מנהגי שבת-להוציא מלבן של קראים.

דין_ודיין


<"לא נראה לי נכון להוכיח מהחזרה על הצליל "מין" - הרי זה רק החרוז שיצא לו בשיר. מה גם שניתן לומר בדיוק להיפך, שהוא בא להדגיש את חומרת העניין">

חומרת הענין?!

מה כ"כ חמור בלא לאכול חמין בשבת?

רק כאשר ההטמנה בשבת היתה נקודת מחלוקת מרכזית בין הקראים והרבנים, היה אי אכילת חמין סמל "חמור".

שלא בזמן ומקום מחלוקת בין הקראים והרבנים, כבצרפת של ימי הרז"ה, חשיבות אכילת חמין, לא היתה בדרגת "חומרה" מעל אכילת כל מאכל מהנה אחר, ("עונג שבת"), יהיה זה בשר, תהא זו גלידה.

רוצה אוכל, לא רוצה אינו אוכל.

תמיהני שנזקקת למקורותיך, כדי להכיח קריאת מלומדים שאינם יהודים בכינוי "חכם", ולא הסתפקת בלשון התלמוד: "חכמי אומות מעולם", שהרואה אותם אף חייב לברך ברכה (ראה ברכות דף נח עמוד א: "הרואה חכמי אומות העולם -אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם).

הבאת שתי מקורות, שאינם מתייחסים לקראים, אלא לנוצרים, ושאלת מה ההבדל?

ההבדל הוא שאותם החכמים אינם אלו, שכתבו עליהם: ''ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס יהיו (נ"א אהליהם) לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וירקבו עצמותם, אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם, להטעותם שהחמין אסור בשבת, ותפח רוחם".


לא התכוונת שכך לימדו הרבנים בשיעורים בישיבה. ועוד שהוא בפרק שלישי! התכוונת שכך הבינו כל הבחורים שקראו בעצמם את בעל המאור.

הבחורים הבינו, והוא לך לראיה ?!


מה קושי יש לפי הבנתי שהוא חוזר על עצמו פעמיים : "ויש אומרים... ויש מן החכמים אומרים"?






תוקן על ידי - נישטאיך - 08/05/2005 9:47:05

נישטאיך,

כל ראיה וטיעון שאביא לא יהיו גמורים לחלוטין, וכפי שכתב הרמב"ן בהקדמתו למלחמות. אני רק בא להציג את ההבנה הפשוטה. אני חושש שמא הנטיה המחקרית למצוא מחלוקות נהייתה אובססיבית מדי אצלך, שאתה מחפש דיוקים רחוקים כדי להוכיח את העניין.

הרי אתה יודע שפצעים כמו שפערו הקראים אינם מגלידים כל כך מהר, והגיוני מאוד שעדיין יתיחסו בחומרה למי ש"מחמיר על עצמו" שלא לאכול חמין בשבת. אתה ממשיך להבין שהאיסור הוא גם למי שלא אוכל חמין כיון שהוא לא אוהב, אבל לי פשוט שהכונה היא רק למי שלא אוכל כי רואה בזה איסור.

גם אני כתבתי שמה שכופרים נקראו חכמים הוא פשוט אצלי, אך הבאתי בכל זאת מקורות מלשון הראשונים, שיש ממנה יותר הוכחה לענייננו מאשר מלשון חז"ל. לא הבנתי מה החילוק שאתה מחלק בין הקראים לנוצרים, שאני לא חושב שאתה בא לומר שהנוצרים נחשבו כפחות כופרים. הרי דוקא לפי דבריך שבזמן ומקום בעל המאור לא היה פחד מהקראות, בכלל לא מונת הבעיה.

אני הבאתי ראיה מהקריאה הפשוטה של אנשים רגילים.

כשאדם אומר "יש אומרים... ויש אומרים" משמע שהאומרים הראשונים אינם האומרים השניים, ולא כדבריך ששניהם מכוונים לחכמי ישראל.

- דו"ד

דו"ד

אני חושש שמא הנטיה המחקרית למצוא מחלוקות נהייתה אובססיבית מדי אצלך, שאתה מחפש דיוקים רחוקים כדי להוכיח את העניין".

אינני אובססי, אינני מדייק ואינני חוקר, אלא סתם מבין את הנקרא.

אולי פצעים כמו שפערו הקראים אינם מגלידים מהר, אך לאחר שהם הגלידו, אין טעם להתייחס למי שאינו אוכל חמין בשבת כאל בעיה כלל, לא כבעיה חמורה ולא כבעיה קלה.

אתה מבין שאני ממשיך להבין, שהאיסור הוא גם למי שלא אוכל חמין כיון שהוא לא אוהב, בעוד שאני איני ממשיך להבין כך, ומעולם אף לא הבנתי כך.

בדברי ציינתי לגישות שונות בנקודות המוצא של היחס למי שאינו אוכל חמין.

א. ודאי מין, עד שיוכח שאינו. (בעל המאור).

ב. ספק מין, עד שיוחלט אם הוא או שאינו. (בעל העתים).

ג. אינו מין, אא"כ ידוע שהוא. (הרמ"א וגישתך).

אין ספק, שמאות בשנים לאחר ימי הגאונים, אין מקום לגישה ב', וכ"ש גישה א, שהיא "גישת" הרז"ה.

הגישה שהכונה היא רק למי שלא אוכל כי רואה בזה איסור, היא הבנת ימינו, (גישת הרמ"א), שלא היתה הגישה וההבנה בימי הגאונים, כשם שמי שמי שמתנגד להקמת "עירוב" בעירו, אינו חשוד במינות כבעבר, (ראה שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן לז).

ההבדל בין הגישה לקראים ולנוצרים, הוא כהבדל שבין יחסו של מי מי שגר בארץ נוצרית, המתייחס לנוצרים ולנצרות, לבין מנהיג יהודי המתייחס ליהודים פורשים.

המלחמה נגד הקראים, לא היתה מלחמה בין דתות, אלא היתה מלחמה בתוך הדת, ואין ספק שהמלחמה בין הרבנים והקראים היתה מלחמה "אכזרית".

הבאת ראיה מהקריאה הפשוטה של אנשים רגילים, האם הנך חושב ב"אמת" שקריאה פשוטה היא ראיה להבנה נכונה?

נכון, בד"כ כשאדם אומר "יש אומרים... ויש אומרים" משמע שהאומרים הראשונים אינם האומרים השניים, אך כשהלשון היא מליצית, שני יש אומרים יכולים להייחס לאותם יש אומרים

"שלום בית", מובא גם כסיבה להשחזת הסכינים בערב שבת.

לדברי הספר כלבו סימן לא:

"משחיזין הסכין בכל ערב שבת, דהכי דרשינן בספרי וידעת כי שלום אהליך (איוב ה, כד) זו השחזת סכין, לימוד שאינו בספרי שלפנינו.

הנוסע היהודי, רבי פתחיה מריגנשבורק (1175-1185), מספר (בספר "סיבוב ר' פתחיה", אוצר מסעות, אייזנשטיין, פרק א סוף עמוד 47 , שנכתב ע"י בן דודו), על מסעו בחצי האי קרים:

"ויש שם מינים (קראים) ואמר להם ר' פתחיה: למה אינכם מאמינים בדברי חכמים? ואמרו בשביל שלא לימדום אבותיהם. ובערב שבת חותכין כל הלחם שאוכלין בשבת ואכלין בחושךויושבים במקום אחד כל היום".

האם גם השחזת הסכין היא בגלל הקראים שאסרו?

נישט,

האם מובא טעם נוסף לעניין השחזת הסכין?
מה אמור להיות הקשר בין הסכין לשלום בית? כשלתי בהבנת המדרש הזה. האם תוכל להסביר?

לאמשלום

<האם מובא טעם נוסף לעניין השחזת הסכין? מה אמור להיות הקשר בין הסכין לשלום בית? כשלתי בהבנת המדרש הזה. האם תוכל להסביר?>


לפי הסברו של המהרש"ל בשם "הרוקח", (שאינו בספר הרוקח שלפנינו, אך הוא בספר "היראה" לרבנו יונה אות שט, בד"ה ובערב שבת), אין ה"שלום בית" במשמעות שלום בין הבעל ואשתו, אלא במשמעות של "רגיעה".

"וישחיז סכינו כמו שדרשו: "והיה ביום הששי והכינו את" זה השחזת סכין, ועוד דרשו: "וידעת כי שלום אהלך", זה השחזת סכין, כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך אין זה שלום בית".
_______

ייתכן גם הסבר ל"שלום בית" במשמעותו המקובלת היום.

''ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה'', (שבת דף כה עמוד ב).

ואת מי את חושבת הוא יאשים בנפילותיו?

אין ספק שהסכין החדה שבידי הבעל תמנע רבות מהקטטות המתחילות מהאשה, ע"י שתמלא את הוראות הבעל מיד, מבלי להתווכח, ובלי למה.

"יש קליפות שמצוים בבתים, שהם מקלקלים שלום הבית, ועיקר הבית הוא האשה, וע"כ עפ"י רוב הקטטות ממנה, ולפעמים נאחזים בשאר הבית ... ". (סגולות ישראל, מערכת ש אות עו).

ואולי, הסכין החדה גם תבריח את הקליפות הגורמות לקטטות בין בני הזוג:

"אם אין בעלה בעיר בליל טבילתה לא תטבול ויש בזה סכנה, ואם כבר טבלה תיקח תינוק לישן אצלה בלילה, ותניח סכין תחת הכר".

אף שאין ספק שהגנת שניהם עדיפה, כי כשהקליפות יבואו לתקוף את האשה, ידקור אותם התינוק הישן אצלה בסכין שמתחת לכר שמתחת לראשה, אך ישנה דעה, (הרב חיים סופר, כף החיים יו"ד סימן קט"ז ס"ק קע"ח), שלא צריך את שניהם - התינוק והסכין, אלא די באחד מהם, כי המזיקין פוחדים מתינוקות או מסכינים אפילו אם הם מתחת לכר.

האם גרע סכין בידי הבעל מסכין שמתחת לכר?
_______

שכחתי לציין לטעם הפשוט שבדברי הרמ"א, (שולחן ערוך אורח חיים סימן רנ סעיף א):

"יש להשחיז הסכין בערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה".

נישט,

תודה רבה!

אני עדיין מתקשה מאוד בהבנת הסכין כמשכין שלום בית. מן הדיון על הדלקת הנר (בבלי שבת כג ע"ב), ברור כי חכמים בונים קשר בין הדלקת נר שבת לבין יחסים תקינים וראויים בין איש ואשתו (ומכאן גם ברכות לצאצאיהם), המכונים שם "שלום בית" (וכך גם ברמב"ם, הל' מגילה וחנוכה, פ"ד הי"ד). הסכין לא לגמרי מסתדר עם זה.

ע"פ ההבנה ש"בית" הוא גם "אשה" בלשון הגמרא, אני מוצאת, שקשה מאוד לקבל כיצד השחזת סכין ע"י האיש תגרום לשלומה של אשתו.
איכשהו, קופצות לראשי כותרות עיתונים רבות מן השנים האחרונות, המוכיחות בדיוק את ההיפך.




תוקן על ידי - אמשלום - 30/05/2005 8:07:30

לאמשלום.

לא טענתי שהדלקת נרות שבת והשחזת הסכין בערב שבת הם "חמסא" ל"שלום בית" בין הבעל ואשתו.

טענתי שה"שלום בית" הוא במשמעות שקט ושלום בבית ללא פגיעות.

אם חושך הוא אלמנט מדכא, וכשהוא גורם לנפילות, הוא יוצר מתח, וכך הוא גם סכין קהה, הרי סכין חדה ואור בבית, מביאים רגיעה ושלווה.

איני מבין את שאלתך.

נישט,

הבנתי מה טענת. אני חושבת שהבנתי גם מה הגמרא מנסה לטעון שם, לגבי שלום בית שמביאה איתה הדלקת הנר.

אני טענתי, מניסיון קצר בלבד של קריאה בעיתוני השנים האחרונות, שסכין חדה בבית אינה מביאה לשלום בית (לא "בית" במובן משפחה, ולא "בית" במובן אשה).
השחזת הסכין ע"י הבעל, אולי תמנע פגיעה של אחרים (שדים או בני אדם) באשתו, אבל היא לא תמנע את פגיעתו שלו בה. להיפך.

אמשלום

למה לעשות דרמטיזציה מדברים כ"כ פשוטים ?!

חז"ל רצו שבליל שבת הכל ילך למישרים ללא פאשלות ועגמת נפש.

וזה מה שקרוי "שלום בית" .

לכן חייבו הדלקת נר שבעידן החשמל קשה קצת לתאר איך נראה בית חשוך ללא שום נר.

וכמו כן השחזת הסכין, שכמובן לא הייתה עשויה נירוסטה אלא סכין ברזל פרימיטיבית שאלמלא חידדוה לא הייתה עושה את תפקידה כיאות , וכשהדברים לא "הולכים" כמו שרוצים, זה עלול להביא לטענות ומענות והפרת שלום הבית.

ברבי,

אני שמחה שיש לך פירוש משלך ל"שלום בית". קצת חבל לי שהוא לא ממש מתאים לדברי חז"ל, אבל מי אני שאתלונן על יצירתיות מדרשית...

אמשלום.

<"קצת חבל לי שהוא לא ממש מתאים לדברי חז"ל">

היכן מצאת במקורות הקדומים, שלום בית במשמעות המתאימה להבנתך?

אמשלום

דברי אינם "יצירה מדרשית" אלא הפשט הפשוט.

ואף שאין צורך בראיות, שכן כל לומד ישר מבין כך את הדברים, מ"מ אביא אסמכתא לדברי.

"ובספרי מסמיך לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים לידי קטטה ח"ו"

משנה ברורה סימן רנ ס"ק ה