מילון

השכן,

כאמור, לא משנה אם נקרא לשם בן שני אותיות מלה או מיליה, הנקודה היא על מה זה מצביע במציאות.


אעתיק לכאן מה שכתב לך אורבערפל בין היתר בעמוד 8.

"אכן על מנת לרדת לבאור משמעות שרש מסוים יש צורך מסוים "בהסטוריה של השימוש במלה (אך תלוי היכן ועל ידי מי), (וצורך רב יותר) באטימולוגיה, בדקדוק ובבחינת שורשי המלה" כדבריך. מילון זה הוא עבודה המנסה לעמוד על קשר מושגי בין שרשים דומים, כפי ששפת המקרא מאפשרת, וכפי שניתן לבדוק באופן ניסויי ע"י השוואת שרשים שונים. ההסתמכות צריכה להיות לא על מילון מודרני זה או אחר, שבו כתוב או לא כתוב שלכרות זה לעשות, אלא יוצאת מההנחה שדרך עיון בשפה העברית (לא בן יהודה) וניתוח הופעות של מושגים במקרא על הקשריהם השונים, ניתן ליצור מפות מושגים הקשורים זה בזה דרך שרשם כפי כוונת המקרא, ובכך לסייע להבנה עקרונית טובה יותר של מהותם.

מצד שני אזהרתך נכונה שאכן צריך להיזהר מניתוח על סמך קרבה צלילית גרידא, שאינו מדויק בהכרח. המיפוי המושגי הוא שקובע, דהיינו הקרבה המושגית אותה ניתן לגלות דרך בדיקה של:
א. תופעה ו---
ב. המילה המצביעה עליה.
לעולם אל לנו להקדים מילים לתופעות על סמך צליל דומה."

השאלה אם ההשוואות ודרך הלימוד נעשות בצורה מדעית, לפי כללים בני בחינה, או לפי גחמת ה"X דומה Kל-Y", שאי אפשר למדוד.

ההיפך - הרם נא את הכפפה, ועשה מה שניסו מלומדים שונים בימי הביניים לעשות: למצוא כללים דקדוקיים המבוססים על שיטה שונה מהשורש המשולש. איני מזלזל ביכולותיך, אולם נראה לי שלאחר המאמץ תגלה שאי אפשר לרבע את בעיגול.


אוי לשכן ואוי לשכנו

השכן,

אני משתדל [לאחרונה פחות] בנושא השרשים, כי נראה שאחר מאמץ יתגלה לנו [או לדורות הבאים] שהשורש מתחיל באות אחת מאחר ולכל אות משמעות המתאימה לה יותר מכל משמעות אחרת ועל שפה מושלמת להיות שלימה מיסודה! אשמח להרים את הכפפה, אך בינתיים אין לי את כמות הידים לכל הפפות המונחות!

בעמוד א' וב' בדיון עם אורבערפל נידונה המלה "הווה" [המשמשת תחליף לשם המפורש שאיננו מבטאים] לעומת מילים אחרות\ כמו "קיום", היכולות לשמש לכך.

באשכול שנפתח לפני כמה ימים היו חילופי דברים בין גרגורסמסא וביני על המלה הנאותה אם "הווה" או קיום.

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=925946

ושם בעמ' ה' העיר אישציפור:

בקשר לחילופי הדברים אודות ה"קיום" (עפ"י גרגור)
מול ה"הוי'ה" (עפ"י ווטו)

דומני שאפשר לנסות להעמיד את המושגים האלו בקירוב טוב כך:
הקיום (של גרגור) שווה בערך לשם "א-לקים".
וההוי'ה (שאתה מדבר עליה) שווה בערך לשם ה'.

והחידוש הוא (ודומני שאם נעיין בכך נראה שזה אמנם חידוש) שה' הוא הא-לקים

עכ"ל אש"צ.


כפי שהתבאר בתחילת אשכול זה גם המלה אלוקים שהכוונה "אל" מלשון "וילך אל" דהיינו כעין כתובת עליונה המרכזת רב מודעות, נמצא כי לשם אלוקים אין מהות כשלעצמה אלא היא מציינת את הכתובת העליונה והיא שם תואר משני לעצם. לכן כאשר אנו אומרים "יקוק הוא האלוקים" הכוונה שזו הכתובת העליונה. אם כן לגבי "קיום" ממה נפשך, אם אנו מתכוונים להויה אזי היינו הך ואם מתכוונים לצבירת פרטי הקיום שלא כהווה אחד אזי הצבירה היא הא-ל ולא הווה.

אך נראה שבעיון במלה אלוקים שהסיומת שלה בלשון רבים מתאימים מאד דברי אישצ"פ. סיומת זו לכאורה מורה על ריכוזם של כל פרטי הכתובת העליונה בה. לפ"ז אם נבין שמשמעות "קיום" הוא אמנם הכל כולל כל עצמותנו וכו' אך מורה עדיים על הריבוי לעומת המלה יקוק עצמה המורה על טוהר האחד מבלי היכנס בפרטים, אזי נמצאים דברי אש"צ מכוונים ביותר ודפח"ח!

ווטו,

עזוב מכפפות בחום הזה.

לשיטתך יש רק 23 סימנים משמעותיים בעברית?



אוי לשכן ואוי לשכנו

השכן,

למה לא? אך מאחר והאותיות מורכבות גם מאותיות אחרות [עד דרישת התגין של ר' עקיבא] לא נדע עד שנתעמק ונלמד. כל טענתי שכדאי המחקר מעבר למה שנזקקו בשביל הלימוד הכללי לרבים!

איך שמגיעים למיסטיקה אני זז ומפנה דרכי לאחרים.

השכן,

דומני שאיני נרתע וסולד ממיסטיקה פחות מזולתי! אך למדתי שמה שנראה לאחד היום מיסטיקה יכול למחרת להתגלות אצלו כרציונלי בהחלט ובפרט בנושא זה של פיענוח משמעות האותיות.

לכן מניסיוני כי ייתכן שכאשר נוצרו האותיות [לא משנה לצורך הענין אם בשמים ממעל או בארץ מתחת או במים שמעל השמים], לא היה זה בצורה שרירותית אלא לפי אינטואיציה שצורה זו וזו היא המתאימה ביותר לביטוי זה וזה! ודו"ק!

.


... וכדי לנסות ולהעמיד דברים מעט על דיוקם:


מנחם בן סרוק, המדקדק שצוטט פעמים רבות על ידי פרשני המקרא ובראשם רש"י, קבע פעמים רבות כי שורש מלה מסויימת הוא בן שתי אותיות, ואף בן אות אחת.

בספרו "מחברת מנחם" , מלים כמו "ויט" (ויט משה אהלו) , או "ויך" (ויך משה את הסלע), נקבעו כבעלות שורש בן אות אחת, 'ט' ו'כ' בהתאמה.


יונה אבן ג'נאח הוא שקבע את הכלל כי השורש חייב להיות בן שלוש אותיות, והוא שהראה, לראשונה בכתובים (בספרו רקמה) כי שורש המלה "ויט" הוא נט"י .

והנה, ניתוח המלה לפי המחברת ולפי הרקמה:

ויט:

צורת עתיד מקוצרת עם 'ו' ההיפוך.

'ו' - 'ו' ההיפוך, הופכת את הזמנים (כמו במלה וילך, שמשמעותה - הלך). לכן - איננה חלק מן המלה.

'י' - של צורת העתיד.

ומכאן קובע בן סרוק כי 'ט' הוא שורש המלה בלבד.


אבן ג'נאח, במקרה כזה, מול ויט משה, יביא את ומשה נטה. המלה המלאה היא 'נטה' , ששורשה נט"י .
נטה, נטיתי, יטו ('נ' נופלת בכל הצורות פרט למקור - לנטות), ואכן, בצורת ציווי בבניין ראשון בפועל שהוא גם פ"נ וגם ל"י, היינו מוצאים עצמנו בבעיה, ולכן, אין בעברית צורת ציווי בבניין ראשון לפי המבנה הקלאסי, אלא ה'נ' אינה נשמטת, וה' מצווה את משה "נטה ידך" , למרות שבפ"נ אחר, יצווה משה "גש הלאה" - ה'נ' נשמטת לפי הכללים.


כללו של דבר:

בן סרוק במחברת, ציין שורש של מלה שיתכן כי יהיה בן אות אחת.

אבן ג'נאח הראה כי זו תצורה בה אות אחת נותרת מהשורש המקורי, אך יש לו עוד שני מרכיבים, והשורש הוא בן שלוש אותיות.


לכולי עלמא, אף אחד מהם אינו טוען אלא כי למלה יש שורש. שורש הקובע משמעות משותפת לכל המלים בהן יש אות משותפת, אינו עולה בקנה אחד לא עם ההגיון - כפי שכבר צויין לעייפה כאן ובאשכול של ישרן - ואף לא עם דברי כל המדקדקים.