פי' דברי הרמב"ם במהות עבודה זרה וראשיתה

דוד,

אם הדגש הוא על "לפי המדע שבימיו" הרי שאפשר להתעלם מהתיאוריה בדבר ייחוס דעה לגלגלים. ההבחנה בין 'רקיע שמתחת לבין רקיע שמעל' היא תמונת העולם הקוסמולגית, ולא עניין לאמונה - והיא איננה עקרונית לעיקר המסר שבדברי הרמב"ם ורבי העשיל.

ד'

עיקר ממשמעות האלוקות, להיות נקודה אחת המרכזת כל כח במציאות. מרגע שנכבד כל משרת ומשרת, לא יישאר בעל הבית, שכל מהותו הוא "כולל כל השירותים".

דברי ר' העשיך אינם נכנסים ברמב"ם לא בגלל שיקולים תיואלוגיים אלא בגלל שהרמב"ם פשוט לא אמר זאת. הרמב"ם מסביר את יסוד העבודה זרה בבעיה של יחס לאלוקות, ולא כבעיה של יחס לאדם. הבעיה היא ביחס של הגלגלים לאלוקות (שהם באים להחליף אותה) ולא ביחסם לאדם (שהאלוקות שבו משתחווה להם). ראיה ברורה היא הטעות שנבעה מכך, שהרמב"ם מביאה אותה כדוגמא לשיטתו. כאשר שכחו את האלוקות עצמה והתרכזו במשרתיו. זהו ביטוי לטעות של היחס בינם לאלוקות ולא של יחס לצלם האלוקים שבנו.
מעבר לכך, אמנם אינני מכיר די את משנתו המחשבתית של הרמב"ם, אולם דומני שההומניזם/קבליזם (שתי האידיאות הללו מאמינות באלוקות שבאדם, כל אחד לפום דרכיה) שמתבטא בתפיסת האלוקות שבאדם אינה מאפיינת אותה.

דומני שפירוש דברי הרמב"ם הוא פשוט כלשונו. בניגוד למלך בו"ד, הקב"ה נמצא בכל מקום, ולכן הוא מצפה שנפנה אליו ישירות ולא דרך מתווכים. לעומת זאת, מלך בו"ד אינו נמצא לכל אחד, ולכן יש לו משמשים בכל אתר. לשון אחר: הוא רוצה להיות גם אבא ולא רק מלך (אם כבנים ואם כעבדים).
מעבר לכך, יש את עצם האפשרות לטעות. אי אפשר להחליף את משמשי מלך בו"ד במקום המלך עצמו, אולם לגבי הקב"ה בהחלט אפשר (מכיון שלא רואים אותו, והוא לא מדבר אלינו וכו'). וזה פשט לשון הרמב"ם, ואינו צריך לפנים.


מיכי

רמב"ם (מו"נ א ב):
<אתה, המעיין ברעיונות העולים ראשונים על דעתך,
והחושב שאתה מבין ספר, שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים,
בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתייה והמשגל,
כמי שעובר על ספר מספרי דברי-הימים או על שיר מן השירים
- בדוק ביישוב הדעת והתבונן!>

שם: <כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר,
הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו,
אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח 6),
לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות.
הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה.
דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השׂיג את הגנאי שבו.>

<וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים,
כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוָה הוא לעֵינַיִם (בראשית ג 6) –
נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית.
לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שׂכלו ותהי לו השׂגת המפורסמות.
הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים.
אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל
ולאיזה מצב הגיע.>

<כאשר שינה את מגמת פניו
ופנה אל הדבר אשר קודם לכן נצטווה שלא יפנה אליו
- גורש מגן עדן.
וזהו עונש השקול כנגד העבירה מִדה כנגד מִדה.>

<שכן הותר לו לאכול מן המעדנים וליהנות מן המנוחה והשלווה,
וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונותיו, כפי שאמרנו,
ואכל מה שנאסר עליו לאוכלו - מְנָעוֹ מן הכל,
עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים,
אשר קודם לכן לא היו למזון לו,
וזאת לאחר עמל ויגיעה,
כמה שאמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך [ואכלת את עשֹב השדה].
בזֵעת אפך [תאכל לחם] (בראשית ג 18-19),
והוא הבהיר ואמר: וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבֹד את האדמה (שם, שם, 23).
הוא הִשווה אותו לבהמות במזונותיו וברוב מצביו,
כמה שאמר: ואכלת את עשֹב השדה (שם, שם, 18),
ואמר בהבהירו עניין זה: אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נִדמו (תהלים מט 13).
השבח לבעל החפץ אשר תכליתו וחוכמתו לא יושגו.>

אקו: <שכחתי כמובן להוסיף, שהחזון איש הוא מהכוכבים והגלגלים של זמננו. ותמיהתך מתחזקת שבעתיים.>

דוד12: <אבל כמדומה השאלה שלי איך אפשר להחיל את תירוץ ר' השיל על הרמב"ם המאמין (לפי המדע שבימיו) שהגלגלים והכוכבים הם יצורים מושלמים יותר מן האדם, לא נענתה.>

יהוסף: <עיקר ממשמעות האלוקות, להיות נקודה אחת המרכזת כל כח במציאות. מרגע שנכבד כל משרת ומשרת, לא יישאר בעל הבית, שכל מהותו הוא "כולל כל השירותים".>

מ"ד אברהם : <דומני שפירוש דברי הרמב"ם הוא פשוט כלשונו. בניגוד למלך בו"ד, הקב"ה נמצא בכל מקום, ולכן הוא מצפה שנפנה אליו ישירות ולא דרך מתווכים. לעומת זאת, מלך בו"ד אינו נמצא לכל אחד, ולכן יש לו משמשים בכל אתר. לשון אחר: הוא רוצה להיות גם אבא ולא רק מלך (אם כבנים ואם כעבדים).
מעבר לכך, יש את עצם האפשרות לטעות. אי אפשר להחליף את משמשי מלך בו"ד במקום המלך עצמו, אולם לגבי הקב"ה בהחלט אפשר (מכיון שלא רואים אותו, והוא לא מדבר אלינו וכו'). וזה פשט לשון הרמב"ם, ואינו צריך לפנים.>

חוק יסוד ראשון אומר: מה שאני אומר זה פשט, מה שאתה אומר זה דרש!

זאת מחמת שני דברים, א) משום שאין כח באדם להגדיר מהו פשט ומהו דרש, וב) אדם קרוב אצל עצמו, ועיין ביאור הרמב"ם במקום שאנו דנים עליו בביאור המושג 'לפקוח עינים'). נמצא שחבל על הזמן, להסתובב במעגלים, כסוס עוור בטחנת הקמח.

סברתי לתומי שאחר שנשתחררתי מהפורום הסגור לאנ"ש בלבד,
ומסתבר שאצל אקו וחבריו, ואין לך עקמימות מח גדולה יותר מאשר לייחס לרמב"ם גינוי לשכל וגינוי למחשבה.

ז"א לא רק שעושים את הרמב"ם הגדול, שכל ימיו חשב ולמד, והנה בסוף ימיו, בא לו זקן אחד ללא שם, והצליח במחי יד ובבת אחת להביא את הרמב"ם לחזור בו מן כל מה שכתב בגכל ימי חייו, ולהאמין בקבלה..., אלא שעתה הרמב"ם הופך להיות מן החסידים, שמאמינים בעצירת המחשבה, שמביאה ח"ו לידי ע"ז, וצריך אמונה פשוטה ללא מחשבה כלל (אם כי הסכנה בעמידה על פי התהום של ע"ז נשארת כשהייתה ואולי יותר).

ועוד, לא רק שעשו את הרמב"ם, אלא אף לא חסיד חב"ד (מקורי ...), של מוח שליט על הלב, אלא דווקא חסיד קאליסק, קוברין, לעכעוויטש, שאוסרים על המחשבה. פלאי פלאים.

לדוד 12, האם אינך קורא תגובות ותשובות, והלא ניתנה תשובה לשאלתך. ועוד, מפעם לפעם אתה חייב להגדיל את העיוות, ומנין לך שהכוכבים והגלגלים 'מושלמים יותר מן האדם'?

ליהוסף ולאברהם, דבריכם כבר כלולים בתגובות הראשונות באשכול זה.

לאברהם, אתה בטוח שאתה יודע מהו ב'פשט' בדברי הרמב"ם ואינך אלא חוזר למשבצת הראשונה. והלא הרמב"ם מסביר בפירוש שזה דבר חיובי שהמלך חפץ שיכבדו את משרתיו, ומה הגנאי בדבר הזה כשלעצמו. ומה שאתה אומר זה שוב הופך את הדבר למין תקנה וגזירה וסייג לדבר, שיש לחשוש שכיבוד המשרתים יביא למיעוט בפניה אל המלך, ואין זה כתוב ברמב"ם. ויש לשים לב שבשלב זה, בשום אופן אין מדובר בייחוס כוח או תוקף וסמכות למשרתים, זה השלב הבא. בשלב זה מדובר על כיבוד ותו לא. ובזה הקושי.

קעלעמר



תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 12/05/2005 15:18:20

דגים,
אמנם מקובל שהלכות דאורייתא אינן אמצעים, אולם מי לנו כהרמב"ם עצמו שמסביר הלכתא גברוותא כאמצעים (קרבנות, שהן אמצעים. אגב אלו הם אמצעים שלא יגיע לע"ז, בדיוק כהצעתי כאן). על כן אינני רואה מניעה ללהסביר גם את ע"ז למתווכים כאמצעי. ובפרט שלהרבה פוסקים בג' עבירות חמורות אביזרייהו מקבל את דיניהן שלהן.
הרמב"ם אומר שדרכו של מלך שיכבדו את משרתיו, אולם מלך מלכי המלכים שאני, כפי שהסברתי בדבריי לעיל, ואולי זהו גופא חידושו.
באשר לפשט ודרש אני לגמרי מסכים שמה שאני חושב הוא פשט ושל האחרים זהו דרש. אני רק לא מסכים לכך כעיקרון כללי (=שיהיה תקף לגבי כולם), זאת בניגוד לצו הקטגורי של מוהר"ר ע"ק אב"ד קניגסברג .



מיכי

מ"ד אברהם,
בואו ונסכים שכל הפירושים אינם כתובים בדברי הרמב"ם, וכולם, אולי פרט לדברי ריב, אינם נשענים על הכתוב בדבריו.

נקודת המפתח בדברי הרמב"ם היא בלא ספק: <אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.>, משפט זה יכול להתפרש בשני דרכים, או שהטעות היא שמדמים שזה ההבל (= לכבד ולפאר ולשבח את משרתי עליון), הוא רצון ה', כלומר שבאמת אין זה רצון ה' לפי שאין ה' חפץ שיכבדו את משרתיו.

פירוש אחר אפשרי שהטעות היא שהם מדמים שההבל הזה הוא הוא רצון ה' בעבודתו, והטעות היא שבאמת רצון ה' שיעבדו אותו ולא לזולתו. אך אין בכך שלילת המעשה גופו, כלומר שהכבוד הוא חיובי, בתנאי שלא יחשבו שהוא הוא רצון ה' בדרכי העבודה הראויה.

כמו שהרגישה ריב, הם הם דברי הרמב"ם בהמשכם שהבאתי אותם לעיל, שהחטא הראשון הגדול של האדם, היה שסטה מן השכל, שהוא הצלם א-להים שלו, והוא המבחין בין אמת לשקר, ושהוא הממוצע בין האדם ויוצרו, אל עבר כוח המדמה, הנובע מהתאוות החושיות ומהשאיפה ליהנות מן העולם.

האדם המרה את פי הא-ל ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים,ונענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית.

במקום טהרת ההשגה השכלית, שהיא היא מהות האדם, שהחלק האלוקי בקרבו, נסתבך האדם בסבך החיים של העולם הזה, שעיקרם וטיבם הוא הדמיון. כל עולם התאוות והתענוגות של העולם הזה אינם אלא דמיון שווא, מתעה ומכשיל, ומוליך את האדם לעבר פי שחת.

העונש הזה, של התגברות הכוח המדמה, הוא שאחראי גם לשאר שלבי ההתדרדרות של האמונה בדורות הבאים.

האדם בעל השכל, אינו רשאי ואינו יכול לכבד לפאר ולשבח כוחות נבראים ומשרתי של הבורא ב"ה. האדם המדמה לא רק מכבד משבח ומפאר, אלא גם מתדרדר והוך, ולבסוף מאמין בכוחות אלו, עובד אותם, מתפלל אליהם ומבקש מהם את צרכיו, וכו' וכו'.

לפי כל המבואר לעיל, יתכן שאדם יכיר וידע את הבורא, יוצר הכל, מחיה הכול, מנהיג ומשגיח על כול, ויחד עם זאת יחלוק כבוד מוגבל ומצומצם לאלו שכל שבחם הוא שהם משרתי הבורא, עושים את דברו ומצוותו. אמנם, אחריות גדולה וחוב גדול מוטל על כתבפי ההולך בדרך זו, שידע שהוא הולך על קצה התהום, וכחוט השערה בינו ובין הדרדרות לעבודה זרה ממש, לעבוד עץ ואבן ולדרוש אל המתים.

דגים כותב

<לדוד 12, האם אינך קורא תגובות ותשובות, והלא ניתנה תשובה לשאלתך. ועוד, מפעם לפעם אתה חייב להגדיל את העיוות, ומנין לך שהכוכבים והגלגלים 'מושלמים יותר מן האדם'?>

ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ג סוף הלכה ט "ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם"

תודה

ריב,

יפה השבת לי.
אהבתי.
אבל מהו באמת ההבדל בין כח המדמה לכח השכלי? איך אפשר לזה בלא זה?
בלשון אחר: מנין לך שכח השכלי אמיתי יותר מכח המדמה, שזה עיקר עבודה זרה וזה עיקר השם.


איכפתי,
עיינת בביאורי החזון איש לאותו רמב"ם לפני שענית?
ואולי לפי גירסת אוקספורד המהוללת, קטע זה חסר.




הסלוגן באשכול זה הוא: עצור בטרם תשיב.

בחזרה לענין אם מותר:


לסיכום עלו כאן שתי שאלות:

(1) הלכתית. מדוע מעשי דור אנוש נחשבים כעבודה זרה אסורה. הרי הכוונה היתה לחלוק כבוד לבורא ולא לכוכבים כמציאות עצמאית, וזהו כבודו של המלך עצמו כאשר חולקים כבוד לעבדיו.

(2) רעיונית. מהי ה"כסילות" ברעיון של דור אנוש. הרי כך היא אכן המדה, המלך עצמו רוצה שיחלקו כבוד לעבדיו, וזהו כבודו של מלך.


לדעתי התשובות פשוטות:

(1) לשאלה הראשונה - את האסור והמותר קובע הבורא ולא האדם. הבורא אוסר לעבוד אחד מכל הברואים בכל צורה שהיא, לא משנה מה הכוונה. רוצה לעבוד את הבורא? תעבוד אותו ישירות!

[ראה ברור יותר ברמב"ם שם פרק ב בתחילתו: "עיקר הציווי בעבודה זרה שלא לעבוד אחד מכל הברואים . . ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלקים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה".

התשובה שהציעו לעיל, שגם בדור אנוש חשבו שיש לכוכבים בחירה וחופש פעולה - אינה נכונה, כפי שניתן לראות בדברי הרמב"ם, שרעיון זה נולד רק בדורות מאוחרים יותר. דוד 12, כיצד אתה מבין זאת "מבין השיטין"?].


(2)ולשאלה השניה:

אינו דומה מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים. תארו לעצמכם אדם הפוגש מלך בשר ודם המלווה בפמלייתו, והוא משתחוה דוקא לכיוון עבדי המלך ולא אל המלך - האם גם זה "כבודו של מלך"?! אם יתעקש האדם שהוא אמנם התכוון לכבודו של המלך, אין הוא אלא שוטה. הנמשל ברור. אם רוצים לכבד את הבורא אפשר לכבדו ישירות. כאשר עובדים לדבר אחר ומתכוונים לכבוד הבורא - זו שטות ולא כבוד.

[דרך אגב: כשהרמב"ם מגדיר מעשים אלו כ"עיקר עבודה זרה", אין כוונתו שהם ה"עבודה זרה" באופן היותר חמור שלה, אלא שהם ההתחלה והשרש ("עיקר") של "עבודה זרה" מבחינה טכנית. דהיינו, המעבר מן האמונה הראויה בבורא ל"עבודה זרה" מתחיל ברעיון של דור אנוש. לכאורה זה פשוט, אך נראה שלא כל הכותבים כאן חשבו כך].


סליחה שסטיתי מן הנושא העיקרי

דברי הרמב"ם דלהלן חשובים עד מאוד, ויש לשננם אפילו עד מאה ואחד פעמים, כולי האי ואולי.

רמב"ם (מו"נ א ב):
<אתה, המעיין ברעיונות העולים ראשונים על דעתך,
והחושב שאתה מבין ספר, שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים,
בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתייה והמשגל,
כמי שעובר על ספר מספרי דברי-הימים או על שיר מן השירים
- בדוק ביישוב הדעת והתבונן!>

גם בחזון איש מצינו דברים קרובים:
<מטבע בני אדם לקרוא את הכתוב בספר בשטחיות ובמהירות כקורא אגרת.
ומקניני החכמה להתרגל לדקדק בלשון חכמים, כי דבריהם נכתבו בדקדוק עיוני.
וקריאת המהירות וקריאת העיון הן הפכיות על הרוב ותוצאותיהן נגדיות.
ובשביל נטית האדם אל החפזון, וביחוד לבעלי תפישה מהירה, יקרה שחכמים יקראו בספרים וייחסו להם דברים שלא חשבו ולא פללו.
או שלא מצאו את הדיקנות שבהם.
וביחוד בדברים שבאמת הם עמוקים, והכתב נפגש בקשיים להבליט את עומקם.
(חזו"א או"ח סי' יד)

בשאלה שנתעוררה ביחס בין אדם וכוכבים וגלגלים, יש קושי מסויים בדעת הרמב"ם לכאורה.

מצד אחד יוצא שהרמב"ם משווה את דרגת האדם לדרגה הגבוהה ביותר של המלאכים, שהיא נמוכה רק מהבורא ית"ש עצמו,

עיין ה' יסוה"ת פ"ב:
כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן, ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות, לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד, ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם..

היינו המלאכים בדרגתם העליונה ביותר 'אישים', מעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם! (נראה שיהיה דוחק לומר שהיא קרובה מלמטה ...).

ועיין גם ה' יסוה"ת פ"ז ה"א:
אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן,והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים .

הרי שהנביא נפשו מתערבבת במעלת המלאכים הנקאראים אישים, והם כאמור לעיל הדרגה הקרובה ביותר למעל הבורא ית"ש.

ועיין עוד ה' יסוה"ת פ"ז ה"ו:
לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.

הרי שמשה רבנו ע"ה והברכה, נתקדש כמלאכים!

ויש לזה מקור בתלמוד, עיין בבלי יומא ד ע"ב:
ויכסהו הענן - להר, ויקרא אל משה - [משה] וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה. רבי נתן אומר: לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת.

ועיין עוד בבלי ר"ה כא ע"ב:
רב ושמואל, חד אמר: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח) ותחסרהו מעט מאלהים.

וכן הסביר זאת בפיה"מ לרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א:
והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא.
ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד,
ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים.

ושוב שמרע"ה שהיה אדם ב"ו, השיג המעלה המלאכית, הרוממת מעל האנושיות.

מצד שני מקומות יש ברמב"ם שמורים לכאורה אחרת, ראה

ה' יסוה"ת פ"ג:
וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה,
שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה,
והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.

וכן הוא ברמב"ם שם פ"ג:
כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם, והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם,
כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים,
וכשם שמכירין הקב"ה כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן,
ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם.

והסבר רחב יותר, המרחיב את הנאמר בקטע הקודם, במו"נ ג ט :

החמר מחיצה גדולה ומסך מונע השגת השכל הנפרד,
כפי מה שהוא עליו,
ואפילו היה החמר זך ונכבד,
ר"ל חמר הגלגלים,
כ"ש זה החמר החשוך העכור, אשר הוא החומר שלנו,
ומפני זה כל אשר ישתדל דעתנו להשיג השם הנכבד,
מן אחד מן הדעות ימצא מחיצה ומסך מבדיל בינו לבינם,
ואל זה היה הרמז בכל ספרי הנביאים,
שיש עלינו מסך מבדיל בינינו ובין השם
והוא נסתר ממנו בענן או בחשך או בערפל או בעב,
וכיוצא באלו הדמיונות להיותנו מקצרים מהשיגו מפני החומר,

ועוד במו"נ ג יג:
אל תטעה בלבך ותחשוב,
שהגלגלים והמלאכים הובאו לידי מציאות בשבילנו,
שהרי הבהיר לנו את ערכנו: הן גוים כמר מדלי,
התבונן אפוא בעצמך ובעצם הגלגלים, הכוכבים והשכלים הנבדלים,
אז תתברר לך האמת,
ותדע שהאדם הוא השלם והנכבד מבין מה שהתהווה מן החומר הזה, אך לא יותר.
וכאשר משווים את מציאותו אל מציאות הגלגלים, כ"ש אל מציאות (השכלים) הנבדלים,
הוא בזוי מאד מאד.
נאמר הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה,
אף שוכני בתי חמר, אשר בעפר יסודם.
ודע שעבדיו הנאמרים בפסוק זה אינם ממין האדם כלל,
הראיה לכך דברו: אף שוכני בתי חמר אשר בעפר יסודם,
אלא עבדיו הנזכרים בפסוק זה הם המלאכים,
כן גם מלאכיו שרמז אליהם בפסוק זה הם בלי ספק הגלגלים.
...
התברראפוא שקדושיו הם עבדיו, ושאינם ממין האדם,
ומלאכיו הנזכרים בפסוק ההוא הם שמים.
ומשמעות תהלה היא משמעות לא זכו בעיניו,
כלומר, שהם חומריים,
ואע"פ שהם מהחומר הזך ביותר וגדולים ביותר בזוהרם ואורם,
הנה בהשוואה לשכלים הנבדלים הם עכורים, חשוכים ולא זכים.
דברו על באשר למלאכים: הן בעבדיו לא יאמין,
פירושו שאין להם מציאות איתנה,
שהרי לדעתנו הם עשויים.
ואפילו לדעת הדוגלים בקדמות יש להם סיבות,
וחלקם במציאות אינו איתן ולא יציב בהשוואה אליו יתעלה,
מחויב-המציאות במוחלט.

ועיין שמונה פרקים לרמב"ם פ"ז ד"ה וכאשר ידע, ושם הביאור הברור יותר:
וכאשר ידע משה רבנו, שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן - ביקש להשיג ה' על אמיתת מציאותו ... והודיעו, יתעלה, שאי אפשר לו זה בהיותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר: באשר הוא אדם, והוא אומרו: (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי". הנה לא נשארה בינו ובין השגת ה' על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי הבלתי נבדל. והשפיע עליו, יתעלה, ונתן לו מן ההשגה אחר שאלתו, יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו כי התכלית לא תתכן לו והוא בעל גשם.

נמצא מכל האמור, האדם בהיותו מורכב מחומר ומשכל, לא יכול להגיע למעלה העליונה ביותר, והיא ההתדבקות בבורא ב"ה עצמו מפני החומר המעורב בו. לאחר התפשטות הגשמיות ודביקותו הגדולה ביותר, יכול הוא באמצעות נבואה להתקרב התקרבות גדולה ביותר, האפשרית לבעל גשם. או אפשר שיש מצב של התפשטות הגשמיות ממש, על דרך 'נפשי יצאה בדברו', או כמושג 'רצוא ושוב', או כפי שמסבירים את מות חיל סנחריב שנפתחו אזניהם לשמוע שירת המלאכים ונפשם יצאה מגופם. ואפשר שזו היא הכניסה לפרדס, ועליית משה למרום.

לחכמים בעיניהם, ולמלגלגים על ה' ועל משיחו ועל ננתקה, אל תהי תקוה.