החיים לא כמשחק מונפול...

בעניין הניסיון למצוא קוים משווים בין תודעת האדם לתודעות אחרות -

נדמה לי, שכבר הבאתי פעם בפורום את דבריו החכמים של שלום עליכם:

אעצור ואכתוב הודעת תגובה, ובה כמה נקודות אשר ראוים לתיקון מחמת הדברים שנכתבו לעיל, כדלהלן:

א. דומם צומח חי ומדבר. ארבעה יסודות המרכיבים את העולם הזה הפיזי. באם אנו מאמינים שכל פרט המרכיב את העולם הוא מציאות, הרי שבהכרח לומר נפש המחיה אותו, מהסיבה הפשוטה, שבניגוד לעולמות הרוחניים, הרי שעולם זה תופס מקום ומציאות, ז"א, עולם פיזי ומורגש. בכדי שהיא תיהיה כזאת, היא צריכה את הנפש הרוחנית שתחיה אותה, שכן עולם הפיזי מצד עצמו הוא לא דבר רוחני, לא דבר שיחזיק מעמד עד סוף הימים.
יוצא מכך: גם למדבר, גם לחי, גם לצומח ואפילו לדומם, לכולם יש נפש רוחנית שמחיה אותה. נכון שהצומח לא דומה לחי ומדבר, ובטח לא הדומם הוא שדומה, אך גם להם נפש המחיה אותם. בעצם ניתן לומר, שארבעת היסודות חלוקים לב' קבוצות. הא. נפש הדוממת - השייחת לדומם ולצומח (שאגב, על אף השתייכותו של הצומח לקטגוריית הדומם, בכ"ז הוא שונה ממנו בהרבה) הקבוצה הב. נפש המחייה, שלקטגורייה זו משתייכות החי והמדבר. א' הענינים בהם אנו מוצאים הצבטאות להבדל זה, הוא אופן הגילוי, בעוד שהחי והמדבר מגלים את כוחותייהם באופן גלוי, באופן שניראה לעין גשמית, הרי ששאר המרכיבים אינם נותנים ביטוי לחיות הטמונה בהם לגבי צומח, באמת יש הו"מ שמא שייך הוא לקטגוריית החיי, שכן סוף סוף, הוא נותן ביטוי לחיותו (בעצם גדילתו וכו'), אך בכ"ז הוא משתייך לקבוצה הב', וזאת מהחילוק הנוסף בין ב' הקבוצות, בעוד שהקבוצה הא' ניתנת לנוע באופן חופשי (כמעט לא מוגבל) לאן שיחפצו, הרי שהקבוצה הב' (והצומח בו) אינה יכולה לנוע ממקום למקום, וברגע שתנסה להניע אותה, היא תחדול להתקיים.

ב. לאחר החילוק הנ"ל, אנו בעצם רואים את ההבדל שבין ב' הקבוצות, שכן ניתן לומר שההבדל החלוק ביניהם משתייך לעצם שאלת הקיום לאחר המוות, ובהקדים: אנו לא יכולים להניח את מושג "השארת הנפש" מבלי שנדע מהו הטעם והמטרה בהשארת נפש זו. כל אקט רוחני המתרחש בעולם, ובמיוחד לאחר המוות, מלווה במטרה ברורה שלשם כך מתרחש אקט זה או אחר. הבה נחלק את מרכיבי העולם לקטגוריות, כך יקל עלינו להבין מה ואיך:

1) מדבר: א. יהודי - כולנו מאמינים בהשארת נפשו של היהודי לאחר מיתתו, מהטעם הפשוט שחייו אינם מסתיימים לאחר המוות, ישנו המשך, או, במילים אחרות, ליהודי יש חיים לאחר המוות. ב. גוי - אחרי הכל, גם לגוי בחירה חופשית (כי אם מוגבלת מאוד), בכוחו לקיים שבע מצוות בני נוח, ובכוחו להתאכזר ולהציק לעם היהודי, אמנם אין לו "חיים שלאחר המוות", סוף סוף, חייו אכן מסתכמים ב 80 -90 שנה עלי אדמות, אך באיזשהו שלב עליו למסור דין וחשבון.

2) חי - שוב חוזרים לענין הגלגולים: ישנם לפעמים מצבים בהם נפש מישראל צריכה להתגלגל בגופו של בהמה - חיה כזו או אחרת, וזאת מצד ריבוי חטאיה. יוצא מכך, שגם לחיה יש (לפעמים) את המושג של השארת הנפש (לא באופן מלא, אך כן באופן חלקי).

3) צומח ודומם - בשניהם, חייהם מסתכמים בתקופה הקצרה בו הם נמצאים על פלנטה זו. ברגע שיתכחדו, הרי שנפשם ורוחם חוזרת למקור חוצבם. אצלם אין את המושג של "השארת הנפש".

זהו פחות או יותר החילןק בין ארבעת המרכיבים, אפשר להרחיב בהם, אולי בהזדמנות אחרת.

מנדלה, אינני יודע אם להודות לך על הסקירה הבהירה והממצה של יסודות הבריאה, או לבוא בטרוניה על שקטעת את הדרשה באמצעיתה. מה פירוש "אפשר להרחיב בהם, אולי בהזדמנות אחרת"? האם זו מידת ההגינות שלך, להותיר ציבור שלם צמא לשארית התשובה (ועוד בערב שבת)?

אשמח מאד אם תתפנה בקרוב להשלים את התמונה. מה שנותר בלתי פתור אצלי, אחרי התמונה המאלפת ששירטטת, הוא ענין המימדים: האם יש חילוק בין מימד העומק הרוחני, שהוא ניצב לרוחב הגשמי, לבין מימד העומק הגשמי, שהוא ניצב לאורך הרוחני? פשוט שיש ב' אופנים להטיל עומק גשמי על אורך רוחני, הא' בביטויו החומרי כאורך רוח והב' בביטויו הגשמי כעובי הקורה, אבל האם שניים אלה נפגשים בראשית הצירים, קרי ברגע הגלגול בין חומר לרוח, או שהם משיקים בכל נקודה שבה מתקיים שינוי רוחני שפועל במימד הגשמי?


===
Gilmour, Groening, Melixon - an eternal golden braid

מנדלה

לא צריך להיות פילוסוף גדול כדי להראות ששום דבר ממה שכתבת אינו נכון.
אולם נניח לאמיתות- שכמובן אינך יכול להוכיח אפילו מילה אחת ממה שכתבת. מי סיפר לך את הסיפורים האלו?.

מנדלה היקר

הצגת עמדה מעניינת מאד. ברשותך, הבה נתבונן בפרטיה, מפני שהיא טעונה, בעיני, הבהרה רבה.

בסעיף הראשון של דבריך כתבת:

דומם צומח חי ומדבר. ארבעה יסודות המרכיבים את העולם הזה הפיזי. באם אנו מאמינים שכל פרט המרכיב את העולם הוא מציאות, הרי שבהכרח לומר נפש המחיה אותו, מהסיבה הפשוטה, שבניגוד לעולמות הרוחניים, הרי שעולם זה תופס מקום ומציאות, ז"א, עולם פיזי ומורגש. בכדי שהיא תיהיה כזאת, היא צריכה את הנפש הרוחנית שתחיה אותה, שכן עולם הפיזי מצד עצמו הוא לא דבר רוחני, לא דבר שיחזיק מעמד עד סוף הימים.

עכ"ד.

ועתה אני הקטן תוהה. דומה שהנחת יסוד בדבריך, שאותה כתבת במפורש, היא שעולם פיזי ומורגש אינו יכול להתקיים בלי משהו שיחיה אותו, וזה יכול להיות רק נפש רוחנית.

ויש כאן שני חידושים עצומים בעיני.

א. עולם פיזי ומורגש אינו יכול להתקיים בלי מחיה. וזאת מנלן?

אסביר קצת יותר בהרחבה.

במבט ראשון, דבריך כאן הם מעין ההוכחה לקיום האל שנקראת, בשפה המקצועית של פילוסופים, הראיה הקוסמולוגית. והיא בנויה כמו שכתבת. העולם קיים. לכל דבר יש סיבה. לכן יש לו בורא. גם כאן כתבת כי לכל דבר יש דבר המחיה אותו.

יש כמובן שני הבדלים בין ההוכחה שלך להוכחה הקוסמולוגית. ההוכחה הקוסמולוגית עוסקת במלוא העולם כולו כיש אחד. ואתה עוסק בכל יש בפני עצמו. שנית, אינך עוסק בבריאה או ביצירה, אלא בקיום, בהוויה, בהמשך הקיום. וזה, לדבריך, בלתי אפשרי בלי "משהו שיקיים אותו".

ומעתה אני תוהה. מנלן דבר זה?

למשל, מתוך הנסיון האמפירי (שאנו חווים) אנו יכולים ללמוד שמצאנו סיבה או שרשרת סיבות לכל תופעה, אבל האם מצאנו גם סיבה רוחנית?

ב. נשמה רוחנית זו, מהי? מילא, אני יכול להבין ש"נשמה" היא שם אחר לתודעה או למה שנושא את התודעה האנושית. בדוחק אני יכול להבין שמדברים גם על "נשמה" לחי. אבל לדומם?

ובכלל, מה בין דומם לדומם? האם יש נשמה כזו לכל כסא ולכל שולחן, או שיש נשמה אחת לכל הריהוט?

ומדוע אנו קוראים לה "נשמה"? האם היא חושבת ומרגישה?

כפי שאתה רואה, אני במבוכה גדולה מדבריך, ואולי לא רק אני נטרד בהם.

אשמח על הבהרה, ותודה על סבלנותך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כולנו מאמינים בהשארת נפשו של היהודי לאחר מיתתו
עוד פעם "כולנו"?????
בקשה אישית מן הנוכחים כאן:
הניחו לי לבחור לעצמי את ה-"כולנו" שלי, ואל תכפו עלי מסגרות "כוּלמיוֹת" כנגד רצוני. בתודה מראש.


אחרי הכל, גם לגוי בחירה חופשית (כי אם מוגבלת מאוד), בכוחו לקיים שבע מצוות בני נוח, ובכוחו להתאכזר ולהציק לעם היהודי
אם כן, מהותו של ה"גוי" - בה מתמצית הבחירה שיש לו בחייו, ובה מתמצה צלם הא-להים שיש בו - היא בקיומו כעזר שכנגד ה"יהודי": זכו היהודים, הוא עזר, לא זכו - כנגדם.

א. אם אנו מאמינים שישנו שכל שברא את הברואים (וכהגדרתך, הקוסמוס), הרי שאנו חייבים לצאת מתוך נקודות הנחה שאותו שכל הוא זה שמחיה את אותם ברואים בכל פרט ופרט, בכל רגע ורגע, כיון שאנו אומרים כבר שישנו השכל הזה המהווה אותם, משמע שהם מצד עצמם אין להם הכוח להחיות עצמם, וזאת מהסיבה שאין להם כל שליטה על עצמם (שכן, הם לא אלו שבראו את עצמם). וא"כ, הרי שהדבר המחיה אותם, הוא הכוח הרוחני שנמצא בתוככם, הוא ולא אחר, ללא כוח זה, הם יאבדו את מציאותם.

מהותו של אותו כח נחלק בין הפרטים המהווים את העולם שהם דומם, צומח, חיי ומדבר. כפי שכבר הזכרתי לעיל, ארבעת מרכיבים אלו, נחלקו כבר לב' סוגים: הא' - נפש הדוממת הב' - נפש המחיה.
בכדי שנוכל להבין הדברים לאשורם, אקדים בראשית דברי נושא אשר נחלקו בה הפרד"ס ועוד מגדולי הפילוסופים היהודים ( ביניהם הר' אלחנן מבעלי התוס').

הפרדס עמד בדעה שחוץ מליהודי, אין לאף מרכיב אחר בעולם נפש המשכלת (כולל בהמה וחיה), לעומת זאת פילוסופים אחרים טענו שגם לבהמה נפש המשכלת ובכוחה לדבר, להבין, לראות וכו' רק שאותו כח לא בא לידי גילוי. ישנם כמה דוגמאות לדבר, אפתח בשניים מהם: חמור בלעם, וגמליו של אברהם. שניהם השתייכו לקטגוריית החי, ושניהם הגיעו לעמדה בה יכלו להוציא את כוחם לגילוי. חמורו של בלעם אמר את שאמר, וגמליו של אברהם עשה את אשר עשה (שלא הסכים לאכול מתבואתם של אחרים) אך כאמור, אלו הם מקרים יחידים, וע"פ רוב, הכוח אינו יוצא אל הגילוי, וזהו, לדעת הגדולים, פירוש האמרה - " מותר האדם מן הבהמה", ז"א, נעלה הוא, בכך ששכלו המשכלת מגיעה לידי ביטוי. מתוך כך מגיעים הם למסקנא, שאנו חייבים לצאת מתוך נקודת הנחה שגם לבהמות נפש המשכלת, שביכולתה להיענש לאחר מיתתה, וביכולתה, אם עשתה את טוב, לקבל את שכרה. יוצא מכך שגם לבהמה יש העניין של שכר ועונש (יש עוד הרבה להרחיב אך אין כאן המקום).
הוא הדין גם לגוי. במסכת סנהדרין ד"ה ע"א, מובא העניין ד"אין בן דוד בא עד שיצאו כל הנשמות מהגוף". והגמ' ממשיכה לבאר את כוונתה: דמזמן אדם הראשון היה מושג של גוף בתוכו נמצאו כל הנשמות דכל הברואים, ברגע שכל אותם נשמות יצאו מאותו 'גוף', הרי שמשיח יבוא. בהמשך שואלת הגמ', מדוע לא יוכלו אומות העולם לפעול לידי כך, ותוס' המקום מביא את תירוצו של ר' אלחנן: דשני גופים הם לנשמות, א' לישראל, וא לאו"ה (וממילא לא יעזור באם או"ה יפעלו לכך). יוצא מכך שגם לגוי המצוי יש נפש המשכלת.

בשונה מכך, קטגוריה הב' - צומח ודומם. הטעם להבדל נעוץ במהותם של אותם ברואים. אצל הסוג הא', הנפש המחיה אותם באה לידי ביטוי בכך שהיא מאוחדת אם מהותו (נשמתו -שכלו) של הנברא, עד כדי שכל גופו בטל למרותו של הנפש, ז"א, אם האדם (או לחילופין, הבהמה) יבין שמה שטוב בשבלו הוא לעשות כך וכך, הרי שכל איבריו יתבטלו אוטומטית לרצונו של אותו האדם. בשונה מכך הצמח, כל חיותו ונפשו באה לידי ביטוי בכל שהיא בטלה לרצונה של הגוף ולא של הנשמה, וזאת מהסיבה הפשוטה: שמהותו של הצמח, הוא גופו. אין לו נשמה, אין לו חיים פנימיים. כל מטרתו הוא להצמיח את מציואותו. גם לאבן הדוממת נפש חיונית משל עצמה, אך היא לו באה לידי ביטוי כמו הצמח (גדילה וכיו"ב), היא באה לידי ביטוי בעצם קיומה וד"ל. בדברים הנ"ל אנו רואים בעצם את ההבדל המהותי בין חי - מדבר, לצומח - דומם. לחו"מ, יש בנוסף לנפש החיונית, גם נפש המשכלת, שמבינה, רואה, מרגישה וטועמת. יש באפשרות ובכוחה לעשות כרצונה. בניגוד לכך הצו"ד - אצלהם יש רק את הנפש החיונית, ללא נפש המשכלת, וממילא, אין בכוחה לבחור לעצמה את אשר ברצונה להיעשות, וזה מהטעם הפשוט, שאין לה רצונות, אין לה רגשות, השכלה וכיו"ב.

שוב, ברצוני לחדד נקודה שהבהרתי מספר פעמים באשכול דידן: דברי מתבססים על המשפט בה נפתח חומש בראשית: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת ואת הארץ" וד"ל.

בתקווה שהבהרתי את דבריי באופן מובאר יותר.

תוקן על ידי - mndela - 15/05/2005 14:52:35

מנדל

אני מצטער, אבל נראה לי שהחלוקה שהעלית איננה מקובלת כיום בעולם המדעי ובמיוחד ההבדל בין צומח לחי.

לאחר גילוי התא והדי.אנ. איי המרכיבים את המערכת הטבעית שלנו אי אפשר כבר לחלק בין צומח לבין חי ואפילו מדבר כישיות בעלות חיות רוחנית שונות, אלא יותר ככיוונים ואסטרטגיות שונות שנקטו אורגניזמים שונים לצורך התפשטות ושרידה.

ההבדל בין צומח לבין חי רק מתבטא בכך שהצומח נוקט באסטרטגיה של השארות במקום אחד כיוון שצריכת האנרגיה שלו מבוססת על השמש לעומת החי שנוקט בתנועה כיון שצריכת האנרגיה שלו מבוססת על צריכת אורגניזמים אחרים כמו צומח או בעלי חיים אחרים.

המדבר יחודו בשני אופנים.

האחד יכולתו לנהל אסטרטגיה קיבוצית יעילה יותר.

השני יכולתו לחשוב חשיבה מופשטת ובעזרתה לעבד את הטבע (נראה כי האמן וההוגה מקורם חד הוא).

ולעצם העניין, קראתי פעם כי תודעה נוצרה ברגע שהתאים הראשונים הבחינו בניהם לבין גורמים חיצוניים להם.

התודעה המפותחת שלנו היא רק שינוי כמותי, לפי זה, לא איכותי.

אין לתודעה קשר לעולמות רוחניים, זהו רק מנגנון של האורגניזים לשמור על קיומו המופרד.

ובכל זאת אמרו רבותינו כי יש עולם הבא וכדומה. וכאן חשבתי על מס' כיוונים.

קודם כל, כיון שאמרו סימן שיש.

נוסף על כך זוהי שיטת הרמב"ם שקבע עולם הבא לנשמות ולא לגופות, הרמב"ן לדוגמא חלק עליו, וסבר כי עולם הבא זהה לתחיית המתים.

הרמב"ן הסכים לרמב"ם כי ישנו עולם הנשמות בו הנשמות שוהות עד תחיית המתים אולם ניתן לטעון כי זה היה בתקופתו כאשר חשבו שהנשמות צריכות לחכות עד שיגיע הזמן של תחיית המתים כיום לאחר איינשטיין כאשר אנחנו מבינים (רובנו, להוציא הרב מיכי, לפחות חלקית) כי הזמן הוא מימד אפשר לטעון כי אנו מתים ומיד קמים לתחייה.

וזאת הסברה שלי.

ושמע האמת ממי שאמרה.

תוקן על ידי - וצדק - 15/05/2005 15:22:31