| נשלח ב-27/12/2004 01:33 |
 |
| |
חברים יקרים ווטו היקר.
אודה לכם באם יש לכם השגה וביאור כלשהיא על מקור ופירוש המילה "שפיות". בלי רצון לקלקל ולתת אנלוגיות מסיטות אנסה בעדינות לשאול האם זה קשור לשפה, הבלתי שפוי הוא החוצה את שפת (קצה) החוקים המקובל.
באם הנ"ל נכון, וגם אם לאוו, מהי שפיות? האם שפיות היא רק הגדרה חברתית (מי ששפוי בחברה הנצית לא שפוי בחברה הקומנויסטית וכו') או שיש אדם בלתי שפוי אובייקטיבי?
בתודה.
תוקן על ידי - לונג_טורקי - 27/12/2004 1:38:34
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2004 01:58 |
|
| |
שפה בשין שמאלית - מה לה ולשפוי בשין ימנית?
אבל לגבי תוכן דבריך - לטעמי, ודאי שהשפיות יחסית. היינו, שפוי בחברה אחת יחשב משוגע באחרת. זאת, כל עוד איננו מדברים על מחלה פתלוגית, שאז היעדר השפיות פחות או יותר, שווה בכל מקום.
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2005 17:32 |
|
| |
רציתי לשאול לדעתכם בנוגע לתופעה מעניינת בשפה העברית:
מקובל לומר שלשורשי העברית יש משמעות בסיסית משותפת, והנה אנו רואים שבמקרים רבים יש מונחים והיפוכם הגזורים מאותו שורש ולעתים אף אותה תיבה מכילה משמעים ההפוכים זה לזה.
לדוגמה:
לקלס (לשבח)- מול – לקלס (ללעוג)
לשַרש - מול - להשריש
עקר (מלשון עקרות) - מול - עיקר
לחם (מזון, מקור חיות) – מול מלחמה
ועוד ועוד..
מה דעתכם טיבה של תופעה זו?
אם איני טועה, פרויד כתב על עניין זה בשפות השמיות כמאפיין את החשיבה של דוברי השפות הללו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2005 22:07 |
|
| |
שחרית,
אני מכיר שני הסברים לתופעות הללו. האחד הוא שלמרות שלמילים יש לכאורה משמעות שונה, המשמעות הזאת נובעת מביטוי של שורש משותף בבניינים או במשקלים שונים, והבניין או המשקל הוא שנותן את המשמעות. למשל לשרש ולהשריש - שניהם מדברים על המילה "שורש", והבניין השונה נותן את המשמעות השונה של להכות שורש או לעקור משורש.
תופעה אחרת קורית במילה קלס - שם מדובר בחדירה של מילה משפה זרה לעברית והתנגשות עם משמעות קיימת של המילה. לקלס בלשון המקרא - ללעוג, אבל ללשון המשנה חדרה מילה יוונית בעלת אותו הצליל שמשמעותה לשבח.
אין כאן לדעתי משהו שמאפיין את החשיבה השמית, מלבד תופעות שנגרמות לעיתים עקב השימוש בשיטת השורשים.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2005 22:22 |
|
| |
לונ"ט,
עדיין לא הספקתי לעיין ואני מתנצל.
לגופו, איני יודע אם "שפיות" היא מלה בלה"ק. לפי דרכו המוצלחת של הרש"ר יש לחפש שייכות גם בין ש ימנית ושמאלית וכן בשתי האותיות היסודיות "שפ" ומכלל זה שפע וכדומה. מקוה לבוא לידי בירור בקרוב ממש.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2005 10:20 |
|
| |
שחרית,
התופעה שאת מציינת אינה מקרית, היא שיטתית וקשורה באחד מתפקידיו של בנין פיעל- הוצאה/ ביטול של הפעולה שבהטיית בנין קל, או הפסקת הפעולה של בנין הפעיל. אנו מוצאים בין השאר:
לברוא - לברא (להפוך את השטח לחלק)
לחטוא - לחטא (לנקות מטומאה)
להשריש - לשרש
לצרוף (=לזקק) - לצרף
לשגות, להשיג (ש' שמאלית) - לסייג (לשים גבול)
ועם מעט דמיון גם: להבריך (להוריד על הברכיים, להנמיך) - לברך, מה שמזכיר את השימוש שמפורש כלשון נקיה : "ברכת אלקים ומלך" (אחאב לנבות) - אולי פשוט שימוש במשמעות הנוספת של השורש.
תוקן על ידי - מאן_דבעי - 14/01/2005 10:22:52
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2005 14:10 |
|
| |
אביעם,
זה גם הכיוון שאני חשבתי עליו, שיש מטען סמנטי מסוים לשורש ושבכל תיבה שנגזרת ממנו ניתן לסמן + או - , ואם תמצי תימא שגם את עוצמתם ודיוק הוראתם ניתן לסמן.
חשוב לזכור גם את סוף דבריך שבהם אתה מזהיר מזיהוי מחמת הדומות - יש מילים שנכנסו לעברית ממקורות שונים ולכן נושאים משמעים שונים וכאן יש להיזהר מאטימולוגיה עממית שעשויה לטגן במחבת אחד תופעות הלקוחות ממקומות שונים.
דוגמה מוכרת לכך היא הזיהוי בין 'ערב' (evening) ו'מערב' (west). הגננת סיפרה לכולנו שהזמן בין היום והלילה נקרא 'ערב' מפני שהשמש שוקעת בו במערב, או לחילופין ש'מערב' נקרא כך בגלל העובדה שהשמש מצויה בו בערב.
אבל האמת היא ששתי התיבות נגזרות משורשים אחרים (ניתן ללמוד את הדבר מהשוואה לערבית) ולכן אי אפשר להקיש מהן זו על זו.
מאן דבעי,
תודה על כל הדוגמאות.
אני סבורה שקשה לדבר כאן על מערכת סדירה וקבועה שבה פועל בבניין פיעל מבטל משמע של פועל בבניין קל. כלומר, יש כמה וכמה מקרים כאלה, ואתה הבאת כמה מן הבולטים שבהם, אבל לא נראה לי שניתן לגזור מכך על מערכת הצרכה פנימית קבועה (כמו היחס בין פיעל ופועל למשל) נראה לי.
גם הקישור בין 'ברך' ובין 'ברכה' דומני שאינו דומה לרוב המקרים שהבאת לעיל. כאן יש הדגמה לכך שתיבה (ברכה) נוצרה, ככל הנראה, בהשפעה ישירה של משמעה של תיבה אחרת (ברך).
השימוש בלשון סגי נהור ב'ברך' (גם בלשון אשת איוב: "ברך א-להים ומות") גם הוא ביטוי לתופעה אחרת והיא שימוש בלשון נקייה או בלשון סגי נהור תוך שאיבת הסמנטיקה של המילה המשומשת לצורך אמירת היפוכה - ללא שזה קיים בהקשרים אחרים.
תוקן על ידי - שחרית - 14/01/2005 14:34:12
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 12:35 |
|
| |
לונג ווטו,
הקפצתי את המילון עקב אשכול דומה.
אין בידי עת ועט לעבור על כל המילון.
רק אחרון אחרון,
דעתי היתה כי מקור מילת "שפיות" משורש "שפ"=שקט,שליו.
על הר נשפה[ישע' יג]מתרג' טורא שליוא, ויעויי' ב"מ טו
אנא כו' ואשפי=אשקיט,בלק כג וילך שפי=רש"י לבד שאין
עימו אלא שתיקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 13:17 |
|
| |
עולם לשון העלמה[כיסוי]מצוי גם בתניא ועוד.
ווטו
אני סברתי כי מחילה לשון מחול במובן של חזרה ולא ביחס
לחלל,ויש להבחין כי בראשונים[לגבי חילול הכרם]שייכו את
החליל למחול ביחס לחלל וכמדו' הרד"ק כתב כי המחול מקורו
מן החליל כי נוהגים לחלל בו]
ועכ"פ דבריהם בניגוד לדברי יהוסף כי הל' אינה שורשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 14:51 |
|
| |
ווטו,
לא הוויתי גבכם כשאיתאמרו כל הני מילי מעלייתא במילון,ומפני גודלו לרגעים אבחננו ואעיר עליו אשר השיגה ידי מכבר.
בעמוד 12 הבאת ההערה הנפלאה[כלשונך]מדברי קעלעמר ידידי למילה הווה לשון הוות=שבר.[חמרא למרי' וטיבותא לשקי']
אודה כי הבחנה זו חדשה לי,ועדיין לא היה בידי לבוחנה,
[כמו"כ את ההסבר שהוצע שם ע"כ]
רק זאת אפנה אותך כי בלה"ק משמשת מילת "רגע"כשיעור זמן הפחות[לדעת מעטים מן הפרשנים],ובמקביל משמשת כשבירה"רוגע הים ויהמו גליו"ל"רגעים תבחננו"[ויש לעיי' בהרגעת לילית]
כעינ' הנ"ל.
וזה מעינין וכמה זעמו רגע ועיין.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/4/2005 16:25 |
|
| |
ווטו
בהמשך לדיון בעמ' 11 על שורשים בני אות אחת יעויי' רש"י איכה א' עה"פ בתולותיה נוגות כת' לשון יגון ואין בתיבה כי אם ג' שורשית.
|
|
|
|
|
