|
|
| נשלח ב-27/11/2006 07:16 |
 |
| |
ווטו,
אני נוטה להסכים עם רו"ד, ונדמה לי שכבר כתבתי זאת כאן בעבר -
מסענו בעולם הוא עם הפנים אחורה, כמו נסיעה ברכבת, בכסא ה"הפוך". אנחנו רואים את הדרך שכבר עברנו, אבל לא את מה שעוד נעבור. מכאן נובעים (לענ"ד) הביטוים "ימי קדם" לעבר - מה שנמצא קדימה, מול עינינו; ו"אחרית הימים" לעתיד - מה שנמצא כעת מאחורינו, למרות שאנחנו הולכים לכיוונו.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2006 08:02 |
|
| |
אמשלום,
 על תיאורך הנאה מצב אובייקטיבי של "הכסא ההפוך", אך דומני שלא התכוונת להוציא ממה שהעיר רו"ד שמי שפניו לעתיד שמאיזו סיבה מתמקד בלהבא, שבמקרה כזה הוא יושב על הכסא הבלתי הפוך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2006 09:15 |
|
| |
וכן 'לפני' ו'אחר כך', ועוד. ומכאן שהעתיד הוא במערב, ודו"ק.
וכבר האריך על כך מייקל קרייטון בספה"ק 'קונגו' על האינטואיציה של השימפנזות (או הגורילות?).
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2006 11:35 |
|
| |
הואיל ואתינא להכא דמייתין ספרי רברבי כגון ספר קאנג"א לרה"ק מקריטשטון, איככה אוכל וראיתי בזאת ולא אביא, כמרגלא בפומי, מכה"ק דהשיטה הקדושה של אדמו"ר טערי פראטשעט שליט"א.
באחד מהספרים ששמו זרח מפרחוני כעת, מצוטטת שיחה בין טרול אחד לחברו. הטרולים, כידוע, פעילים בלילה וישנים ביום. לכן, אצל הטרולים מתמשכת ההסטוריה "משקיעת האנושות ועד לזריחתה". נקודת ההתחלה הריהי השקיעה, ואילו הזריחה מסמלת את הסוף, ממש כמו הלילה שמתחיל בשקיעת השמש ומסתיים בזריחתה.
הכל בעיני המתבונן.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2006 11:42 |
|
| |
כבר כתבתי כאן פעם שבנושא ההתבוננות בזמן חל שינוי בין ימיהם של אבותינו לימינו. בתרבות שלנו (המערבית) מסתכלים קדימה אל העתיד, בעוד אבותינו התבוננו קדימה אל העבר ואחורה אל העתיד. שינוי זה אינו יחודי לנו - גם באנגלית, למשל, המונחים before ו-after מציינים יחס דומה בין התבוננות במקום לבין התבוננות בזמן. השאלות המענינות הן ממה נבע שינוי זה ומהן השלכותיו התרבותיות על כל תמונת העולם שלנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2006 18:37 |
|
| |
גו"ג,
אולי הייתה איזושהי נקודה שחצינו לפני עידן (או בעוד עידן? אני מבולבל מלפני-אחרי הזה...), ואז התהפך הכיוון...
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2007 18:42 |
|
| |
aaatozzz: קורין לכלה נינפי nymph
ר"ה כ"ו ע"א
לכלה נינפי, ולתרנגול שכוי, לכלה נינפי מאי קרא? (תהלים מח) יפה נוף משוש כל הארץ, ולתרנגול שכוי
ראה בספר התשבי בתחלת אות נו"ן וז"ל אתי מלבנון כלה (שה"ש ד' ח') כנשתא דישראל דדמיא לננפי, וכן כל כלה דשיר השירים תרגום ננפי, וכן בדברי רז"ל ר"ה כ"ו.
ביש ספרים כתיבין ביו"ד וביש ספרים בה"א, ושם על הגליון בספר רגלי מבשר כתב, הוא לשון יון ממש ומורגלת בדברי סופרים עממים נמפי והנו"ן והמ"ם מתחלפות
ובתהלים מ"ח ג' יפה נוף משוש מתרגם שפיר היך חתנא, וברש"י שם ד"א כלת של יופי שכן קורין בכרכי הים לכלה ננפי,
# וכן הוא באנגלית NYMPH
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2007 22:54 |
|
| |
aaatozzz:
כעין זה איתא בב"ב כ"ה ע"ב אוריה = אויר יה. והוא מהלטינית oriens. וכן כתב בשו"ת חוות יאיר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2007 20:51 |
|
| |
"זאת אומרת"
האם ידוע מדוע ננקט כאן לשון נקבה?
וכן, למה לא מקובל השימוש ההפוך "זאת לא אומרת" במקום זה לא אומר?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2007 23:49 |
|
| |
טיפוס,
שאלתך רחבה יותר.
כאשר המקרא מדבר על גוף סתמי, שלא ניתן לתחמו תחת שע"ז או שע"נ, ברירת המחדל היא נקבה.
אציין מספר דוגמאות: אם כן איפוא זאת עשו, זאת עשו וחיו, מי בקש זאת מידכם, שמעו זאת הכהנים, בכל זאת לא חטא איוב, כזאת וכזאת עשיתי, וכן על זאת הדרך.
זאת אומרת: אין כאן שאלה על הביטוי 'זאת אומרת' כיון שהוא נגזר מן השימוש הכללי במין נקבה לזיהוי גופים חסרי מין (מתוך שאינם מתוחמים ממש).
זאת מצאנו גם בלשון העם, כגון 'אי לזאת'; 'זאת ועוד', וכדו'.
הביטוי 'זה לא אומר' אינו תקני, ואין צורך להתחקות על מקורו.
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2007 09:52 |
|
| |
ייש"כ!
יל"ע אם "עגן" הוא "עג"-"ן" או "ע"-"גן". אם כצד השני מובן יותר כי עיגון סוגר כמו "גן" [שקשרו הרש"ר להגנה] ואילו "עג" מורה לכאורה על העיגול ולא על היותו סוגר.
כן יש לציין בלינק שהבאת על ש"הגה" והיגוי המודרני נובע מעוגן ולא קשור להגיה-היגיון שנתבאר בעמוד 7.
*****
נתעוררתי שלפועל יכול לא מצאנו בתנ"ך "מקור"-infinitive "להיות יכול" ואף "ליכול" שהוכנס כנראה לשם סימטריה בספרי הדקדוק נראה שלא מצליח לקנות שביתה ומסופקני שמא זה נעוץ בכך שכל מקורות הפועלים "לכתוב" "לעלות" וכו' וכו' מורים על היכולת לפעול ולכן זה נעצר ביכולת והיכולת להיות יכול זה כבר "להיות" דהיינו מכלל הווה המוחלט. [זה דומה לאשליה שהאדם מכיר את עצמו "אני" שהתבאר במקום אחר.]
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2007 12:45 |
|
| |
הערה-הסתייגות לגבי פירוש המלה "הגה" שהוא במאמר מעתון הצופה
.
למעלה, ספרן הביא את הקישור למאמר מעתון הצופה של אהרון גפן. בקצרה, גפן מסביר כי מקור המלה "הגה" הוא ב"עוגן", ויש לעיין שם (1).
אם נתמצת, הרי שלדבריו מקור השורש הג"ה הוא במשמעות הידועה של השמעת קול (ולדעתי הוא צודק בכך שאת המשמעות של "לחשוב", הוא משמיט, למרות דברי רש"י).
לדבריו, צורת הכיתוב שהפכה ע' ל-הכ היא שהגיע מ"עוגנין" ל"הוגנין", ולפיכך, משמעות ה"הגה" היא בעצם "עוגן", ומדובר ביצירה של הפייטן, מחבר הפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר" - בבית העוסק בהגה שביד המלח.
וכאן אנוכי הקטן רוצה לחלוק.
ל"הגה" יש במקרא משמעות נוספת, לא רק להגות בפה - להשמיע קול, אלא גם להזיז ממקום למקום, לשנות.
במשלי פרק כ"ה אנו קוראים את שני הפסוקים הבאים:
הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף; וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי.
הָגוֹ רָשָׁע, לִפְנֵי-מֶלֶךְ; וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ.
נקל לראות כי כאן הפועל "הגו" (ששורשו גם הוא הג"ה, בדיוק כמו במשמעות הידועה של השמעת קול), משמעותו לסלק, להזיז מהמקום. אם מסלקים את הסיגים מהכסף - יש לצורף כלי. אם נסלק את הרשע מלפני המלך, בצדק כס המלוכה יכון.
ואם יש לנו בעברית שורש שמשמעותו לסלק, להזיז, הרי אין צורך להתחיל ולחפור ולחפש אחר עוגן -> הוגן-> הגה. ההגה מגיע ישירות מהתנ"ך, וככתוב בספר שמואל "הוגה מן המסילה", שמשמעותו - הוזז הצידה מהדרך הסלולה.
והנלע"ד כתבתי.
(1) http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=54266&Word=&gilayon=2993&mador=
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/2/2007 15:08 |
|
| |
בהמשך למקור לפועל "יכול" עליו הערתי בהודעתי הקודמת, התעוררתי גם לפועל? "צריך" שהוא שונה לא רק בזה שאין לו מקור אלא שאין לו צורות פועל הרגילות אלא או נפעל להצטרך או היות צריך בלשון עבר. ניתן להסביר כמו ביכול כי צורך כפועל אינו אובייקטיבי אלא יצירה שהרגיל האדם בו למרות שיכול היה להישאר אפטי ואילו "צריך דלק כדי להניע" אין זה פועל אלא עובדה, לכן צריך נתפס כעובדה ולא כפועל. עדיין צ"ע ואולי מומחינו יביאו מקורות.
|
|
|
|
|
