מילון

אהל"צ,

ברוך הבא!

יש רש"י עה"ת על צורת פועל כזו שמתקשה [איני זוכר אם זה בזכור או במלה אחרת] ומביא מצרפתית כדרכו כאשר דרושה הבהרת משמעות מלה. מה שיצא מזה לפי זכרוני הוא שהפירוש הוא שיהיה זכור [ביידיש: עס זאל זיין גידענקט].

שאלה זו כבר עלתה, וכאן יש דיון ארוך בענין.

"...נחזור לדברי הרמב"ם שדימה מצות זכור את היום הזה למצות זכור את יום השבת. דהקשינו מאי בעי הרמב"ם בדמיון זה.

והנה זכור בפשוטו פירושו געדענקע"ן כמו ויזכור א' את נח, ולא זכר שר המשקים את יוסף, וכן רבים.

אך יש לו גם מובן אחר, דערמאנע"ן, כמו חסדי ה' אזכיר.

והחילוק, דזכור במובן של געדענקע"ן היינו זכירה בלב. ואילו זכור במובן של דערמאנע"ן היינו בפה.

וזה ביאור הגמרא במגילה שדן אם מצות זכירת עמלק היינו בפה או בלב, דיסוד הספק הוא אם זכור את אשר עשה לך עמלק פירושו געדענ"ק או פירושו דערמא"ן.

יא. והנה הרמב"ם למד מצות סיפור יציא"מ בליל הסדר, שהיא בודאי מצות סיפור בפה, מקרא דזכור את היום הזה. ומבואר דזכור כאן פירושו דערמאנע"ן. ולזה רצה הרמב"ם לבאר לנו שזכור יכול להתפרש כן, שהרי בדרך כלל זכור מתפרש געדענ"ק, ורצה הרמב"ם להביא ראיה שזכור יכול להתפרש גם דערמא"ן.

אמנם היה יכול להביא ראיה מקרא דחסדי ה' אזכיר הנ"ל, אבל שם הוא בבנין הפעיל, להזכיר, אבל מנא לן שגם בבנין קל, לזכור, יכול הוא להתפרש כן.

אמנם היה יכול הרמב"ם להביא ראיה מקרא דזכור את אשר עשה לך עמלק, שפירושו זכירה בפה, דזכירה בלב כבר ידעינן ממה שנאמר לא תשכח, וכמבואר בגמ' מגילה הנ"ל, אבל הוא בדרך דרש וייתור, ורצה הרמב"ם להביא ראיה מפשוטו של מקרא דזכור יכול להתפרש על זכירה בפה.

ולזה מביא ראיה מקרא דזכור את יום השבת לקדשו, שע"כ אין פירושו געדענ"ק את יום השבת, דעל זה לא שייך לומר לקדשו, אלא ע"כ פירושו דערמא"ן, שצריך להזכיר שהיום הוא יום שבת ועי"ז מקדש את השבת ומייחדו, שזהו מצות קידוש שנלמד מקרא זה.

ומזה מביא הרמב"ם שזכור יכול להתפרש דערמא"ן, וכן הוא מתפרש גם לענין זכור את היום הזה, שפירוש המצוה לספר - דהיינו זכירה בפה - ביציאת מצרים בליל פסח.

יב. אמנם מקרא דזכור את יום השבת לקדשו עדיין לא שמענו כ"א שזכירה יכולה להתפרש על זכירה בפה, דהיינו דערמאנע"ן וכנ"ל, אבל מ"מ יכול הוא גם להתפרש על זכירה בלב, כמו שהיה ס"ד בגמרא מגילה לענין זכירת עמלק, כי זכירה יש לו שני מובנים וכנ"ל, וא"כ עדיין לא ידענו מנ"ל שזכור את היום הזה שנאמר בליל פסח פירושו זכירה בפה.

ונראה דע"כ הוא מתפרש כן, דאם לא כן במה נתיחד הזכירה בליל פסח מזכירה דשאר ימות השנה. אלא ע"כ שהחילוק הוא גופא בזה, שמה שנאמר בשאר ימות השנה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, פירושו באמת געדענקע"ן, זכירה בלב, משא"כ מצות זכור את היום הזה שנאמר בליל פסח פירושו זכירה בפה, דערמאנע"ן, כמו מצות זכור את יום השבת לקדשו.

אלא דלכ' זהו כדברי הפרמ"ג דבשאר ימות השנה יוצא יד"ח זכירה ע"י הרהור בעלמא, והרי השאג"א סתר זה מסוגיית הגמרא ברכות (כ:) לענין בעל קרי דמוכח משם שאינו יוצא ע"י הרהור לחוד.

יג. אבל באמת אי"ק, ונקדים, דכבר הזכרנו דברי רש"י עה"פ למען תזכור את יום צאתך, שפי' ע"י אכילת הפסח והמצה אתה זוכר. והנה מדברי רש"י אלה ג"כ מוכח דלמען תזכור מתפרש מלשון געדענ"ק, ולא מלשון דערמא"ן, שהרי כשאוכל את הפסח והמצה אינו זכור בפה כ"א בלב. אלא שדברי רש"י קשים דעכ"פ משמע דמפרש דקרא זה קאי אליל הפסח, כשאוכל הפסח והמצה, ואילו במשנה ברכות מבואר דקאי אכל ימות השנה.

ונראה ברור בזה, שפירוש הפסוק עפ"י פשוטו הוא בודאי שע"י אכילת הפסח והמצה אתה זוכר בלב את ענין יציא"מ. שהרי כך הם דברי הקרא וזבחת פסח כו' שבעת ימים תאכל מצה כו' למען תזכור כו'. והיינו שגדר המצוה דלמען תזכור הוא שע"י הפעולות דאכילת פסח ומצה - שהן מצוות בפנ"ע - יהיה זכור בלבו מענין זכירת יציא"מ. וכמו שפרש"י.

והמשכו, כאן.http://www.yutorah.org/showShiur.cfm?shiurID=710780

פורים שמח.

park_k המון תודה!!! (אגב, מי הוא הבעל דרשן, ומה טובו?) הוא מחדש שזכור יכול להתפרש בשני האופנים. מה שמחז"ל (ומפשוטו של מקרא דזכור את יום השבת 'לקדשו' כמו שמאריך שם בהלינק שנתת) משמע דנכון הוא. אולם אני לא מבין למה באמת לא יכולים להשתמש עם המילה 'הזכר', כגון: הַזכר את יום השבת לקדשו, הַזכר את אשר עשה לך עמלק וכו'. עוד יש לציין שמילת 'הַזכר' פירושו 'מאכן געדענקן', כלומר לבצע ה'זכרון' [בדיבור או במעשה]. (לפי"ז האיך אומרים: 'איך פראביר זיך צו דערמאנען'?, אני מנסה ל....???) אני מעונין לידע איפה עוד מצינן עוד לשון זכור על ה'הזכרה' חוץ מזכור את יום השבת לקדשו, וזכור את אשר עשה לך עמלק. כי ממה שהצלחתי למצוא משתמשים בכל מקום רק בביטוי 'הזכרה'. יזכיר לו יום המיתה, הזכרת נשמות וכו' וכו'. והענין של השש זכירות הוא זכירה (הזכרה) בפה, וזה הענין לאומרו בכל יום. (ושוב, למה לא כתיב "שש הזכרות?) אשמח מאוד לשמוע יותר בנושא זה.

"זכור את"---

למה לא כתוב "הזכר"?
"זכור", (בקמץ, חולם) "שמור" ועוד אלו פעלים בצורה מיוחדת.
צורת מקור.
אין בהם זמן-  מתי? (עבר- הווה או עתיד)
ולא מי עושה. - (עשיתם, עשינו, עשה)

פעלים אלו הם  במשמעות של שורש, וללא ציון אופן או זמן פעולה.
מתי בא לשימוש?

או- כתוספת לפועל זהה שמופיע עם זמן ונושא, בשביל חיזוק.
"רחם ארחמנו נאום ה'"
"הלוך ילך ובכה".(תהלים)
"גנב גנבתי" (בראשית)
"כי מלוך תמלוך עלינו".

או במקרים מסוימים.
ואז אנו שואלים- מי עושה ואיך?

למשל "בימי שפוט השופטים", מי שפט? השופטים?
או הדור שפטו את שופטיהם?
גם כאן, ב"זכור" הכוונה שיהיה נזכר. כלומר לא מפורש זמן ומי ואיך, אלא שיהיה נזכר.
(ווטו, וזו כוונת רש"י כשמדובר בפועל בצורת מקור. הוא מתיחס למשמעות, שיהיה נזכר. כי זה מה שצורת מקור מספרת.) ולפיכך לומדים על פרטי ה"זכור" מגזירה שווה וכו'. 


את צורת "זכור" לא תמצא, (כנראה,) אלא במקרא.
לא בלשון חז"ל, ולא כיום, נוקטים בה.( אלא בלשון פיוט, או בלשון נמלצת.)



תוקן על ידי - park_k - 16/03/2006 14:30:17 תוקן על ידי - park_k - 16/03/2006 14:36:10

רשי אומר  לשון הוה. כלומר תמיד כי תמיד זה "הוה." כשאתה מדבר על זה.
זכור את יום השבת לקדשו - שמור את יום השבת לקדשו. הכל לשון הוה
כמו שהיום אתה אומר היום יום  חמישי. חמישי למה? חמישי לשבת .אתה כל הזמן
זוכר את השבת ושומרו. הלשון שמור היא גם לשון זכירה:ואביו שמר את הדבר.
צרור את המידינים. גם נאמר כמקור לשון הוה וכו. ודוק. מודה ועוזב

על "סלח" "מחל" "כפר" - "חטא" "עוון" "פשע"

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=608194
בהודעת מוציא_לאור בברכה.

BaySens: 

חברי פורום נכבדים, אשמח אם תוכלו לענות על שאלתי.
ובכן-
כיצד מצווים על מישהו 'להנות'?
לדוגמא: ללכת-לך!
לכתוב-כתוב!
לרדת-רד!

('הנה'- היא לא התשובה הנכונה).

תודה מראש.


יצחק_יונתן:

נהנה הוא בבנין נפעל כמו נכנס, ועל כן צורת הציווי היא (על משקל הכנס!) ההנה. בגלל תשלום הדגש, הה' הראשונה צרויה, השניה בקמץ, והנ' צרויה.


ניקלאסי:

תהנה?

אגב גם הפועל "רד" הוא בזמן עבר מתהווה ולא בצורת ציווי (רד הלילה), רק "תרד" הוא לכיוון הציווי.


מואדיב:

.


ניקלאסי, חוששני שנפלה טעות בדבריך.


הסברו של יצחק יונתן מדוייק.

'תהנה' היא צורת עתיד בגוף שני: אני אהנה, אתה תהנה, הוא יהנה, וכן הלאה.
באותה הצורה, אני אכנס, הוא יכנס וכו'.

בציווי: הכנס. והשווה דברי אברהם: "הפרד נא מעלי".


פעלים שהאות הראשונה בשורשם היא 'י' , כמו ישב, ירד, בצורת הציווי בהם ה'י' נשמטת. ולכן בציווי רֵד (ר' בצירה) או שֵב.

רַד , זו צורה מקוצרת של ירד, כמו רד הלילה, ואין היא צורת ציווי כלל וכלל.


יעקב135:

בכלל, איך אפשר בכלל לצוות על מישהו להנות?

אופס, זה כבר עניין לאשכול אחר.


אמשלום:

... שהרי מצוות לאו להנות ניתנו.


אופס. לא יכולתי להתאפק .


BaySens: 

גם אני חושבת שאין זה אפשרי לצוות על מישהו להנות, רק תהיתי אם קיימת צורה כזו, ובמידה שכן, איך מבטאים אותה.

רב תודות.


מואדיב:

.


נד-נד
נד-נד.
רד, עלה
עלה ורד.


(ביאליק, שם.שם.)




כל הפעלים בבניין קל בעברית, בהם פ' הפעל היא 'י', מאבדים את ה'י' בצורת הציוי:
דע! שב! רד!


ודוגמא מהתנ"ך:
" ...ויאמר, עלה אמור אל-אחאב אסור ורד..."
(מלכים א', י"ח מ"ד - ארבעה ציוויים באותו המשפט!)


אקדמאי:

לצורת הציווי 'ההנה' ישנה דוגמה בתנ"ך:
"שתה גם אתה והערל" (חבקוק ב, טז), כלומר: היה ערל!

רציתי לבקש עזרה בבירור ההבדל בין 'שירה' ל'הלל' ל'הודאה' ל'זמר' 'שבח' 'קילוס'.
שמעתי ש'שיר' הוא דבר עגול וזה השימוש של המילה בגמרות - הבהמה יוצאת בשיר(גמ' שבת).כמין שיר (ב"מ לגבי מטבעות).משמעות לזה לא מצאתי.
תודה

כמדומני שהניקוד של "שיר" של בהמות הוא בצירה ולא בחיריק.

אם כבר דוגמא מהתנ"ך מה בדבר ההפטרה שקראנו בחוה"מ האחרון (קולו הרועד מדמעות של פרופ' אלכסנדר רופא הקורא אותה עדין מהדהד באזני...), חזון העצמות היבשות ביחזקאל לז. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: ס וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: ס (פס' 9 – 12) הציווי : הִנָּבֵא גזור מן השורש נב"א בבניין נפעל (להינבא) אגב, צורה פועלית החביבה במיוחד על יחזקאל (מופיעה בו ח"י פעמים). במחשבה שניה, ייתכן שיש כאן בניין התפעל (להתנבא) שהנ' השורשית בו הידמתה לת' של התפעל.

"מסתולל"

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1974045&whichpage=7 בברכה.

'העברת הביטוי אל גברים אינה מתוחכמת, אלא מעליבה ופוגענית במיוחד ויש בה יותר מרמז לכך שאותם גברים אינם גברים "אמיתיים".'

כך קבעה שם אמשלום וי"א שגם אם הם דווקא נחשבים לסופר-גברים כי אפילו הפרטנר שלהם הוא גבר, אין הביטוי פוגע בתפיסה זו אלא רק מרמז שהם מסוללים מסלול חיכוכי שאינו כתקע ושקע זכר ונקבה.

בוגי,

כאשר מעבירים מילה משימוש מסוים אל שימוש אחר, אי אפשר לנתק אותה לחלוטין ממשמעותה הקודמת. המשקעים הרעיוניים, הציוריים, המטאפוריים נותרים בה. זה חלק מהקסם של העברה כזו (ביטוי יפה לכך מוצאים בשירה כתובה היטב).
המילה "מסתוללים" יכולה לרמוז לך על מה שתרצה, אבל היא מגיעה מ"מסוללות" שהוא ביטוי המיוחס לנשים בלבד. שימוש בו כלפי גברים, יותר מרומז לכך שהם נשיים. חבל שלא העתקת לכאן גם את הסיפא של מה שכתבתי שם. התעלמות מן הדברים לא תהפוך אותם לבלתי נכונים...