מילון

.


הנה, את דעתי על כך שאין קשר בין בר לבין בהירות, אני מביע.

בר, תבואה, שורש המלה הוא בר"ר, לא בה"ר, ואף אתה כתבת כך, לשון היותה מבוררת, ולא ברור לי מדוע השתרבבה לדבריך ההתבהרות.
וגם אם לא נתעקש לחפש את המקור הבלשני למלה, משמעותה ידועה כבר מהתורה, שאבותינו ירדו לשבור בר ממצרים, וכפי שאמר הנביא - מלאו הגרנות בר.

בר בהקשר טהרה נאמר כמה פעמים בתנ"ך. בתהילים קראנו כי מצוות ה' ברה מאירת עיניים, ובאיוב קראנו כי זך לקחי ובר הייתי בעיניך.

הרי לנו בר בלשון זך וטהור, וגם שורשו הוא בר"ר.



בר במשמעות חוץ, יתכן שמקורו מארמית, אך בתנ"ך אנו מוצאים אותו גם באיוב, יחלמו בניהם, ירבו בבר - וכאן בר הוא השדה שמחוץ לישוב.



ולגבי השולחן, הרי דוקא הוא מדגים את טענתי:

למלה "שלחן" אין שורש בעברית. מקור המלה הוא זר, מהמלה ת'לחנ באוגריתית. וכפי שכותבים המילונאים, המקור האוגרתי סותר את הנחתם של אלו שסברו כי יש למלה שורש עברי - של"ח, כמו גם את אלו שטענו כי המקור הוא שהשלחנות העתיקים נעשו כשהלוח עשוי מעור מתוח - משלח.

המלה, כידוע, מופיעה כבר בתנ"ך (השונמית מציעה לעשות לאלישע עלית גג עם מטה וכסה ושולחן ומנורה), וכן בניך כשתילי זיתים ועוד. אלא שעדין, עדות המומחים לפנינו שאין המלה עברית במקורה, ולחיזוק דעתם אומר כי המשקל של המלה אינו ברור. אם המלה היתה עברית ושורשה של"ח, הייתי מצפה להכיר עוד מלים בשקל "קוטלן" בתנ"ך.


אוגריתים, מפני מה הוויין - מפני שהופכים את שולחנם...


 

מואדיב,

הדגשת ההבדל מצדך בין בהר לברר נראה שהיא לטעמך מקדמת אשכול זה שמקובלת עליך הלכה לדקדוק ממודרנה להוסיף אות שלישית אילמת לכל מלה בת שתי אותיות, אך לטעמי שלכל אות משמעות א"כ הבירור וההתבהרות חד המה כי הבירור הרי מבהיר [וכן הבריאה כאמור בעמ' 2]. [ול"ק למה נקראה התבואה ע"ש ברירותה כי בלא"ה כנראה לא היה לה חשיבות אוכל ולפ"ז יש לדון על קפידות זמננו במלאכת בורר ואכמ"ל.]

מה שמתקבל עליך לגבי שולחן [שישנו בתנ"ך כבר בשולחן המשכן] שעניה לשוננו להמציא משלה ומשדות זרים רעתה להביא את שולחנה, חידוש הוא! [מה שדרשו חז"ל טט-פת כבר מסרו בשם ר"ג שאין הכוונה שלשוננו דלתה מכתפי ואפריקי אלא להוכיח שמקרבת הלשון ייתכן כי כן היה בלשון העברית.]

.

אכן, המחלוקת בינינו חוזרת ליסודותיה:
1. אני אכן גורס כי לכל שורש בעברית יש לפחות שלוש אותיות, כפי שהוכיחו כבר חכמי הדקדוק.

הנסיון לכנותם "מודרניים" אולי בא להטיל בהם דופי, אולם השיטה קדומה, ואת הטעות בגישתו של אבן ג'נאח, הראו כבר רבים.

גם לשיטתך, החדרת האות הא לתוך המלה "בר" כדי לקשרה עם "בהירות", אינה ברורה. מדוע השורש של בהירות, לשיטתך, יהיה דוקא "בר" ולא "בה" או "הר" ? עליך לנמק את השיטה לפיה קבעת מהו השורש.

בנוסף לכך, כאשר אתה בא להראות את הקשר בין בהיר לבין ברור, עליך להראות זאת מעבר לאמירה כי "משמעותם דומה" שאין בה בכדי ליצור קשר בלשני, למרות הפיתוי שבכך.

דומני כי את הויכוח בין שיטתך לבין דעתי, הצגנו כבר, גם אם בתמצית, כמה פעמים, אולי גם באשכול על שרשי האותיות (1). את טענתי אדגים באמצעות דוגמא נוספת אחת:

כאשר לאחר הגשם צומחת החיטה בשדה, השדה מוריק.

כאשר פח הזבל עולה על גדותיו, אני אותו מריק.
מוריק - שורש המלה יר"ק.

מריק - שורש המלה רי"ק.
לשיטתך, שורש שתיהן זהה, והמשמעות צריכה לנבוע מאותו המקור, כפי שהרוק אשר בפה (שהכתיב שלו במקרא הוא חסר - רֹק ) צריך להשתתף עמם, למרות ששורשו רק"ק.

רק הרוק אשר בפי מוריק כשאלעס גת', אמר שכני ורוקן את פיו.
לטענתי, השורשים הם בני שלש אותיות, ורק כך אני גם יודע להבדיל בין רק (אך ורק, שורשו רי"ק) לבין רק (במובן רקק), בין מוריק ובין מריק.

לשיטתך, הייתי צריך למצוא מקור משותף שמשמעות המלים נובעת ממנו.
הטעות של מורנו יונה אבן ג'נאח היתה ההתעלמות מכך שאותיות מסויימות, במשקלים מסויימים בעברית, נשמטות. "רר בשרו" - שורש המלה "רר" הוא רי"ר, כפי ששורש המלה קם" (קמה וגם ניצבה) הוא קו"ם, וכן הלאה.

===============================
לגבי מלים עבריות שמקורן זר, הרי התנ"ך מלא בכאלו, החל מהארמית וכלה בפרסית - שאף אינה שמית

אתה רוצה לטעון כי המלה "פרדס" היא מלה שמית שמקורה עברית? מהו שורש המלה? מהו משקלה?
מדובר במלה פרסית, כפי שהמלה "בוסתן" חדרה ללשוננו מהפרסית, כשם ששולחן מקורו אוגריתי, וכן הלאה.

נדידת מלים משפה לשפה אינה תופעה שהחלה רק עם לשון החכמים במשנה, ימיה כימי הקשר בין אנשים בני שבטים שונים.






(1) שורשי אותיות:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=804325

מאמר פופולארי לבירור המונח הווה :

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2067351

מואדיב,

נקודת המוצא שלי היא אכן כהגדרתך המדויקת: "צריך למצוא מקור משותף שמשמעות המלים נובעת ממנו" והבה נתיחס למקור הויכוח בתקווה להתקדם למשכן האור בנושא.

* ההנך מסכים שמעיקרי ההתבטאות תבטא בדר"כ כל געיה מכוונת מהאדם כמן מהבהמה את מה שהיא מבטאה, בצורה מתאימה בצליל [ואף בכתיבה]? נכון שלפעמים ובהמשך הרכבת השפה יצטרפו לה גורמים אסוציאטיביים [אך כפי שאציין בסוף זה לא אמור לקרות בספר כמו התורה].
* אם כן הרי כל אות יש בה ביטוי מסוים ולכן גם בצירופן של שתי אותיות מתבטא יחד את שמתבטא בכל אחת מהשתיים בנפרד. [נמנעתי מלהשתתף משמעותית באשכול על האותיות כי חוששני שאתבלבל ואטעה מדי ברמה עדינה שכזו, אבל בשתי אותיות אני כבר חש יותר בנוח.]
* אני מסכים שאות שלישית מסייעת למקם את הטיית שתי האותיות האחרות אך היא לא מבטלת את משמעותן אלא משמשת ככלי לדעת את ה"הלאה" מהן. [ממילא אין לראות את שלוש כשורש לשניים ואת אב'ן גנאח כטועה.]

אינני מתכחש לנדידת מילים ועם הכתובים שמהם נכתבו גם בארמית, אין לי בעיה בפרט שבפה מלא נמסר לנו שכל כותב וסגנונו [ומאותה סברה אף בנביאים] להניח שכאשר מסיבה כל שהיא לא זומן לכותב מלה תורנית, הוא השתמש במלה שכיחה מסביבתו. אך בתורה שגם לפי "שמיים בתורה" הצליחה להימסר כמסר "מן השמיים", מתאים שלשונה לא יושפע אלא מהיגיון טהור.

לכן מלבד מה שכתבתי למעלה שהניסיון מובילני להתאמץ למצוא הגיון טהור בלשון התורה ולמרות מה שציינתי כבר באשכול זה מול חששותיו של מיימוני ושאר ספקנים שאיני בא להוכיח את שרבים מאתנו מאמינים באמונה שלימה שהתורה נכתבה לגמרי בלשון אלוקי בה הכל מתאים להגיון הטהור ביותר אף היכן שדיברה כלבנ"א, בכל זאת מאחר והיא ניתנה כתורת הא-ל ומצד החכמה המופקת ממנה היא מזוהה ומתקבלת ככזו, דין הוא שלשונה יהיה קרוב יותר להגיון הטהור מאשר לשון מחברים אחרים גם אם מסיבות כל שהן נמצא שגם היא תסטה לפעמים מדרך זו.

_________________

למד לשונך לומר: "איני יודע" כך תדע את שהנך יודע

.

1.
נקודת המוצא שלך היא כי יש מקור משותף שמלים שונות נובעות ממנו - זו נקודת מחלוקת ראשונה.
כפי שהסברתי את דעתי לעיל, יתכן מצב בו שתי מלים דומות נובעות ממקורות שונים. לעניות דעתי, אף הדגמתי זאת כמה פעמים ואין טעם לשוב ולהדגים.

2.
אני מסכים כי לכל אות יש צורת היגוי זהה, אך אני חולק בכל תוקף על הנסיון לייחס משמעות להגיה ולגעיה. העובדה כי האותיות ב' ו-פ' שתיהן נובעות מאותו המקור בפה (מה שהלשונאים קוראים עצורים פוצצים, אם אינני טועה במונח), אינה מרמזת, לדעתי, על שום דמיון במשמעות האות.
לא אלאה לחזור שוב - אני כופר בטענה כי יש משמעות יסודית לאות כלשהי, ודומני כי באשכול על שורשי האותיות טרחתי היטב להפריך את הטענה הזו.

3.
לשונה של התורה מן השמים, אך דיברה תורה בלשון בני אדם. אם בני אדם ללוח המונח על ארבע רגלים קראו שולחן, כך נכתב בתורה, גם אם מקור המלה אוגריתי.
אינני מוצא בשימוש במלה שמקורה אוגריתי או פרסי, משום פגיעה בהגיון הטהור.

4.
חוששני שהתעלמת לגמרי מהתיובתא על שיטתך שהבאתי בהודעתי הקודמת, בדוגמאות שצורפו. לנוחותך, ניתן להתחיל בחיפוש אחרי המכנה המשותף הבלשני בין ירוק, ריק ורקק.
 

מואדיב,

אני מסכים איתך ששתי מילים יכולות לנבוע ממקור שונה, אך רק כאשר השורש והאות הנספחת בהן שונה כדוגמה הידועה של לשון הנופל על לשון בפרשת השבוע: "ערום". הערום של האדם ואשתו שורשו "ער"-חשיפה והמ' נספחת והערום של הנחש שורשו "רמ"-ערמה/התחכמות והע' נספחת.

אין בשימוש במלה שמקורה אוגריתי או פרסי, משום פגיעה בהגיון הטהור אבל יש פגיעה בבעל הלשון שלא המציא מלה בלשונו שלו ל"שולחן" [ולא מסתבר שמשום שלדור המדבר התחבר יותר הלשון הזרה תחסר מלה בלקסיקון העברי].

לא התעלמתי מה"תיובתא" כלשונך, אלא לא התייחסתי כי לא עיינתי עדיין די בכדי שאשיב.

שלום לכם! באחת מהפורומים סגורים כתב מישהו בדרך אגב בזה"ל: יש טעות שרוב הציבור טועה בה והיא מופיעה בלוחות השנה. זה הנץ החמה, סליחה, ההנץ. הה' היא מהשורש, כמו 'הנצו הרימונים'. לכן ההנץ היה בשעה פלונית, ולא ה'נץ'. עד כאן. היות שהפורום ההוא לא מיוחד לדיונים תורניים, אני שואל פה, זה באמת מעונין לדעת האם זה אכן ככה, ומאיפה נובע הטעות וכו'.

ווטו,

מדוע החלטת שבמילה "ערום" (=לא לבוש), הע' היא שורשית, ואילו במילה "ערום" (=ערמומי) היא אינה כזו? על סמך מה אתה מגדיר כך (בניגוד לכל הגיון לשוני-עברי)?
[אני בהחלט מסכימה שישנו משחק מילים וצלילים בפרשה, בהקשר הזה, אבל אני מבינה אותו כבנוי על הדמיון השמיעתי בין המילים, ואולי גם על סוג של קשר רעיוני-הפכי ביניהן, ואיני מבינה את ההכרח במהלך הלוגי שאתה עושה.]

.




ווטו:

ראשית אזכיר: אתה עדיין חייב לי תשובה לדוגמאות מהן הקשיתי עליך למעלה.

שנית, הריני לצטט מרש"י על פרשת השבוע:

"... וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר"

רש"י:
"בכפר - זפת בלשון ארמי. ..."

הנה לפנינו, רש"י עצמו מביא דוגמא למלה שמקורה בארמית - ועי"ש בהמשך דבריו.



ערום לעומת ערמומי:

השורש הוא ער"מ בשני המקרים, כל 3 האותיות ער"מ הן שורשיות.

והנה דוגמאות:

1. לערום ערמות. למשל: "נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים". המים נערמו לערמה.

2. להערים על מישהו (לשון ערמומיות): "על עמך יערימו סוד..."  או "חנווני יכול להערים..."

3. לשון ערטול: "ויהיו שניהם ערומים" .


בכל שלש הדוגמאות לעיל, השורש משותף, המשמעות שונה.

לטענתך, כי באחד נוספה ה'ע' ובשני נוספה ה'מ', חסר הבסיס. חסרה הוכחה. חכמי הלשון, כראב"ע ואחרים, לימדונו את המשקלים, ומתי נוספות אותיות מסויימות. דומני כי טענתך לא עומדת באף אחת מהדוגמאות שלהן - אשמח לראות הוכחה שתעמידני על טעותי.

אני, כמובן, סובר שאינני טועה.