|
|
| נשלח ב-7/11/2002 12:10 |
 |
| |
בעקבות ויכוח שהיה וכהקדמה לאשכול חדש, אנסה לבאר את:
"נמנע" ["מחויב" ו"הכרחי", הם בעצם אותו הדבר שהמכוון שנמנע ההפך].
בכן הדימיון הרחיק לכת שכאילו ה"נמנע" הוא "לא מוחלט", שאשתדל לבארו כי אין כזה דבר אלא כמשחק מילים.
שורש "נמנע" הוא "מנע" או "מן".
"מן" הוא חלק שנפרד מחלק אחר. "מנע" הוא הפרעה להתחברות. ממנו נובע "נמנע" דהיינו שדבר מנוע מלקרות, זאת אומרת שישנה מניעה לחבר את המקרה הנמנע, למציאות.
יוצא ש"נמנע" אינו אומר שדבר הוא כביכול בלתי אפשרי ברמה מוחלטת [הווה], חס מלהזכיר, אלא "נמנע" מתאר מקרה של פרטים המשפיעים לשלילה על פרטים אחרים, אבל זה לא נוטל כל אפשרות שהמניעה הזו לא תסולק.
["מניע" זה משורש "נע" כמו "תנועה", לכן לא מסתבר שיש קשר בין "מניעה" ל"הנעה".]
תוקן על ידי - ווטו1 - 11/13/2002 12:39:54 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-12/11/2002 15:35 |
|
| |
"תורה" "מצוה"
תורה מלשון הוראה שהיא מלשון להראות. תורה הינה תשתית לאוסף הוראות המראות תיאור מציאותי-השקפתי מסוים.
ההוראה מראה תיאור. זו משמעותה של "תורה" ללא קשר עם המניע להכיר בהוראתה, אם הוא מחמת שכר ועונש, הרגל, או הכרת האמת מפני שהיא אמת.
מצוה מלשון צוותא. ציווי הוא כמו שעון מעורר המצלצל ומעורר לעשיה מסוימת. במצוה "הצוותת" דהיינו הטלה נוכחת ובלתי פוסקת של הביצוע המסוים הנדרש. [אין צו אלא לשון זירוז – חז"ל.]
כמו שבתורה כך במצוה, משמעות הציווי היא ה"הצוותה" ללא קשר עם המניע להישמע לה.
הספורנו מפרש, תורה: החלק העיוני ממנה, מצוה: החלק המעשי ממנה.
התורה מעבירה את ההוראה - מסר עיוני והמצוה מצוויתה את הציווי - מסר מעשי.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2002 09:54 |
|
| |
וטו
הרשה לי להבהיר;
הצד השוה ל"תורה" ו"מצוה" ששניהם מוצגים "לפני העיניים או האף" של לומד התורה ומקיים המצוות.
תורה מוצגת בתור השקפה מחייבת ומצוה בתור החיוב המעשי המשתקף מההשקפה.
לחכמים יותר הם מוצגים לפני העיניים ולחכמים פחות בפני האף.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2002 13:52 |
|
| |
סביר שההבדל בין הוראה להראה (הכוונה להראות) שהוראה באה מגבוה עם סמכות ואילו הראה היא באה כעצה ידידותית.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2002 00:54 |
|
| |
מבחן, יישר כוחך!
"קן" "קנין" "קנאה" "קנאות"
הצד השוה של הדבר הנקנה בקנין, הדבר שמקנאים עבורו בקנאה המתאוה לדבר או בקנאות הלוחמת, שיש מצד בעל הקנין, המקנא והקנאי, החשבת הדבר כשייך לקינו הפרטי, דהיינו תחום פרטי המיועד לו.
הקונה מכניס לתחומו המיוחד, המקנא רוצה את שלזולתו בתחומו הפרטי, הקנאי לוחם עבור דבר כי הוא רואה בו את קניינו [גם בלשם שמיים, רואה את כבוד שמיים כקניינו הפרטי].
*****
אורבערפל באשכול על קנין ובעלות הוסיף בביאור המונח,
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=292369
תוקן על ידי - ווטו1 - 10/08/2003 8:10:58
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2002 12:42 |
|
| |
בעמוד הקודם נידון "דבר" כחלק מדיבור. אך יש לדון גם מדמיון "דבר" למדבר* - מסגרת מובלטת חוץ ליישוב, ולדביר - חוץ לכללי.
המכנה המשותף הוא הדברה מחוץ להקשר הרגיל.
* יש אומרים שהשורש בא מהדברת הצאן מחוץ למושב, אך קשה לחדש שהמשמעות תהיה תלויה בצאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/11/2002 14:58 |
|
| |
"ספק" "סיפוק" "ספיקה"
המכנה המשותף הוא זימון של שני צדדים נפרדים במסגרת אחת בדומה לאות Y.
ספק בא משני סימנים אחד מכל צד שבספק המזדמנים יחד ללא הכרעה להתחשבות באחד בלבד, אלא בשניהם [גם גט הכשר בדיעבד קורים חז"ל ספק למרות שאין חיסרון ידיעה, אלא דרגה עם שני הביטים אחד כשר ואחד פסול].
סיפוק הוא הספקה כמו אוכל או סחורה הבאים ממצב נפרד לאדם האוכל או הרוכש ומשתלבים עמו באכילתו או ברכישתו.
ספיקת כפיים גם היא זימון כפיים נפרדים כאחד.
נמצא כי עניין הספק אינו רק הבהוב בין שתי ידיעות, אלא קיומן של שתי ידיעות ששתיהן בלתי ישירות מאחר והן באות על ידי סימן בלבד. ההבהוב הוא עוד נקודה שידוע במקרים מסוימים שלא תתקיימנה שתיהן כאחת.
הוספת הערה מתמיד_לומדת:
קראתי אתמול בספר על קירקגור שרואה בהכרה "כפילות". (והסיבות לא משנות כרגע). וכפי שהוא ציין, המילה double (כפול) ו-doubt (ספק) צומחות משורש אחד. (הן נובעות מ-"duo" כשdoubt פירושו שתי אפשרויות).
ועלה בדעתי להשתמש ברעיון של קירקגור בצורה שונה מזו שאליה התכוון (לא הבאתי את כל הרעיון שלו),
והוא: שפיצול הוא שורש הספק. רק ראיה אחדותית תביא אותנו להבנה השלמה…
תוקן על ידי - ווטו1 - 1/19/2003 7:25:40 PM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2002 08:57 |
|
| |
"צום"
מהערת אקדמאי באשכול "עשרה בטבת" שמשמעות צום כינוס.
לו היה המובן כהשתמשות הרווחת להורות על עינוי תענית, היה ניתן לעמוד על משמעות השורש כהצטמצמות-הצטמקות כמו "צמאון", אבל אם הכוונה להתכנסות זה קצת פחות נוח, אם כי יש גם בכינוס את היבט הצטמצמות הרבים למקום מועט יחסית.
שוב עיינתי בכמה מקורות בנ"ך על המונח והוא נמצא גם בצום יחיד [ללא כינוס] "ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה" שמואל ב' י"ב ט"ז, "וישם שק על בשרו ויצום" מלכים א' כ"א כ"ז המדובר באחאב בהמשך למקורו של אקדמאי שם לעיל פסוקים ט' וי"ב.
ואכן שם מפרש הרד"ק שמשמעותא תענית כפירוש תרגום יונתן אך מאביו הביא לפרש "קיבוץ" כלשון "צומת" הגידין ואת זה הוא תומך בכתוב בירמיהו ל"ו ו' "ביום צום" אבל הרד"ק פירש גם שם שלא כאביו.
לסיכום: "צום" היינו הצטמקות-התקבצות הניתנת לפירוש לא רק לתענית וצימאון אלא גם לקיבוץ רבים ו"צומת".
תוקן על ידי - ווטו1 - 12/15/2002 12:10:56 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2003 09:44 |
|
| |
"איש" "יש" "בעל"
[לאור הערת שחרית באשכול "שוויון לנשים"]
יש שיוך טבעי מצד ההרמוניה [התאמה] המזוהה במציאות מצד טבעה ויש שיוך מצד הפעלת כוח ושטלתנות.
איש [א+יש] הוא שעצמיותו "א" מיחסת לעצמה קשרים וקניינים "יש" בקשרים הטבעיים עם אשה, נכסים וכו'. [איש ולא קטן]
בעל מלשון "בא-על" משתלט.
גם המושג בעלות על חפצים הוא אך בדיעבד כי איננו יכולים לזהות את שייכותם הטבעית [כפי שהתיימר קרל מרקס].
"שלו" טבעי הוא הנתון תחת מרות דעת האדם מפני ההתאמה אליו כמו שאיברי גופו מתאימים לו והמלאכותי מחמת "בעלות" כדי שלא תהיה אנארכיה או רודנות קומוניסטית בלתי מוצדקת, הוא נתון תחת מרות דעת הבעלים מפני שליטתם הכוחנית. [ישנן דרגות ביניים כמו מה שהאדם יוצר אבל מתאים קצת יותר לאדם אחר.]
נראה שלעבודה זרה קראו בעלים מאחר וכאילו הם באים בחוזקה לקפח את ההכרה הטבעית בהווה אחד.
לכן כפי שכתבה שחרית ראוי גם בחיי הנישואין לקיים את האידיאל "לא תקראי לי עוד בעלי" [אלא אישי].
[יש לי בעיה בטלפון כאשר מחפשים את אשתי ושואלים אותי "מי מדבר" אז קשה לי לענות "אני אישה" כדי לא לומר "אני בעלה", כי זה נשמע שאני אומר שאני אשה. אז אני אמור לומר "זה האיש שלה" או "אני אשהההה" עם הדגשה מיוחדת לאות ה' וזה נשמע כבר קצת ..... אולי לחושבי הפורום פתרונות?]
תוקן על ידי - ווטו1 - 1/4/2003 7:30:13 PM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2003 04:55 |
|
| |
ווט,
הבעיה שציינת בסוף דבריך מוכרת וידועה ומעלה חיוך אצל כל מי שמנסה לנקוט בלשון חדשה ולא ב"בעלי".
אנא זכור כי מילים רבות בשפה העברית נשמעו לא טבעיות ומעוררות גיחוך בראשית ברייתן.
רק לדוגמה: המילה *גרב* הזכירה לחלק מחברי ועד הלשון את מחלת העור הידועה.
המילה *רצינות* הזכירה להם את שמן הקיק (ביידיש)
והמילה *עיפרון* זכתה לגינויים מיוחדים בשל צלילה הכעור.
כאשר מתרגלים, זה נשמע טבעי. אני אישית חושבת ש*רעי* ו*רעייתי* הם הכינויים האידיאלים לבני זוג, אבל צריך להתרגל...
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2003 06:05 |
|
| |
יישר כוח, שחרית
מה הצורך ברעייתי או רעי כאשר ניתן לומר אשתי ואישי? אך הבעיה שלי בטלפון [שיש צורך בהוספת ה' המייחסת אליה] לא נפתרה לכאורה, כי מה אומר? ריעה? אז או שבכלל לא יבינו או שיבינו לא נכון.....
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2003 06:57 |
|
| |
נכון, אני אומרת לאישי (רעי) לעתים
שהוא בדרך כלל 'רעי' במלרע אבל לפעמים הוא 'רעי' במלעיל...
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2003 09:18 |
|
| |
וטו
תגיד 'מדבר וטו (או נחמן)' ואז כבר ייכשל המתקשר בחטא הנורא וישאל 'זה בעלה?', או שלענות כן על השאלה הזו גם חמור?
שחרית, מה דעתך?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2003 00:03 |
|
| |
בוגי, אני מתפלאת עליך, להחטיא תינוקות שנשבו?.. באמת לא יפה (-:
|
|
|
|
|
