מילון

ווטו, 

תמוהה ההגבלה לרעליגו'ן, שהרי במושג "דת" ניתן להשתמש כמושג כללי: יש דת נוצרית ומוסלמית, יש דת בודהיסטית. גם עובדי אליל השלום של 15 השנה האחרונות עשוהו מאמונתם זו דת, בכך שלא שינו ממנה למרות המציאות שטפחה וטופחת על פניהם.

על דבר שנעשה על פי סטנדרט מוסכם מסוים וקבוע, נאמר שנעשה "כדת וכדין".

כך שבהקשר זה הייתי מגדיר דת (ראשוני) כ:"מסגרת של תקנות אישיות וחברתיות במחשבה ובמעשה". הסגירות של המסגרת עקרונית, מצד זה שהדתי, יהא אשר יהא מה שהחליט להיות דתי כלפיו, מוגבל בתוך גבול שממנו אינו יכול לחרוג. לכן מהפכנית גרסתו של הרש"ר שהיהדות אינה דת.

שנית, גם אם תרצה להישאר רק בהקשר הרליג'ען, עדיין איני רואה מדוע להזדקק ל"אמצעי תקשור אל מעבר לפרטי הטבע". אני מעריך שכוונתך שה"דתי" מכוון להקשר הוויתי בכל מעשה וממילא זה אמצעי תקשור וכו''? נשמע מסורבל.

מלבד השאלה המתבקשת, שברור לי שענית עליה, מה זה "מעבר פרטי הטבע" ומה משמעות תיקשור לשם, יש אף לשאול: האם אין מעשים "טבעיים" גם הם בגדר דת? גם אם אין כוונת תיקשור, לאן שלא כיוונת לתקשר.   

ווטו,

אני חושבת שהגדרת ה"דת" כאוסף חוקים היא אכן נכונה. אם לדייק יותר את המונח לימינו, הרי שאפשר אולי להגדיר "דת" כאוסף חוקים המתחייב מאמונה מסויימת (בניגוד לאוסף חוקים שקובעים מלך או מדינה).

_________________

.

המלה "דת" בעברית, הוא דוגמא מצויינת למלה בעלת כמה וכמה משמעויות, ולמלה שמשמעותה התרחבה והשתנתה עם השנים.

אם נתעלם מהאזכור בפרשת האזינו (אשדת למו), הרי שאנו נתקלים במלה בפעם הראשונה בהקשר לפרס. "יודעי דת ודין", "את דתי המלך" וכו'. במגילת אסתר, כמו גם בספרי עזרא ונחמיה, משמעות המלה היא חוק, צו מלכותי, פקודה וכד'.

כשם שיש את "דתי המלך", כך יש את חוקי ה', ואנו מוצאים "דתי אלהך" או "דת אלהא".

מכאן ממשיכה המשמעות להתרחב, כל פעם מעט מעט. הפוסקים כבר מדברים אודות "דת משה" או "דת יהודית", וכאן, לעניות דעתי, מתחילה ההשפעה של הלשון הערבית.

המלה הערבית "דין" ( دِين ), משמעותה "דת" במובן של Religion . כאשר המשמעות בעברית היא שונה מעט, וכל כך קרובה בין "דת" לבין "דין", הרחבה נוספת של המשמעות כבר אינה דורשת מאמץ רב.



מעניין להשוות את המקור למלה "דת" בעברית (ואף בערבית), לעומת המקור האירופי - Religion . המקור בעברית, כאמור לעיל, קשור לחוק, לציווי. המקור ברוב לשונות אירופה מקורו ב"על טבעי". והרוצה, יעמיק בכך ובהבדל בין הנצרות האירופית לבין דת ההלכה היהודית.

כיצד הייתם מתרגמים את המילה "בלוגר" (הלחם של שני המילים web and log) לעברית?

.


שטיינר כתב:

הערה לשונית

למילה 'רב' שני משמעות שונים. א. לשון ריבוי: עם רב וכדו'. ב. לשון גדולה: ורב יעבוד צעיר. [יתכן שביסודם אחד הם, כשם שהשורש צ.ע.ר. משמש להיפוך שניהם. בכתוב הנ"ל ובמילה 'למצער'.] בעברית רווח יותר המשמע הראשון ואילו בארמית – השני. מכאן התואר "רב" לגדול בתורה (או בכל תחום אחר ביחס לתלמיד).



דוגמא מייצגת בכתוב: ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. ותרגומו: והוה תמן לעם רב תקיף וסגי. מעתה לבירור לשון תמוהה שבמשנה: "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן" (ראש השנה ג, ח). אם תבואר מילת 'רבים' בהוראתה המקובלת, ישתמע שאין החש"ו יכולים להוציא את הרבים ידי חובתם, אך יכולים להוציא את היחיד, ואין בכך כל הגיון (כפי שהק' תפארת ישראל ומלאכת שלמה על אתר, וראה הגהות רש"ש לר"ה כט, א – "ולא ידעתי כוונת לישנא ד'את הרבים', הֲכי את היחיד מוציאין?").

 אך יש לומר, ש'רבים' שבמשנה, ענינה "גדולים", וכדרך חז"ל לדבר על ה'גדול' כמקבילם של החש"ו. ויש במשמע – חש"ו אינם יכולים להוציא את הגדולים ברי הדעת ידי חובתם. [ואין לתמוה על כינוי הריבוי, כי הוא דרך הלשון להתאים את כינויי הנשוא והמושא לכינויי הנושא, ומתוך "אינם מוציאים" נאמר "הרבים". לא כן אם תהא מילת רבים כמשמעה השכיח, שאז אין בה אלא את הריבוי.] אלא שלשון המשנה לקמן: "זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" עמדה בדרכי.

כאן אין לפרש לשון "רבים" בהוראת גדולה, שכן המדובר הוא על אינו מחוייב. אך נתתי שמחה בלבי בראותי בשינויי נוסחאות על אתר (מהד' ווילנא) שהגירסה בכ"י מינכן, בפיסקא השניה דווקא: "אין מוציא אחרים ידי חובתן". כן בש"ס מהד' עז והדר הביאו נוסחת כתבי ידות – אין מוציא אחרים. לדעתי הוא מדוקדק מאוד שבהלכה על חש"ו שנינו "אין מוציאין את הרבים", ובהלכה על אינו מחוייב "אין מוציא אחרים", ולימים נשתבשה הגירסה לאמר בשתיהן "את הרבים".

אחר כתבי כל זאת בינותי בספרים וראיתי פיסקה מצוטטת מס' פשר חבקוק שנמצא במערת קומראן במדבר יהודה, וז"ל: "ילעיגו על רבים ובזו על נכבדים". נראה מזה כי בלשונם מילת 'רבים' מקבילה למילת 'נכבדים', ואין זה אלא משום שמשמעה 'גדולים'

תוקן על ידי מואדיב ב- 23/11/2006 13:35:52

מס' פרטים נוספים על הוראת "רבים" במובן "גדולים": 1. את הכתוב (במדבר כב, טו): "ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה", פרש ראב"ע: "רבים - כמשמעו, או "גדולים", כמו 'על כל רב ביתו'; 'קרית מלך רב', והוא דוד, כי כן תקרא 'קרית חנה דוד'". 2. את לשון הירושלמי מגילה פ"ב ה"ד: "אמר רבי, מעשה שקריתיה לפני רבי יהודה באושא, אמרו לו אין זו ראיה הוא שהוא מתיר. מיכן והילך נהגו הרבים לקרותה בבית הכנסת", יש שפירש בדרך הנ"ל, דהיינו 'נהגו הגדולים' (מנחם כהנא, "נוסח המקרא בספרי כתב יד רומי", בתוך יעקב זוסמן ודוד רוזנטל (עורכים): מחקרי תלמוד א, י-ם תש"ן). דבריו נראים ופלא שלא העיר מהמשנה הנ"ל. 3. המונח 'רבים' אינו מופיע במקרה בפשר חבקוק, כי אם בתדירות לכל אורך הספר. נראה שה'רבים' היו בעלי מעמד מיוחד על פני שאר החברים בכת האיסיים. ראו דבריו של א"מ הברמן במבוא ל"עדה ועדות" (מחברות לספרות, י-ם תשי"ב).

או"ב,

כתבת: "גם עובדי אליל ... עשוהו מאמונתם זו דת, בכך שלא שינו ממנה למרות המציאות שטפחה וטופחת על פניהם."
 
הרי שהנך מכיר שמהות הרליג'ן להיות נאמן לרעיון שאינו בהכרח מקביל למציאות ולכן היא שונה מ"כדת וכדין" [כפי שהדגשתי למעלה וכמ"ש הרש"ר על "דת" ואין לזה קשר עם הרצון לראות את היהדות כפילוסופיה מעשית ולא דת עיוורת, כי המבוקש כאן היא הגדרה גרידא לרליג'ן בלי לדון בערכיה].


אמשלום,

הרי גם הנאמנות לחוקי מדינה ומלך הם מתוך אמונה שראוי להיות נאמן למערכת ולא כי בהכרח מכירים שהמלך צודק. הרי שאם כן ע"כ ה"אמונה המסוימת" היא בכיוון שהצבעתי עליו "מעבר לפרטי הטבע". לאור דבריכם נראה לתקן את ההגדרה ל"נאמנות למעבר לפרטי הטבע".

עוד כמה הערות לאשכול.

"יד" "מיד" "ליד"

שני השימושים האחרונים מוכיחים לכאורה שהמובן היסודי של "יד" הוא קרבה לדבר ולא הדבר עצמו אלא היוצא מהדבר למימד הבא ולכן יונח גם על הקירוב הזמני והמקומי והיד כפשוטה אינה אלא האמצעי הפונה למימדים הסמוכים לגוף.


מה הקשר בין אר [יסוד הארור] לאור?


לא זכור לי אם נכתבה באשכול משמעות הכיוונים; דהיינו של מזרח הזורח, מערב בו מתערבת השמש באופק [ולרש"ר מובחנות הדברים], דרום בו דרה השמש בקביעות בלתי משתנה [כמזרח ומערב בהם היא מתארכת ומתקצרת לפי קיץ וחורף] וצפון ממנו צפונה השמש.

.


"צפון וימין..."


המשקל הוא המקום בו שוקלים. המנחת הוא המקום בו נוחתים - וכן כל המלים במשקל זה. כך, המזרח הוא המקום בו זורחת החמה, והמערב - המקום בו מעריבה השמש ושוקעת.

מאחר ובעולם העתיק נקודת הכיוון המרכזית היתה מקום הזריחה, לכן הוא מכונה גם "קדם" - כי אליו מסתכלים קדימה. בהתאמה לכך, צפון נקרא גם "שמאל" ודרום גם "ימין", או "תימן", מאותו השורש.

[מואדיב,

ומאותה הסיבה, מערב הוא מאחור, ולכן הים התיכון הוא "הים האחרון" (זה שנמצא מאחור, כאשר עומדים בא"י ומסתכלים ל"קדם").]

מואדיב,

נראה שגם לולא ימי קדם בהם "נקודת הכיוון המרכזית היתה מקום הזריחה", יש אובייקטיביות גם בימינו כקדם לכנות את מזרח "קדם", באשר היחס הטבעי [אינטואי-טבעי] הוא להתחיל את מעגל הכיוונים מהצד בו ישנה תופעה קונקרטית מוחשית ולא מהצד שיש בו סיבה חשבונית [מצפן הצפון]. [לכן דומני שגם היה נוח יותר לאדם אם המפות היו מכוונות כך שהצד העליון הוא מזרח ואכמ"ל.]

.

ווטו, אין לי ויכוח עמך על כך, אלא שמוסכמות, כידוע לכולנו, קשות לשינוי.


 

_________________

בס"ד

מוסכמות קשה לשנות

הכיוון לנקודה ידועה נקרא בלועזית - אורינטציה - אכן מלשון מזרח. וכמו שכבר הוזכר כאן נקודות הזריחה והשקיעה נמצאות בתנועה - ולכן הנקודה הידועה הפכה להיות כוכב הצפון בלילה - והשמש בדרום, בשיא גובהה בצהריים. ובכל זאת - למרות שמסתכלים צפונה ולא מזרחה עדיין מכנים פעולה זאת בשם אורינטציה - מוסכמה שקשה לשנותה.

שיח באישי עם רוח_דרומית בנושא "רוח_קדם" ועל המלה "פני".

*****

רוח_דרומית:

לאן פנינו?

ידוע שבתנ"ך כיוון רוחות השמיים מוגדר יחסית לאדם שפניו למזרח.
לכן המזרח נקרא קדם, ים תיכון אשר נמצא במערב נקרא "הים האחרון" (מלשון אחור) וצפון ודרום נקראים גם ימין ושמאל.


מה שמעניין והראו לי לאחרונה, זה שגם בציר הזמן ישנה אורייטנציה כזו - אבל היא הפוכה בדיוק למה שאולי היינו מצפים.

העבר: נקרא ימי קדם. או גם "שאל נא לימים אשר היו לפניך". כלומר העבר נמצא מלפנינו, מקדימה.
העתיד: אחרית הימים. הם נמצאים מאחרינו.

האם יש הגיון בהסתכלות הזו? אולי היא נובעת מיחס הסופר-פרקטי של אבותינו למציאות, שאפשר לזהותו לאורך כל המקרא.
העבר - הוא הוודאי ולכן אליו עינינו.
העתיד - אין לנו מושג ממנו ואליו מופנים אחורינו
(????)

*****

ווטו1: