סתם אידיוט

מאז שעונשי המוות, העבדות, ההלקאה ועבודות הפרך, הוצאו אל מחוץ לחוק, לא נשארו הרבה דרכי ענישה.

הקנס הכספי, אף שהוא עדיין בתוקף, תלוי באפשרות הנקנס לשלמו.

נשאר עונש המאסר.

המאסר הינו העונש הנפוץ ביותר במסגרת החוק הפלילי האזרחי, ואינו מותנה בדבר, מלבד בנשמה שבאפו של הנאשם.

העקרון המנחה את עונש המאסר, אינו רגש נקמה, אלא הגנה על החברה, ודרך להרתעת העבריין ואחרים, מעשיית מעשי עבירה, ("למען ישמעו ייראו").


עונש המאסר אינו מתקן את העוולה, ובית הסוהר הוא מוסד השכלה גבוהה במקצועות פשיעה.

בתי הסוהר מלאים עד מחנק, ועורכי הדין עסוקים בהגנה על עבריינים.


האם זה אומר, שעונש מאסר אינו מרתיע מביצוע מעשי עבירה, מאחר ותנאי המאסר, "יותר מדי נוחים"?

יש להם בית כסא סמוך לשולחנם, שהופך אותם לעשירים, מבחינת ההלכה:


"איזה עשיר? ... רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו", (שבת דף כה עמוד ב).


יהיו שיטענו:

ה"חברה" החילונית פשטה את הרגל מבחינה מוסרית.

ומה על העבריינים הדתיים?

מה הם הפשיטו?


גם יהיו שיטענו:

עונשי מאסר מעולם לא מנעו פשעים.

והראיה:

אין בתורה עונשי מאסר- כדרך ענישה, אם מאסרים היו מונעים פשעים, היינו מוצאים אותם בתורה.

ראיה?

בטח שלא!

גם עונשי המלקות והמוות הכתובים בתורה, לא עצרו את הרציחות ואת הניאוף:

"משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה ... משרבו המנאפים פסקו המים המרים", (משנה סוטה פרק ט משנה ט).

"ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות... שלא דנו דיני נפשות". (סנהדרין דף מא עמוד א). וברש"י: "... וכיון דחזו דנפישי רוצחים ולא היו מספיקין לדון עמדו וגלו משם".


העונשים לא הפסיקו את הרציחות ואת הניאופים.


אם בתורה אין עונשי מאסר כדרך ענישה, הרי הם היו אח"כ,(ראו הרב שמחה אסף: העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים, תרפ"ב. מנחם אלון: "המאסר במשפט העברי", ספר היובל לפנחס רוזן, תשכב, עמ' 171).


גם מעצרים אלה לא עצרו את הסחף.


מה כן יעצור אותו?


בימים אלה פורסמה כתבה ב- new york post, http://nypost.com/news/regionalnews/43732.htm

שבה מסופר על בן 79, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בניו יורק, שהואשם והודה במעשי מרמה של עשרים מליון דולר.

מאה מחבריו ה"מנהיגים", של אותו המנהיג, פנו אל השופט, העומד להחליט בימים אלה על עונשו, שיקל בדינו.

הם ידעו לספר: שחייו היו חיי יושר וצדקה, וביתו היה פתוח לנזקקים, איך סייע בבניית בתי כנסת, ואיך שילם שכר לימודם של תלמידים נזקקים, ואיך היה גזבר ארגון בתי הכנסת של אמריקה.

ואיך,ואיך,ואיך.

הוא היה הכל. הוא גם היה נוכל לא קטן.

הוא לקח רק 20 מיליון דולר, מחברות הובלה כדי לארגן להם פוליסות ביטוח/

לקח כדי לארגן, אך לארגן הוא לא אירגן.

כאשר אחרים משלמים עבור הנדיבות, לא כ"כ קשה להיות נדיב.


משרד המשפטים האמריקאי התובע עונש מאסר של שלושים חדשים, הוא הוכחה לשחיתות במערכת המשפט הישראלי.

בארה"ב, כאשר מנהיג יהודי דתי גונב 20 מיליון דולר, עונשו 30 חודשי מאסר.

ואילו בישראל, גנבים דתיים נשפטים לזמן ארוך יותר, עבור גניבה של פחות.

בישראל, דופקים את הגנבים הדתיים, ודופקים את הגנבים ה"שחורים",

ודופקים ברבוע, גנבים דתיים "שחורים".

אריה דרעי יוכיח.

גנב פחות וישב יותר.


סתם אידיוט. אם היתה לו טיפת שכל, היה נוסע לאמריקה וגונב שם, ולא בארץ ישראל אוכלת שחוריה.






תוקן על ידי - נישטאיך - 10/05/2005 11:41:25

ספרן.

<"בתחילה, כשראיתי את הכותרת, לא הבנתי את הקשר שלה לנאמר. אח"כ, כשראיתי את הנאמר בסיום, לא הבנתי את הקשר שלו להתחלה">

לא הבנת, כי אין כל קשר בין הנאמר באשכול לכותרת.

ידעתי גם ידעתי שאין להשוות נטילת שוחד ע"י איש ציבור, לעשיית מעשים פלילים ע"י אזרח, אך משום מה נראה לי שמשהוא רקוב ביהדות הדתית האמריקאית, כאשר איש ציבור ברמת אותו הרב ובגילו, עושה מה שהוא עושה, וכאשר הוא נתפס והוא מודה באשמה, הוא מוגן ע"י חבריו מנהיגי הציבור.

משהו רקוב ביהדות הדתית הישראלית, כאשר איש ציבור נתפס בשוחד, וטוענים שמערכת המשפט רואה רק צבעי שחור לבן.

מהו המסר שמעשיו ומעשיהם מעבירים לאנשים "נורמליים"?

אם אתה גנב "חשוב", יגנו עליך.

אם אתה גנב "שחור" יגנו עליך.

בארצי היו שני "מקרים" פליליים, באחד נתפס יהודי סתם "דתי", בעבירות מרמה הקשורות לכרטיסי אשראי, הסכום היה קטן יחסית, וכאשר הוא נתפס לא היו לו חברים.

בשני העביר יהודי "חרדי ביותר", עשרות מליוני דולרים "נקיים ממס" לארץ, תמורת עמלה, ה"מבריח" המשיך במעשיו, אף אחרי שהוא הוזהר שהוא נמצא תחת מעקב משטרתי, אך כשהוא שנתפס, הטיל רבה של הקהילה החרדית, מס "פדיון שבוים" על חברי הקהילה, כדי לשלם עבור הוצאות ההגנה המשפטית.

המבריח לא נתבקש להחזיר לציבור את ההוצאות המשפטיות, שנסחטו מאנשי הקהילה, ע"י הרב ה"צדיק".

איני חושב שדופקים ת'שחורים או את ת'הדתיים, הם דופקים את עצמם, ולא היה זה אלא כדי להבליט את ההבדלים בין המנהיגות היהודית בארה"ב, והמנהיגות היהודית בארץ.

אולי בארץ העסקניםם עדיין מרגישים "בושה", כשהם נתפסים במעשים פליליים, ולכן עליהם להמציא סיבות דביליות , כדי לטעון שהמעשה המיוחסים אליהם מעולם לא נעשו, אך לא כן בארה"ב, אשר בה ישנו ציבור גדול בבתי הכלא שאוכל שחיטה הונגרית ושותה רק חלב ישראל.

חלב חברות מטמטם את המוח, וכדי להיות גנב גדול, צריך מוח חריף.

_________

מיימוני

<"הרעיון של מכירה לעבד עברי, לפי פרשנות חז"ל, הוא להעניק לפושע הזדמנות להתחנך בבית של אדם שראוי ללמוד ממנו, והוא גם יקרב את הפושע (כרית לעבד ולא לאדון). זו ההזדמנות לאפשר לפושע ללמוד דרכי התנהגות שיאפשרו לו להיקלט בחברה">


והוא מדברי ר' שמשון רפאל הירש, בפירושו על התורה (שמות כא):

"אם נתבונן בחוק זה, שדבר ה' העמידו בראש חוקותיו, נראה שאין חוק אחר העשוי כמוהו לגלות לנו את מגמתם ותכונתם של חוקי התורה, הנבדלים בתכלית ההבדלה, לפי כללות מהותם הפנימית, מכל חוקי הגויים.

לפנינו (בחוק העבד) המקרה האחד והיחיד שבו גזרה התורה עונש של שלילת חופש - ועוד נראה שאף במקרה זה אין לראות בשלילת החופש משום "עונש" - ושלילת חופש זה הכיצד? ציותה התורה להביא את העבריין לתוך בית משפחה, כדרך שאנו היינו נוהגים לגבי נער עבריין ע"מ לתקנו. עבדות זו היא, בעצם, הביטוי למה שקרוי בימינו "משפחה אומנת". גישה זו מאמינה ביסוד הטוב שבאדם, באפשרות לתיקון סטיותיו ולשיקומו האישי והחברתי, אם יחיה באקלים תרבותי מוסרי נאות של משפחה תקינה ויציבה...

ועוד כהנה וכהנה,

נשמע מצלצל, אבל מדוע דין זה חל רק על גנב, ולא על כל אדם מזיק, אם אין לו ממה לשלם את הנזק.

מסביר הרשר"ה:

"הטעם הוא בכך, שהגונב מחבירו פוגע פגיעה ישירה ברכושו, והריהו בז למושג הקנין הפרטי. מושג הקנין הוא יסוד מעמדו של האדם בעולם, ובשמירתו מתבטאת אישיותו של האדם כאדם. נמצאנו מבינים, שרק במקרה של גניבה שיעבדה התורה את כל אישיותו של הגנב לחובת התשלום".

אותי תירוץ זה לא משכנע, גם לא מצאנו שבה"ד מכר את הגנב רק לקונה בעל כשרונות "חינוכיים", ולא למרבה במחיר.

גם בחוק הפלילי של מדינת ישראל ישנן הוראות השואפות, למטרה דומה. לדוגמא: תקנה 51 לתקנות בתי הסוהר, תשל"ח - 1978, קובעת:

"עבודת האסיר תכוון, ככל האפשר, לשיקומו".

הבעיה היא שרק ההוראות הן השואפות, ולא המציאות.

ראה בתחומין ט את מאמרו של הרב ליפא י' קמינר: "עונש המאסר בישראל".

__________________


הלבן

<"על מה רתחת?">

מי רתח?

על מה יש לרתוח?

ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בניו יורק, הואשם והודה במעשי מרמה של עשרים מליון דולר.

מה הוא כבר עשה?

בס"ה רק 20 מיליון דולר!

ביג דיל!!!











תוקן על ידי - נישטאיך - 11/05/2005 3:41:01

לגופו של דבר.
האם לדעתך יש הפרש בין מי שגונב 20 מיליון לכיסו, לבין מי שמנהל מוסד תורני, ומקבל תקציבים בלתי חוקיים?

נישטאיך, הזכרת לי את הסיפור על הבחור מפולניה שהתארס ולא יכול היה להתאפק ונפגש עם ארוסתו לפני החופה. דא עקא, שתפסו אותו, ומרוב הבושה הוא נאלץ לברוח לארץ גזרה - לגרמניה. אלא ששם לא היו לו מקורות פרנסה, ואפילו לא ישיבה ראויה לשמה שילמד בה ויתפרנס ממנה. על כן הלך יום אחד לאחר ערבית אל קופת הצדקה של בית הכנסת, ורוקן את תוכנה אל כיסו. דא עקא, שגם הפעם תפסו אותו, והביאוהו לפני הרב המקומי. בצר לו,סיפר לרב את כל סיפורו. הרב הבין ללבו, ופטר אותו בלא כלום. אח"כ אמר לרבנית: "סתם אידיוט [בייקית זה נשמע מעודן יותר], עשה הכל הפוך: להיפגש עם ארוסתו - הוא היה צריך בגרמניה, ולגנוב - הוא היה צריך בפולניה".

אידך גיסא

תוקן על ידי - אידך_גיסא - 11/05/2005 23:22:22

להלבן

<"האם יש הפרש בין מי שגונב 20 מיליון לכיסו, לבין מי שמנהל מוסד תורני, ומקבל תקציבים בלתי חוקיים?">

אלי מבחינת איסור הגניבה, אין כל הבדל, אך ישנו הבדל בעבירה הנוספת של חילול השם, שפעמים הוא תוספת מרובה על העיקר.

הרמב"ם כתב בהלכות יסודי התורה פרק ה הלכה יא:

"יש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

אינו דומה חילול השם, הנגרם מגניבת 20 מליון דולר מאנשים פרטיים, ע"י אדם חרדי עבור עצמו, כחילול השם הנגרם ע"י מנהל מוסד תורני, שנתפס בקבלת תקציבים בלתי חוקיים, עבור המוסד אותו הוא מנהל.

נכון, "כולם עושים את זה", אינו הופך את מעשה אסור למותר, אך הוא מפחית מעוצמת חילול השם.

אך יהיו שיאמרו, שמנהל מקבל תקציבים בלתי חוקיים אינו גנב, כי כולם עושים את זה, וכי הוא בס"ה מנהל ביש מזל, שמזלו או טפשותו גרמו לו להתפס.

אידיוט הוא מי שחושב שצרת רבים היא חצי נחמה..רק חסר שיקום מי מבעלי האינטרסים מחזיקי השררה ויפסוק שמשרבו הגנבים...ייבטלו דיני גנבה..


מגוחכת קשירת דבריו של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה - כאילו יש בדבריו רמז (קו"ח?)להבדל בדרגות חילול השם.

אין 'הנחה' בחילול השם בעצם העובדה שהתופעה קיימת, ושאדם באשר הוא אדם מגלה נטייה וחולשה אליהם, גם אם הוא חכם גדול – על כך הרמב"ם בא להתריע בדברים. ודבריו שראוי שאדם ידקדק עם עצמו, איננה בבחינת המלצה בלבד. אדרבא, בדברים שהובאו למעלה משמו מובן שהוא רואה חילול השם אפילו בהתנהגות שאין בה כביכול עברה.

לפי הרמב"ם מגמת העונש היא הרתעה, ולא לצורך נקמה. על פי ההלכה ב"נזיקין", 'הלכות גנבה' ו'הלכות גזלה' - זוכה הגזלן ליתר סלחנות, יחסית לגנב הנענש חמור יותר, והרמב"ם מנמק זאת המפורש במו"נ חלק ג פמ"א : "שהעונש על עבירה היותר מצויה ושכיחה, חמור יותר, משום ש ה'חטא יותר נמצא ויותר קרוב להיעשות…וכדי שימנעו ממנו"

– אם בבסיס כוונת הענישה היתה עומדת תיאוריית הנקמה, הרי עונשו של הגזלן צריך היה להיות היותר חמור, משום שפשעו יותר חמור.

http://taupress.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_41.htm

"את הגזלן15 אין מחייבים היטל נוסף בבחינת קנס - שהרי החֹמֶש הוא רק כפרה על שבועת שקר16 - בגלל מיעוט מקרי גזילה. נזק הגניבה מצוי יותר מהגזל כי הגניבה אפשרית בכל מקום ואילו הגזל אפשרי בתוך הערים רק בקושי. ועוד שהגניבה אפשרית במה שגלוי ובמה שנזהרו להסתיר ולשמור, ואילו הגזל מתאפשר רק במה שגלוי וחשׂוף. האדם יכול להישמר מפני הגזלן, להיזהר ולהתכונן לו. דבר זה אינו אפשרי ביחס לגנב. כמו כן הגזלן ידוע. ניתן לחפשׂ אותו ולצפות להשבת מה שלקח. ואילו הגנב אינו ידוע. מכול הסיבות האלה הטילו קנס על הגנב, ולא על הגזלן17.

הקדמה :

דע שגודל העונש וחומרת הכאבתו או קטנותו והקלוּת לשׂאת אותו הם בהתחשב בארבעה דברים. הראשון חומרת הפשע. כי המעשׂים שנוצר מהם קלקול גדול עונשם חמוּר, והמעשׂים שנוצר מהם קלקול פעוט ומועט עונשם קל. השני תדירות האירוע. כי יש למנוע בעונש חמוּר דבר הקורה לעתים תדירות יותר. ואילו עונש קל יספיק כדי למנוע דבר הקורה לעתים רחוקות מכיוון שהוא קורה לעתים רחוקות. השלישי הוא חומרת ההתפתות לדבר. כי מדבר שהאדם מתפתה לעשׂותו - או מפני שהתאווה מגרה אותו מאוד לעשׂותו, או מפני שהוא רגיל מאוד לעשׂותו, או מפני שקשה מאוד לא לעשׂותו - הוא לא יימנע אלא אם כן צפוי לו דבר חמור. הרביעי הוא הקלות לבצע את המעשׂה הזה בהיחבא ובסתר, באופן שאחרים לא ירגישו בו. להרתיע מזה ניתן רק בעונש כבד וחמור."




תוקן על ידי - riv - 12/05/2005 14:36:33

<"מגוחכת קשירת דבריו של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה - כאילו יש בדבריו רמז (קו"ח?)להבדל בדרגות חילול השם">

"יש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

מגוחח?

מגוחח!

...ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם..

מסקנה - סתם אידיוט מחלל את שם השם בין אם הוא גנב 20 מליון לכיסו, או בין אם הוא גונב כמנהל מוסד תורני עבור המוסד אותו הוא מנהל.


אידיוט מדופלם הוא מי שחושב שבדבריו של הרמב"ם ימצא לגיטימציה לחשוב שמנהל שמקבל תקציבים בלתי חוקיים אינו גנב, כי כולם עושים את זה, וכי הוא בס"ה מנהל ביש מזל, שמזלו או טפשותו גרמו לו להתפס.

יש כאלה שאינם יודעים לרכב על חמוריהם.
חמורים שאין להם מזל.

סתם שאלה לנישט ולרבקה
אתם נזהרים לשלם מס הכנסה עד הפרוטה האחרונה?

מיימוני

<"הרעיון של מכירה לעבד עברי, לפי פרשנות חז"ל, הוא להעניק לפושע הזדמנות להתחנך בבית של אדם שראוי ללמוד ממנו">

תיאוריית מכירת הגנב לעבדות כדי לחנכו, ולא רק כדי לשלם את מה שגנב, הוא "הסבר יפה", אך במכירות הבאות, ההסבר הוא פשוט:

עבדות להכנסה כספית או כדי לשלם חוב.

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים". (שמות פרק כא פסוק ז).

"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת יְקֹוָק וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים". (מלכים ב פרק ד פסוק א).

"וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים". (נחמיה פרק ה פסוק ה).

ראה אלון מנחם, "חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי", הוצאת מאגנס, תשכ"ד-1964.




תוקן על ידי - נישטאיך - 15/05/2005 6:17:01

סתם תשובה להלבן.


קבלה בידי:

לא רק שמותר שלא לשלם את מלוא המס הנדרש לפי החוק, אלא אף אסור לשלמו.

הממשלה מגזימה בסכומי המס שאותם היא דורשת, מפני שהיא יודעת שאיש לא ישלם כל מס שהוא, שנדרש לפי החוק, ולכן היא דורשת מס גבוה, כדי שישאר לה הסכום "האמיתי", לאחר כל ה"הנחות".

לדבריו, אדם המשלם את מלוא המס הנדרש, עובר על לפני עיוור, כי הוא גורם לממשלה שתגזול ממנו כספים שלא שייכים לה.

בזה שאתה כותב איני בטוח, שהרי רק על מס שאינו קצוב נפסק כן (ראה שוע"ר הל' גו"ג הט"ו וש"נ).
לאידך גיסא, זה שכל יהודי דתי צריך לשלם מס להחזקת בתי הספר וגם לשכ"ל לבניו, צ"ע אם יש בו דינא דמלכותא (ראה שם הי"ט).
וא"כ, מה לך שתצעק בקול גדול אודות האדיוטים למיניהם, מבלי להשים לב לעובדה, שאפשר שהוא לא עבר על גזילה מה"ת, משא"כ אתה וכיו"ב!?

להלבן.

<"מה שאתה כותב איני בטוח, שהרי רק על מס שאינו קצוב נפסק כן">

גם אני לא בטחתי במה שכתבתי, ולא צריך לקחת את הכל ברצינות גמורה.

ידוע לי מדיני "דינא דמלכותא דינא", אולם אם אנו יוצאים מנקודת הנחה, שגם הם אינם רוצים את מה שהם מבקשים, הרי זה כאילו דין המלכות הוא, שלא ישלמו את מה שהם מבקשים.


<"מבלי להשים לב לעובדה, שאפשר שהוא לא עבר על גזילה מה"ת">

למה הוא לא גזל מן התורה, אם הוא גבה 20 מיליון דולר כדי לבטח ואינו מבטח?


<"משא"כ אתה">

משא"כ מה אני?

בעודי בענין דינא דמלכותא דינא, ברצוני לציין לדברי הר"ש שווארץ, בהקדמה לספר "משפט הצוואה", (עניני צוואות וירושות, ירושלים תשס), עמ' של):

"והנה דין זה דדינא דמלכותא דינא, הוא דין עמום מאוד, והרבה סיבות בדבר, והוא כיון שישראל ישבו בין האומות ובהרבה מקומות בטלו מושב דייני ישראל, והיו צריכים לבוא ולדון אצלם ולעשות שטרות אצלם, ואפילו אלו שדנו כדין ישראל מ"מ לא היו כותבים בזה מפני היראה, ואף אלו שכבר דנו בזה השמיטו הצנזור הרבה מדבריהם וכן סילפו בכוונה הרבה בנושא זה... וכבר כתב בשו"ת השיב משה (חלק יט סימן נב) הדין של דינא דמלכותא דמלכותא דינא, הוא מההלכות העמומות... דלפעמים הרימו דגל המלוכה ער מרום ולפעמים השפילו עד לעפר...".

וראה את דברי "אהובי" ר"מ קליין, בספרו משנה הלכות, (ח"ט סימן שלד), הדן במקרה שבו הזמין בית המשפט, את "ראובן" להעיד נגד "שמעון", ש"ארגן" תקציבים מהממשלה, עבור המוסד התורני ש"ראובן" עמד בראשו, אך למעשה שמר שמעון לעצמו מחצית מהסכום שקיבל מהממשלה, עבור המוסד התורני, כעמלה בלתי חוקית, ושאלתו: האם על שמעון להעיד נגד ראובן, מדין דינא דמלכותא דינא, והוא פוסק שאסור לו להעיד, מפני שהוא חילול השם, שיגידו שהיהודים הם גנבים.

וכותב (עמוד 280 סוף טור ב):

"ומעתה נבא לעומק הדין בנידון דידן, כיון שההזמנה שקיבל אינה להעיד על מי שחייב ממון לחבירו או אפילו להמלכות כגון שהבריח מכס ידוע וכיוצא בו שביקשו מהמלכות להעיד עליו והוא ממון שחייב בו ורוצים שיחזיר הממון אלא הם מבקשים ממנו להעיד ששמעון עשה איזה הערמה בענין כסף ועיי"ז גרם לגזול גניבת ממון", אין לו להעיד.

מה הוא בס"ה עשה?

"עשה איזה הערמה בענין כסף ועיי"ז גרם לגזול גניבת ממון".