מילון

"סמכות"

בשטחיות נוטים לחשוב שסמכות, זה בהכרח "כל יכול" או "כל יודע". סמכות היא יחסית לכמה שהבוחר לסמוך, נסמך.
סמכות היינו דבר שמי שאינו עומד לבדו נזקק לסמוך עליו. לכן אין הסמכות מטרה ראשונית של הסומך עליה. היא מטרה משנית בכך שהיא תומכת את המטרה הראשונית של הנסמך עליה. תהיה זו סמכות המייעצת איך להגיע למטרה או סמכות המאיימת על קיום המטרה. אם אדם רוצה להגיע לכתובת מסוימת ומבקש עצה מעובר אורח איך להגיע אליה, הרי הוא סומך על העובר אורח שקיבלו כיועץ. אדם המוסר את כספו לשודד המאיים על חייו, לפקיד ממשלתי ולכל מי שיכול להרע לו, מטרתו שלא יאונה לו הרע המאיים עליו. לשמירת קיום מטרתו זאת, הוא סומך על המאיים שימנע את הרע אם יישמע להוראותיו.

לסיכום: המלה "סמכות" מורה על הנבחר להיסמך עליו/ה בין אם זה מקל סבא או להבדיל אלוקי האלוקים.

[אגב, "סמוך במשמעות קרבת מקום, אינו במקרא אלא במשנה.]

תוקן על ידי - ווטו1 - 21/11/2003 2:04:41

"כסות" "לבוש" "בגד"

כסות מלשון כיסוי, אך מגינה מפגיעות.
לבוש מלשון מתבושש, מסייע לנסיגת הלובש מהיותו מעורה עירוי יתר בחיים.
בגד מלשון בוגד, הוא תוצאת הלבישה. בהסתרה מחוסר פתיחות לבני האדם, ישנה דרגה של זרות המהווה בגידה בינם. אך יש ובגידה זו היא הכרחית לריפוי חולשת האדם.

"יראה"

בעוד "ראיה" היא ההסתכלות החושנית העוצמתית ביותר, "יראה" היא ההשתכלות המופשטת העוצמתית ביותר.
[השווה "י" בראש המלה, שהוא ריכוז כל ההיקף, ל"י" שבראש המלה "הווה".]
יראה היא ערנות דעת מקיפה, הנדרשת לבל תפנה הדעת מהכיוון הישר, נקרא לזה רצון השם, או התאמה להווה - היינו הך. [דעת מוסחת היא 'חטא עץ הדעת'.]

הפחד המעורר עירנות -יראה, אינו יראה, אלא אדרבה תחליף המפחית מיראה טהורה.
פחד, הוא הקדמה מחשבתית של הנוגד לרצון האישי. לדוגמה, יש רצון לעשות פעולה מסויימת, אבל נוגד לה החשש להיענש בשל כך וחשש זה מושם במודעות כמקדים ומנצח לרצון האישי לעשות את הפעולה. הקדמה זו נובעת מחוסר אונים מול חשש. [הכעס הוא ההפך, שמקדימים את הרצון האישי לנוגד לו.] פחד, אינו יראה אלא תוצאת חוסר יראה. השלם ביראתו, מודע בדיוק לנוגדי רצונו, משלים עמם ואינו מפחד מהם. לעומתו, החסר מודעות מדויקת לנוגדים, מלבד חוסר היראה שבכך, הוא חושש מהנוגדים עד כדי הקדמתם המחשבתית. מתוך כך הוא מעניק להם חשיבות יתר ['מפלצתית'] ונבהל מהם. [כמאמרם ז"ל במס' ברכות, עה"כ "פחדו בציון חטאים".]

לסיכום: המלה "יראה" [ומורא] מורה על עירנות מירבית ומקיפה, לכל הדרוש להתקדמות.

['יראתו קודמת לחכמתו', היינו שטרם נכנס להתעסקות בחכמה, הוא קובע בדעתו להיות עירני לכל העלול להחליש את כיוונו לאמת. אם הוא נפגש בדבר כזה, הרי הוא מפסיק את דרישתו לחכמה, עד שתתוקן יראתו.]

"כופר"

מלה זאת נמצאת בהקשר של חיפוי לתיבת נח, של כפרת עוונות באמצעות קרבנות, יום כיפור ועוד, ושל הכחשת אמונה כ"כופר בעיקר" וכו'. המכנה המשותף בין כל מובני המלה, הוא הצבת מחיצה חוסמת לבל תחדור השפעה. בחיפוי תיבת נח בכופר, מניעת חדירת השפעת המים לתיבה, בכפרת עוונות, מניעת ההשפעות השליליות של העוונות על העתיד, ובהכחשת אמונה, מניעת השפעת האמונה על דעת האדם ועל בחירתו.

לסיכום: המלה "כופר" מורה על יצירת מחסום הגנה, מהשפעה העלולה לחדור.

[במישור האמונה יש בזה חידוש, שנמצא הכופר יודע בעצם את הבסיס לאמונה, אלא הוא נלחם על השפעתו. לולא היה מודע לעוצמת האמונה, לא היה צריך לכפור. מכאן האימרה ש"האתאיסט הוא המאמין הכי חזק", שהרי לוקח את האמונה ברצינות מספקת להתייחס אליה במלחמתו. כן ישנה אימרה שאלו האובססיביים לאמירת אמת בכל מקרה גם כשאינה מוצדקת -ראה אשכולו של סרור- הם השקרנים. שהרי דבקותם האובססיבית לאמירת אמת אינה כי כך נכון, אלא מכיון שהם מודעים לנטייתם לשקר.]

שאלו אותי בבית על משמעות המילים המשרתות את הכיוונים. אם כי זה פשוט, אבל לא חושבים על זה ולהציב את זה כאן, בכל אופן 'אם לא יועיל לא יזיק'.

מזרח, מסגרת לזריחה
דרום, מקום דיור השמש (מרכז מסלולה ושם היא ברוב שעות היום)
מערב, מסגרת להתערבות השמש באופק
צפון, ממנו השמש צפונה (שאינה נמצאת שם אף פעם)

"חטא" "עוון" "פשע"

לדוגמא, לשמור על חפץ של הזולת לבל יינזק, נובע מעיקרון כיבוד זכות הזולת גם במחיר מאמץ.

"פשע": הפושע הוא שלא איכפת לו מהעיקרון.
"עוון": המעוות הוא המכיר בעיקרון ומכבדו, אבל פחות מאת נוחיותו.
"חטא": הוא מכיר בעליונות העיקרון על פני נוחיותו, אבל לא כל כך הקפיד להיות עירני וממוקד על כך, לכן החטיא ממטרת העיקרון.

סדר הוידוי הוא בדרך "לא זו אף זו". לא רק חטא אלא אף עוון ולא רק עוון אלא אף פשע.

[בעצם, בכל חטא יש מעט עוון ופשע ובכל עוון יש מעט פשע. כי לו היה מאד איכפת לאדם מהעיקרון ובדיוקו, לא היה בא לידי החטאה.]

"חשב"

העתק מדברי אורבערפל ומתגובתי באשכול אחר.

בלשון הקודש ישנה הבחנה יפיפיה שהשפה נותנת לנו על מנת לראות תהליך זה: מידע הנקלט דרך החושים- בלשון הקודש- "חש". החושב על המידע ע"מ שיהפוך לידע- כבר חש+ב= חשב.
חש בְּ- דהיינו מתחשב ומחשב בדבר אותו קלט דרך חושיו, שעכשיו, בתהליך החשיבה, מתחיל לרקום זהות מושגית אצל החושב.

החשיבה מבודדת תחושה מסוימת ונותנת לה 'חשיבות'. התחושה הופכת לנ'חשבת' ו'חושבים' עליה בפני עצמה. כל עניין החשיבות, הרי הוא שחושבים על הדבר החשוב. כאשר מציבים מישהו בקיר הקדמי, הוא נהיה חשוב כי הוא נראה ובולט וכך חושבים עליו יותר.

"קדש"

נשגב עליון, מעבר לראשון בין שווים.

כן אנו מוצאים לשון זה במה שמעבר לאחרון בין שווים: "קדישה".

"סלח"

סלח מלשון צלח. הסולח מאפשר למסולח ללכת צלחה בהמשך דרכו המוסרית. - רש"ר

"מלה" "תיבה" "דיבור" ["דבר"]

מלה, מלה [חותכת] יחידה תחושתית ומחזיקה את היחידה לבל תימלט מפני המודעות. לכן מתאים לה השם "תיבה" המחזיקה יחידות.
דיבור, מדביר יחידות מעץ המחשבה, לטפל בהן. ישנו מדרש האומר שבעוה"ב לא יהיה דיבור. כשהכל מובן מאליו וזורם, אין צורך להדביר יחידות מחשבה לעשותן "דבר" נפרד ולמקמם במיקום חדש. שהרי כל דיבור לוקח "דבר" ושם אותו במיקום מחשבתי חדש. זה דומה לטכנאי המתקן מכונה שמדביר את החלק הדרוש תיקון החוצה, כדי להזיז בו משהו.