כלאו , ובכל זאת הלאו קיים)
ולכן, גם אם תטען שהלכתית אין העמידה בצפירה נחשבת לאיסור וגם לא לספק. יתכן ובכל זאת הסיבה הערכית היא שגרמה לאנשי התורה להמנע ממנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2006 13:28 |
|
| |
.
שמא תשכילני בשתי מושכלות:
הראשונה: מיהם הגויים הרבים העומדים בצפירה לזכר חלליהם?
והשניה: מה ערכי בעמידה לזכר חללי מלחמה של עם? האם יש בכך מעשה דתי? מעשה נוצרי/מסלמי/בודהיסטי?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2006 16:05 |
|
| |
1. איני יודע על גויים רבים אך טוענים שרעיון הצפירה נלקח מהם.
2. העמידה אינה חלק מהמעשים היום יומיים שאדם עושה למען עצמו או חברתו, אלא מעשה יותר מחשבתי בעל ערך שנחשב עליון (מעשה למען זכירת המת, הזדהות). כנראה שערכים מהסוג הזה, יהודי, אמור לקבל רק מהתורה או מתוך שיקול דעת תורני שזה לא ראה ערך בעמידה של שתי דקות. - קבלת המצאה מחשבתית שלא לקחה בחשבון את הקב"ה, לא שייכת.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2006 18:26 |
|
| |
"...או מתוך שיקול דעת תורני שזה לא ראה ערך בעמידה של שתי דקות" - אתה עצמך
הבאת קישור לדבריו של רב (הרב יוסף אלנקוה) שכן רואה ערך בעמידה של שתי דקות, לא רק מתוך כבוד
לזולת אלא גם בצנעה, כדי "להרהר בזכרם של הנופלים קדושי האומה שנמצאים במחיצת רבי עקיבא
בכלל עשרת הרוגי המלכות נוחם עדן". גם הרב יובל שרלו סובר כך:
http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=39347 .
אלא שבעיניך, כנראה, שיקול דעתם של אותם רבנים אינו בגדר "שיקול דעת תורני".
זו כמובן זכותך לחשוב כך ולבחור לך את הרבנים שלך. אבל נראה לי שראוי לדייק במושגים, ולהשתמש
במושג "שיקול דעת חרדי-ניאו-שמרני".
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2006 18:58 |
|
| |
אמשלום.
לא נראה לי. גם דתי לאומי פתוח וגם חרדי אדוק רואה הבדל בין אכילה, שתיה, עבודה, דרך ארץ וקריאת ספר לבין לימוד תורה או קיום כל עניין בעל ערך עליון כמו שאמורה להיות העמידה בצפירה (לא ע"מ להועיל לעצמי או לחברה באופן ישיר)
- שם , לפי הבנתי, הדיון הוא אם מעשיי הדרך ארץ צריכים להיות אך ורק לצורך, לא בזה נגעתי.
אראלסגל.
מצטער שהבנת מדברי שאני מחשיב את דעתם של הרב אלנקווה והרב שרלו כ"ללא שיקולים תורניים" ממש לא לזה התכוונתי, התכוונתי להסביר את דעתם של הרבנים החרדיים.
כשכתבתי "שיקולים לא תורניים" התכוונתי למתקן התקנה של הצפירה.
כל ת"ח שפסק דעה כלשהי בנושא לאחר מכן, מן הסתם עשה זאת מתוך שיקולים תורניים וכוונתי היתה לומר שאלה שהרחיקו מעמידה בצפירה עשו זאת כי מתקן התקנה תקנה שלא משיקול תורני. (והם בעצמם לא ראו צורך ואולי אף ראו צורך שלא למצוא סברות לתקנתו)
תוקן על ידי - פעיל_מדא - 27/04/2006 19:00:36
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2006 19:01 |
|
| |
פעיל מדא,
לא לחלק הזה באשכול התכוונתי, אלא לחלק הדן במהות החרדיות כדוחה על הסף כל מה שלא בא "מבפנים", ומוכנה לקבלו רק עם "גויר".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2006 19:16 |
|
| |
אמשלום.
לאו דוקא, גם דברים שבאו מבחוץ ללא "גויר" כגון סרטים ורדיו, יכולים להיות עוד בסדר ובפרט כשהמטרה בהם היא לצורך (וגם אם זה לא מקובל חברתית). הבעיה היותר קשה כשמדובר בעניין ערכי. כאן אתה לא פועל מחמת צורך שלך כלשהו אלא למען ערך כלשהו ועניינים כאלה, לדעתי, חייבים להקבע ע"י אנשי התורה המתחשבים בעיקר בתורה וברצונו של נותן התורה ויודעים מהו ערך עליון.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2006 21:37 |
|
| |
הטענות החרדיות באשכול זה לוקות במידה לא מבוטלת של צביעות; אילו היו הרבנים החרדיים מציעים שלל הצעות להנצחת הנספים על פי רוח ישראל סבא, והני רשיעי היו דוחים אותן - כי אז היה מקום להתלונן על אימוץ דפוסי הזכרון ה"גויים" או החילוניים או מה שלא יהיה. אבל כאשר הם לא הציעו אפילו הצעה אחת, ולא זו בלבד אלא שדחו נסיונות שכאלה על הסף (עיין תגובת החזון איש על ההצעה להכריז תענית או שבעה לזכר הנספים) - מה להם כי ילינו???
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2006 21:38 |
|
| |
אה, וגם תודה על הפידבקים על הקטע דאשתקד. קראתי שוב, וגם אני נהניתי...
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2006 22:34 |
|
| |
רגע של עיברית מוקדש לכל אלו שלא יעמדו מחר בצפירה להכעיס.
כידוע בתורה וכן בנך ישנה מילה שנכתבת אותו הדבר. המילה מתים כשהיא נכתבת ב צארה פרושה מתים מלשון מות
אבל אם היא נכתבת בשוא כגון מתי מספר אז פרושה אנשים האבן עזרא נתן בזה סימן עומדים חיים. שוכבים מתים
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2006 12:33 |
|
| |
בהתייחס לסיפורו של 'גם וגם' לעיל בעמוד 3, ולהצהרתה של 'חבצל_ת' שם "אנו זוכרים בכל יום, ואיננו זקוקים לטקסים".
ליום הזה ישנם שני מתרסים: מצד אחד המשפחות השכולות, ומצד שני שאר העם, הנדרש לחבק את הכואבים.
על פי אופי התגובות באשכול זה, ניתן לרוב לזהות מי מצוי ובאיזה צד של המתרס.
מי כמו המשפחות הכואבות 'זוכר בכל יום ואינו זקוק ליום אחד ולטקס אחד', ובכל זאת, היום הוא פונה אלינו ומבקש את השתתפותינו, רק ליום אחד, לרגע קטן...
וגם את זה לא נותן לו המתחכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2006 12:36 |
|
| |
קשה לי להאמין שיש מישהו שאינו זקוק לטקסים.
אם אנשים לא היו זקוקים לטקסים לא היה מקום גם לבית כנסת ריפורמי.
תוקן על ידי - בעלבעמיו - 02/05/2006 12:37:09
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2006 12:44 |
|
| |
"ואתה אל תאמר - יסודי מעפר
יסודך מן הזר שנפל תחתיך
יסודך מן הזר, יסודך מן החי
שנפל בקרבות הערים או הגיא
זה דרכו של הזמן, זה טיבו היעוד,
את נפש החי השורדת
הוא בורא מן האיש הנופל שדוד,
וחותם בה את תו השודדת
וחייינו נושאים, ביספם לרוץ אורח,
את חותם המתת וחותם המלקוח"
(נתן אלתרמן מנבא את הציניות, כפיות הטובה והצדקנות המזויפת של הציבור החרדי)
(הציטוט מהזכרון, ייתכנו טעויות, אבל המסר מדויק)
|
|
|
|
| נשלח ב-2/5/2006 13:10 |
|
| |
|
|
| כשהלב נחמץ כל דיבור מיותר. המעשה הנכון הוא השתיקה. יפה היא צפירת הדומיה ליום הזיכרון. שהכל עומדים ושותקים בה. | |
|
|
|
הרב יהודה ברנדס
2/5/2006 9:15 | | |
|
|
 |
כשעלה משה למרום ראה את מיתתו של רבי עקיבא, שנהרג על קידוש השם בדורו של שמד. כשראה כיצד סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, ומעלים אותו על המוקד, שאל: רבונו של עולם, זו תורה וזה שכרה?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: שתוק, כך עלתה במחשבה לפני.
מחלקו השני של המשפט, אנו מבינים שאין אנו מבינים: כך עלתה במחשבה לפניו יתברך, ואין אדם יורד לסוף דעתו. כך הוא הדבר מימות עולם: משה לא מבין, איוב לא הבין, וקל וחומר שאנחנו, קטני קטנים - איננו מבינים.
לא רק השואה נשגבת מבינת אנוש. אין צורך בששה מיליונים כדי לזעזע. וכי נפילתו של בן אחד, חיים שנקטעים בעצם עלומיהם, ברת הבנה היא?
בכל אחת ואחת מן הלוויות, לא מצאו מאות ואלפי המלווים הבנה, ולא מצאו דרך לנחם את ההורים שהיו צריכים ללוות את בנם למנוחת עולמים, היפך לטבע העולם. אם כך היא אי ההבנה בלוויתו של בן אחד, איך אפשר לדבר על הבנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו מזכירים ופוקדים כשתי רבבות מישראל? ואם כן הוא, מה נאמר ביום הזיכרון לשואה, שבו נפקדים שש מאות ריבוא? אין הדעת האנושית יכולה להבין ולהסביר. ולפיכך, "כך עלתה במחשבה לפני" ותו לא.
|
| |
|
|
לא ישקוט אל
|
|
|
 |
|
|
|
אולם מה פשר המילה הראשונה במשפט - "שתוק"? לשם מה צריך לפתוח את התשובה בביטוי חריף כזה כלפי משה? "שתוק" איננה סתימת פיות. אלא הדרכה מעשית.
משה רבנו עומד לנוכח מותו הנורא של רבי עקיבא ואינו יודע איך להגיב. משה ידע מה לעשות עם עם ישראל כשהיה צריך. הוא ידע להוכיח ולנזוף, לברך ולהדריך, לפייס ולרצות, להתחנן ולהתפלל בעבורם, גם כשהגזירה הקשה של "הרף ממני ואשמידם" ריחפה עליהם. מה יעשה משה, כשהוא רואה את מיתתם של הרוגי מלכות, ורבי עקיבא בראשם?
לפני שהקדוש ברוך הוא מסביר לו את הטעם חסר ההבנה - "כך עלתה במחשבה לפני", הוא מסביר לו את המעשה אשר יעשה, בבחינת נעשה ונשמע. קודם כל ניתנת התשובה לשאלה מה לעשות, ואחר כך התשובה לשאלה איך להבין.
מה לעשות? עונה לו הקדוש ברוך הוא למשה - שתוק. כך קראנו בפרשת שמיני על תגובת אהרן במות בניו: "וידום אהרן". במדרש מובא - קיבל שכר על שתיקתו. כך שנינו השבת בפרקי אבות: רבן שמעון בן גמליאל אומר: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה... וכל המרבה דברים מביא חטא".
אין מה לומר, גם כשהלב נחמץ. כל דיבור מיותר. המעשה הנכון הוא השתיקה. יפה היא צפירת הדומיה ליום הזיכרון. שהכל עומדים ושותקים בה.
והוא הוא המעשה שהורה הקדוש ברוך הוא למשה: שתוק. כך עלתה במחשבה לפני. השתיקה היא זעקה כבושה. אך לא רק צעקה. השתיקה היא גם ביטוי להתפעמות הנפש. לעמידה מול הנשגב, העל אנושי. דומיה בבחינת תהילה, לא רק צעקה. ביד ושם ובהר הרצל אנו עומדים גם מול הנשגב והעל אנושי, לא רק מול הסבל והיסורים. וגם לכך נצרכת שתיקה. על זה אמר הפסוק: "והמשכיל בעת ההיא ידום".
שליחי הציבור, קוראי התהלים, פונים אל הקב"ה ביום הזה ואומרים לו: "אלוקים אל דומי לך". אלוקים לא ידום, לא יחרש ולא ישקוט אל. אבל אנחנו דוממים, מחרישים, ושותקים. זו מצות היום, לשתוק.
ביום העצמאות נאמר הלל. לקיים: "למען יזמרך כבוד ולא ידום". אבל ביום הזיכרון נלך לבתי העלמין, נראה שאיננו מבינים את שעלה במחשבה לפניו. ונשתוק. "לך דומיה תהילה".
|
| |
| |
 |
|
|
|
|
|
