מילון

"שפחה" מלשון 'סיפוח' ו'משפחה'

ורציתי לעמוד על ההבדלים בין 'פן'- שנטייתו לשלילה : "פן יפתה לבבכם". ו'אולי'- שנטייתו לחיוב: "אולי ישא פני"

תוקן על ידי - איקה - 19/05/2004 12:26:32

"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - בראשית

"ויפח באפיו נשמת חיים" - זה שכליאל
"ויהי האדם לנפש חיה" - זה בחיריאל

לפענוח מדרש זה יש להקדים במה שדנו המפרשים על כפל המשפטים וניסו לבאר את ההבדל בין נשמת חיים לנפש חיה וביותר על כך שהרי גם בעלי החיים קרויים נפש חיה ועל תרגום אונקלס המפרש דווקא את "נפש חיה" על היחוד של האדם כ"רוח ממללא" - נפש מדברת!

ר' אברהם בן הרמב"ם מפרש את הנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" אמנם כחלק המיוחד של האדם היודע מושכלות מעל בעלי החיים ואת הנאמר "נפש חיה" כצורת ההבעה החיצונית בפה ובהשמעת קול של כל בעלי החיים כולל האדם. אך הוא מפרש לפי זה את כוונת אונקלוס שעל ידי הנשמת חיים הנעלה של האדם מתבטאת הנפש חיה שלו היינו הבעותיו. פירושו שאמנם נפש חיה היינו ההבעה החיצונית השוה לכל החיים אלא שהאדם מהיותו נשמת חיים הרי זה מתבטא גם בהבעה החיצונית - נפש חיה.


להבנת ההבדל בין נשמת חיים לנפש חיה כמבואר, אשתמש בפענוח המלה לפי הניתן לזהות במילים "נשמה" ו"נפש".

הנ' המקדימה היא [עכ"פ כרגיל] הנפעל כמו במלה נפל ש"פל" משמעותו דבר הפורש למרחק כמילים המפליאות נושא לעמוד כמופרש וכחפץ או ישמעאל הנופל שנפרש כפי שהתבאר בעמוד ה'.

כך "נשמה" "נ'שם" הכולל נשימה אך כל קליטה היא שמה שהיה "שם" נהיה לחלק מהאדם. נמצא שכמו הנשימה שהיא המאפיין החד ביותר של הקליטה כך יצדק על כל מערכת הקליטה להיקרא נשמה.

כן "נפש" "נ'פש" הכולל כל ה"פש" דהיינו שחרור מודעות מועמסת. לכן יצדק יותר "נפש" על הבחירה והרצון שלהפך מהקליטה הם פונים מהאדם לשאר המציאות.

לסיכום; נשמה יצדק על השכל הקולט ואילו נפש על הבחירה והרצון משחררי המודעות וא"ש המדרש שנשמה היינו שכליאל הקולט ונפש היינו בחיריאל הבוחר והרוצה!

קבלתי באישי הערה נפלאה מקעלמר במשמעות "הווה" שהתבארה בראש אשכול זה ובעוד.

וז"ל קעלמר:
המילה הווה בעברית מציינת שבר, אשליה, "היחברך כסא הוות" כי הרי בתפיסתנו אין שום משמעות קיומית להוה=זמן, העבר היה, העתיד יהיה, ואילו ההוה בלתי ניתן לחלוקה ככל שתחלק תמצא או עבר או עתיד.
ואם כן השם הויה כביכול מסמל את אי התפיסה דוקא ולא את האונטולגיה, את השבר ולא את המציאות הנתפסת!
ע"כ

תגובתי. אכן האונטולוגיה היא האינטואיציה שמעבר לכל צורך במלה. המלה "מקלקלת" אותה בלית ברירה אך הכרחית מחמת חולשת מיקודנו כאצבע המצביעה על הירח ובכך מסתירה ומסיחה ממנו.

לכן המלה הפוגעת מה שפחות היא הווה שמורה על מה שלא. [כך גם משמעות המלה בתור שם השם והמקדש כמקומו לעומת המחשה ממשית של פסילים אליליים.]

לשם הבהרת הערת קלמק אצטט שתי פסקאות האחת מאשכול השם והאחת מתחילת אשכול זה.

א.
ג. הווית השם הבלתי נתפסת.
מילים הן כלים לתפיסת מציאויות בהווה. המלה הווה יוצאת מן הכלל שאינה באה לאפוקי חלקים מסויימים כמו שהאומר שולחן מתכוין לאפוקי כל מה שלא שולחן. היא בא אדרבה לאפוקי את ה"לאפוקי", דהיינו להורות על הכל ללא יוצא מן הכלל, גם העבר והעתיד הוא הווה. לא שייך לדבר על דבר בלתי נתפס, כי אין מלה שאינה משמשת תפיסה. גם המלה "בלהבלה" מורה על שש אותיות כתובות שאינן מורות אלא על צורתן. לכן אם כי הווה "קדוש קדוש קדוש" שאין לנו ידע המגביל ומגדיר הווה, אבל ודאי שלא רק נתפס אלא הוא כל התפיסה. [לכן לא שייך לדון על קיומו כביכול כי איננו משהו המתייחס לקיום כשאר הקיימים אלא הוא הוא -מלשון הווה- הקיום.] "

ב.
כל מלה [חוץ מהמלה הווה] מבטאת היבט מסוים בהווה. לכן ראוי לדייק במשמעות המלה הווה, השונה מכל שאר המילים והכוללת אותם.
הווה כאן הכוונה כולל זיכרון העבר ודימיון העתיד. בלשון הקודש זה נכתב עם האות י' בתחילת התיבה, אך משום קדושתה, מדולג כאן הי'.



לעצם המלה:
המלה הווה אינה מוסיפה תיאור חדש כמו שאר המילים. המלה שחור מתארת שחרות שלא תוארה ללא המילה. המלה צדק מתארת יושר בחלוקת המציאות שלא תוארה ללא המלה. המלה הווה [כאשר אינה מתייחסת להיבט מסוים להורות עליו שהוא קיים, אלא המלה כשלעצמה] אינה מתארת, אלא אדרבה היא מסלקת כל תיאור ומפנה את תשומת הלב למכנה המשותף והכולל את כל הידוע, הקיים וה'יש'.
זו נקודת הידע הבסיסית ביותר שבלעדיה אין ידע. היא כה פשוטה ומובנת מאליה, שבקלות מתעלם האדם מעוצמתה.
כאשר האדם נאמן להווה ומתאים את עצמו, הרי הוא חווה הווה כבסיס הידע שלו, אבל ברגע שהוא סוטה מיושר התאמתו להווה, מתרחקת ממנו עוצמת המושג והוא חווה אותו מרחוק ["לרוח היום"] וכדי להחזיר את העוצמה, הוא זקוק לקרוא את המושג בשם ["אז הוחל לקרוא"] ולהמחישו [בפסלים ו/או במקדש] למרות שהוא כולל, קבוע ותמידי.

לסיכום:
"הווה" מילה שאינה מתארת, אלא ממקדת למשותף לכל!

ווטו

נראה מדבריך [המצוטטים] וממה שלמדתי שההבדל בין הווה של קעלמר והווה שלך שאתה מתכוין למילה זו עם הי' לפניה [ושלדבריך דילגת עליו רק מפני קדושתה].

בכל אופן אנו למידים מההבחנה של קעלמר את התוכן הנפלא שהצבעת עליו.

ווטו

ראשית תודה,

מכיון שנכנסתי אחר כבוד למילונך, עברתי עליו .
הערה טכנית : מן הראוי היה שתסדר את המילים לפי סדר האלפבית, כדי להקל על הקורא.

הערה:
כבוד,כבד.
פירוש המילה כבד= ניקוי,"לכבד את הבית" תפקידו של הכבד בגוף לנקות את הדם.
מה הקשר לכבד=משקל לא ברור לי.

שד, שדי, שדה, שד(דמון).

שד= מזין, ספק. והוא ש-ד-י,
השד (דמון) הוא השודד, המטעה אותך וגורם לך לחשוב שהוא זה הזנך, כמו א-ל=אלילים.
"שדי שאמר לעולם די" (חז"ל) המילה די ג"כ מציינת הספקה, "יש לי די".

מחוג, חגיגה, חוגה, חג= סיבוב, ריטואל קבוע סביב החיים.
ריקוד מעגלי,וזה כבר סיבה לחגיגה, הדגשת הריטואל והעצמתו.

שיר=עיגול (משנה שבת,הגמל יוצא בשירו) שרשרת= עיגול שיר המורכב משירים רבים , (קצת קבלה "שיר השירים אשר לשלמה" וד"ל)

מילה= הסרה,גילוי משמעות חבויה.

חוב, חבוי, חובה זה הצורך לקיים דבר אפילו שסיבתו חבויה
מאיתנו,"פריעת חוב" גילוי החבוי.
ואולי גם רמז לקיום מצוות החבוי מאיתנו.

בברכה

קל"מ,

ייש"כ גם על ההערות הנוספות ואקוה לבדוק ב"כובד" ראש בשעת השקט.

לא שייך לסדר את ההודעות לפי סדר א"ב של האותיות, כי הכתיבה כאן היא בדרך לימודו של הכותב, אך בהודעה הראשונה ישנו מפתח לפי א"ב המתעדכן מזמן לזמן לפי ההודעות החדשות.