מילון

ווטו בוקר טוב,
אני חוזר להגדרתך הווה. אתה כותב: "כאשר אינה מתייחסת להיבט מסוים להורות עליו שהוא קיים, אלא המילה כשלעצמה"

תחת אותם תנאים (כפי הציטוט), מה דין "מציאות" "קיום" "אחד" ו "יש"?

מבין אני את רעיונך אך לא דרך המילה הווה דוקא. כמו כן מה משמעות י' הרכוז ומאין לך?

בוקר אורבערפל,

מה שהעלית נוגע גם לאשכול האפיסטמולוגיה שלך, אבל מילון מילים הוא הרי הביטוי הראשי לאפיסטמולוגיה ובלאו הכי נוח לי שהעלית את זה כאן כי בימים הבאים אשתדל לצמצם את כתיבתי בפורום לאשכול זה בלבד [באשר רצוני לסכם את העניינים שנידונו באשכולות].

חולשת האדם הולידה בעיה שכאשר הוא רוצה לדון במשמעות איזו מלה כמו נגיד שולחן, אז הוא מתחיל "המושג שולחן ......". המלה מושג עוזרת להחזיק בדעת את השולחן הנמלט. כמו באנגלית שאומרים אני הווה רעב, במקום אני רעב.
צריך להתרגל להגיד שולחן....

אז, תכלעס. כשאני אומר שולחן אין דיבורי מכוון לא לשולחן אחד מסוים ולא לאחד מכל השולחנות שתרצה לברר לך, אלא לכל ה"שולחנות" בעולם [בקובוץ] המבוטא בכל השולחנות [בחולם]. כשאני רואה את אותו הצבע שחור צבוע על מכונית ועל כיפה, אז אמנם החפצים הם שנים אבל השחור הוא אחד בראש שלי שלא ניתן לפצלו אלא את המורכבים עמו, מכונית וכיפה. זו אקסיומה אפיסטמולוגית ראשונית [המלה אקסיומה מטעה כאילו מדובר באקסיומה תיאורטית, השתמשתי בה אך לשבר ולשחד את האוזן האקדמית, אבל המדויק הוא] דהיינו זו אמת ידיעתית ראשונית.
להבנת "הווה", אדון קודם במילים האלטרנטיבות שהבאת וכך יתברר שהן חסירות לעומת "הווה".
המלה העברית מודרנית "מציאות" מורה בדרך כלל על מה שבתחושה ושבזיכרון אך לא בדמיון. "לא מציאותי" נרדף ל"מדומיין". הרי שב"מציאות" יש חוסר הכללה ביחס להכל.
כך עם "קיום" ההשתמשות במלה היא גם להוציא אפשרויות עתידיות. כשאומרים דבר כזה לא קיים, לא מתכוונים להוציא את אפשרות קיומו בעתיד אם לא מפרשים זאת.

"יש" ו"אחד" מורים על יחידות לעומת יחידות מסוימות לעומת יחידות אחרות. הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה עמל לחלק בין ה"אחד" הסטנדרטי לאחדות המוחלטת ללא גבול.

עכשיו בטח עולה בדעתך השאלה, הרי הווה גם מורה לרוב על הווה עכשיו בתחושה לעומת זיכרון העבר ודימיון העתיד. נכון! אבל קודם כל, הרי למעמיק, הווה עכשיו גם זיכרון העבר ודימיון העתיד על כל אפשרויותיו. זה שונה מהמילים הנ"ל, כי הווה מוציא אך את היבט הזמן ואילו מציאות, קיום, יש ואחד, מוציאות תופעות שלימות. לכן את המלה הווה ניתן להשלים עם האות י' המהפכת והכוללת כל זמן שהוא.
לכן, היודע שרק משום קדושתה אין אנו מוסיפים את היו"ד בכתיבתנו ודיבורנו, בקל יתייחס להווה ככולל את זיכרון העבר ודימיון העתיד.

זו המלה האולטימטיבית. כמו ש"שולחן" מתייחס לכל ה"שולחנות" [בקובוץ] כך להבדיל "הווה" מתייחס לכל, בכל, מכל כל ללא אפשרות הוצאה מן הכלל, שאם נוציא מכלל המלה, הרי היא לא תהיה הווה.
באשכול השם הובהר שאלוקים הנתון לחיפוש ומציאה, חסר מאלוקותו ואינו אלוקים. אלוקים אינו אלא שאינו זקוק לחיפוש חיצוני אלא להתמקדות דעתנו הנחלשת וזה אך הווה כולל היו"ד שלפני המלה.

הרי:

"הווה הוא האלוקים"

ווטו, ברשותך הייתי מוסיף שההבדל התהומי בין הגישה הרווחת לגישתך, הוא בין האלוקים הוא אלוקיי ההווה, לאלוקים הוא ההווה!
הפרדה מול השארה, פיצול מול אחדות,שתיים מול אחד.
אנא, התבוננוווווווווו והשכילו.

בוקר
טוב!

בוקר,

נפלא, נפלא וכה פשוט!
לו יכולתי הייתי זועקת בכל חלל הפורום "רוצים לזכות ל'השכל וידוע אותי', לדעת מה הכוונה של 'השם הוא האלוקים'? בואו וראו מה כתב בוקר במילים ספורות!"


וטו,

בנושא שכל ורגש ראיתי באשכול 'בית הקברות' משל של ערך מסוס, עגלה ועגלון. הוא כתב:

"הסוס מושך את העגלה. העגלה נמשכת אך ורק מכוח הסוס. אבל בכל אופן ללא עגלון, הרי הסוס ימשוך או יגלגל את העגלה לעברי פי פחת.
"כך הלב מושך את האדם. אך ללא השכל וההגיון, המחשבים את הרגשות ומנווטים את מהלכי מידותיו, ילך הלב והאדם לאבדון".

הייתי משלימה את הנמשל. הסוס הוא הלב - זו אהבה, ניווט העגלון - זו היראה ושכלו של העגלון היודע לנווט - היא הדעת שבראש הפירמידה.

לאור הערתו - הארתו של בוקר בהבנת "הווה הוא האלוקים", ראוי להבהיר את משמעות המלה "בורא".

בהתבוננות בתוך המציאות, הרי כל פועל יחידה מחוץ לפעלו. שהרי ישנם עוד פועלים חוץ ממנו. הריני מצטט מאשכול "הבהרה": "כשראובן עושה חביתה, למרות שהוא לא יצר את התרנגולת, הביצה, המחבת, האש וכו' ואף לא את כוח תזוזת גופו, בכל זאת נאמר שהוא יצר את החביתה מכיון שבחירתו [ראה לעיל עיקר ה"אני"] לצרף את הפרטים להיעשות חביתה מרשימה עד כדי לייחס את יצירתה אליו". זה נוגע ליצירת אנוש, אך כאשר מדובר ב"אפס זולתו" לא נוכל לתארו כנפרד מפועלו. שורש "בר" הוא התבהרות היוצאת מהקאוס של תוהו ובוהו. [מה ל"בר" את התבן, בירור, הבהרה וכו'.]

לסיכום: המלה "בורא" מורה על התבהרות הווה יתב' במציאותו. [זה בעצם אותו רעיון שבהערת בוקר. בעוד שטרם "השכל וידוע" מחשיבים את האלוקים כאלוקי הווה דהיינו חיצוני להווה, במצב "השכל וידוע" מכירים שהווה הוא הוא האלוקים, ראה באשכול "מי עדיף אפיקורוס או עובד ע"ז" הסיפור על ארבעת המביטים בכוכב.]

וע"ע להלן רשימה בנוגע לשורש זה וכתבה.

תוקן על ידי עצכח ב- 26/10/2009 23:55:30

ווטו,

אני שב למילה הווה. לדידי, עדין לא ענית לשאלתי. יש בינינו הבנה על רעיון האחדות, לכן אין בהקשר זה צורך להסבירו שוב, על מנת שנתמקד במילה עצמה. (אלא אם שאלתי מורה לדעתך על טעות שם).

הדיון בינינו הוא אטימולוגי בעיקרו. ואם כי שרש הווה הוא שרש המילה יוד. קיי. וו. וקיי, עדין אין בכך בפני עצמו בכדי להסביר את הענין. כתיבת "הווה הוא האלוקים", (כפי שכתבת, כתב בוקר ושמחה יענטע), אם כי צלילית דומה לסיום תפילת יום הכיפורים, אין בכך בכדי להסביר את שימושך דוקא במילה הווה כמובחן מהאחרות, אלא רק להמשיך להניח את המבוקש.

עדיין נשארנו עם העובדה שכל מילה היא הוצאה מהקשר, גם המילה הווה עצמה, ולכן כל מילה מובחנת מאחרות ובכך אינה מכסה את הכל מכל כל מעצם זה שהוגים אותה ומתייחסים אליה לעומת (דגש) מושגים אחרים. הקשר שאנו עושים ל"הכל מכל כל" (תפיסת האחדות), מתאחד מאליו בראשית דעתנו (כפי שאתה נוהג לאמר), אך ללא מילים כנראה, אלא כבסיס כל התייחסות.

התחלת אכן לנסות ולהסביר את ההבדל המילולי בתגובתך הקודמת: ואמרת למשל: שהמילה מציאות אינה מכסה את מה שבדמיון. אך ראה את הציור הבא: התינוקת של משה שנולדה אתמול, לא היתה קיימת לפני שנתיים. היא גם לא היתה מצויה אז, וגם לא היתה ישנה. היא גם לא היתה הווה (קמץ בוו השניה), דהיינו לא היתה. לו משה היה מדמיין תינוקת שהוא רוצה שתהיה לו (לפני שנתיים), היה מזומן לו כנראה דמיון של איזשהי תינוקת. עכשיו, אם אנו מסכימים שגם הדמיונות "מתחדשים בכל רגע ורגע", דהיינו הם תגובתו החיובית של האלוקים לבקשתנו, אזי ניתן לומר שתמונת התינוקת אז (ובפוטנציאל, על כל אפשרויותיה) נמצאה בדמיונו של משה (שהרי מצא אותה לאחר שביקש לדמיין). ניתן לומר שדמיונו זה קיים לו, ישנו לו ואף היה לו. אז הנה דוגמא לשימוש המילה מצוי בהקשר של דמיון, שלא כטענתך. ונשארת השאלה, למה דוקא המילה הווה.

האומר אני הווה רעב או הנה מצוי שולחן, או הנה קים שולחן, אומר בכל שלשת המקרים מילה אמצעית מיותרת שכן עצם השולחנות (בקובוץ) מניחה קיום של מציאות של או כפי שאתה טוען ובצדק הוות של שולחן. אך שוב, מה ההבדל?

אתה כותב ש"יש", ו"אחד", מראים על אחידות של יחסים בין דברים. אך אחזור לשאלתי המקורית: אם תשתמש במילה "אחדות" שלא כמתייחסת להיבט מסוים, או למילה "יש" שלא כמתייחסת להיבט מסוים, תקבל את אותה תוצאה: התיחסות להכל מכל כל.

כמו כן עדין לא הבנתי את השמוש בי' כ"מהפכת וכוללת כל זמן שהוא" או "מרכזת". איך הסקת זאת מתוך השפה?

אורבערפל היקר,

נראה מדבריך שאין לנו ויכוח אלא על סיבת היות המלה יו"ד קיי וכו', נבחרת על פני שאר מילים. אבל מגישתך נראה קצת כאילו יש מושג של "קידוש מילים" שמצד ההיגוי וצורת הכתיבה, על המלה הזאת להיות הכי אובייקטיבית שאין זולתה כדי להורות על ההבנה הנדרשת. [אסכולה זו ידועה לי כמיוחסת לאיין ראנד ולד"ר רוני גרין]

אז קודם נשים את הנושא בפרופורציה הנכונה. ראה נא באשכול "מי עדיף פיקו או פלחן?" שהבאתי סיפור על ארבעה מחפשי כוכב, הנוגע מאד להגדרת בוקר [זו של שמחת יענטע], שהמלה היא סך הכל כלי עזר למבט האדם על הכל כהוויתו, דהיינו מעיקרון לפרטיו. לכן אם כי זה היה יפה לדעת על מלה בין המילים שהיא המתאימה אובייקטיבית יותר מכל מלה אחרת בצורה שהיא פועלת על נימי הנפש, אבל איני מתיימר שהגעתי לעדינות צלילית וציורית כזו וגם אם אגיע איני יודע אם אמצא רק מלה אחת ויחידה המתאימה לכווווולם.

תיאורטית היה ניתן לכל אחד לקחת כל מלה שעוזרת לו הכי הרבה לבצע את התרגיל הזה וייתכן שמנקודת מבטו דהיינו מנקודת מה שעדיין מסתיר ממנו אישית את הראייה ההוויתית הטהורה, זה היה באמת צודק שתהיה לכל אחד את המלה שלו. הדיון שלנו הוא לפי כללי לשון הקודש מה המלה המתאימה ביותר. אכן יש בזה הנחת מבוקש מסויימת, שהמבוקש הוא למצוא את המלה המתאימה עם השתמשות לשון הקודש ללא חיפוש הצליל והציור האובייקטיבי כנ"ל.

בכן בא נבדוק את אוצר המילים הקרובות למלה "הווה" וניווכח כי זו המלה הקרובה בפועל לרעיון הנשגב.

"דברים כהוויתם", "היא הוא" [למען שוויון הזכויות], "היינו", "מהות" בקיצור: "כל ההוא והוא". בטח הרשימה ארוכה עוד יותר והיוצא מזה ש"הווה" עם היו"ד המקדימה, היא המתאימה יותר מבחינת הסידור הפנימי של לשונינו. הלוואי נזכה למומחיות צלילית וציורית ונדע איך הצלילן והצייר המוצלחים ביותר היו מבטאים את הרעיון.

לי אישית מתחברת המלה BEING יותר מהשם המפורש, מאחר והחינוך שלי הטיל כל כך הרבה הילות של חרדה ואמונות טפילות סביב המלה יו"ד קיי וכו'... בנוסף לעוולות הנעשות בשמו של השם הזה, שייתכן והיא כבר "שרופה" אצלי. ואילו המלה האנגלית משקפת אצלי את הרעיון בצורה אובייקטיבית ורגועה.

בתקווה שהגענו לעמק השווה!


תוקן על ידי - ווטו1 - 10/24/2002 2:06:58 PM

"א-ל" ["אלוקים]

אנו מוצאים את המלה בהקשר שופטים, אילי כוח והון, אלילים ולהבדיל השם ועוד "אלה" על רשימת כמות ו"אל" מפניית דבר אל דבר. אנו מוצאים גם על פנייה עצמאית: מ"אליו".

מהמכנה המשותף לכל אלו נוכל למצוא את המשמעות.
"אלה" כרשימת כמות היינו ריכוז רב כמות כאחד. בריכוז רב כמות נעוץ הכוח. [הגמרא ביבמות כ'. משווה בין "אלה" המספרי לזה הכוחני.] ככל שיותר פנייות למרכז הכמות, כך גדל כוחו וחשיבותו. אלוקים הוא שיא השיאים שבמושג, אך פניית האדם לשופטי החברה המרכזים את הנהגת ריבוי כמותה, גם זוכה למלה אלוהים וכן האלילים מפאת פניית הרבים. מ"אליו" היינו שפועל מכוח הריכוז הנעוץ בו. [כמובן שהשתמשות במלה לא תעניק לבול עץ ואבן שום לגיטימציה אלוקית. הוצרכתי להדגיש כי נמצא אצלי מאמר חרדי-מיסטיקני-משיחי, המביע הבלים כאלו.]

לסיכום: המלה "א-ל" [ואלוקים לריבוי גווניה] מורה על מרכז השפעה מרב נתונים המופנים אליו. בשיא הוא האלוקים - נקודת המפנה לכל המציאות.

[ראוי להינצל מטעות המגדירה את האלוקים ככוחני על כל הכוחות. טעות זו בשורש טעויות רבות שאנו מנסים כאן לתקנן. בתנ"ך לא מופיעה המלה כוחות בלשון רבים. הכל כוח אחד, כוח אלוקי - הווה אחד. כשאני קודח בקיר, אזי כוח הלחץ של המקדח וכוח העמידה של הקיר, הם כוח אחד המתבטא בשני כיוונים. כך טענו גם לשפינוזה שלדבריו במלחמה האוסטרו-צרפתית, שאלוקים בצורת האוסטרים ניצח את אלוקים בצורת הצרפתים.]

*****

לשם הבנת השמות הווה ואלקים והיחס ביניהם, אקח ממאמר על חלום סולם יעקב.

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה
והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו
והנה השם ניצב עליו ויאמר וכו' ופרצת
והנה אנוכי עמך ושמרתיך וכו'

הבריאה כולה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע. זה המוחש המורכב שקוראים חומר והמופשט עד השיא שקוראים רוח [ראה אשכולו].

מלאכי אלוקים עולים ויורדים, אלו פעולות הגומלין בין המעשה למחשבה "עולים" שמעשה מקבע מחשבה ו"יורדים" שמחשבה מביאה לידי מעשה המבטאה.

השם ניצב עליו, שמושג הווה הוא בראש סולם המושגים והכל תלוי בו. כל עתידו של יעקב תלוי בהווה ובדרגת הכרתו את הווה ובפרסום שמו עלי אדמות.

אנוכי עמך ושמרתיך. כאשר יעקב דבוק בהווה במחשבה ובמעשה, הרי מהיותו "מרכבה" להנהגת הווה דהיינו שחי בהתאמה להווה, ראוי ומובטח שיישמר.

תוקן על ידי - ווטו1 - 3/16/2003 9:45:11 AM