מילון

"כבוד" "כבד"

הכבד הוא כבד בדם והכבוד מעניק כבידות מופשטת למכובד יחסית למי/מה שפחות מכובד.

"מלאך" "מלך" "מהלך" "מלאכה"

באשכול הבהרה הוגדר מלאך כ"השתקפות ללא יחס לגוף".
היינו הדרגה המופשטת ביותר של שליחות השם בכל דבר ודבר, כאשר איננו מתייחסים לגוף המבצע את השליחות.

זה ראש כל "מהלך" בדומה ל"מלך" מ-לך; המסגרת שבראש כל מה שהולך.

השתקפות ללא גוף היינו כל תנועה הנודעת במציאות שהיא "הולכת" מבלי שנתייחס למרכבה הנושאת את ההליכה.

כשאומרים לאדם "באת לי ממש כמו מלאך" הכוונה שלא היה לנו שום הקשר גוף לחשוב שממנו תבוא הישועה [או ח"ו להפך] ופתאום הובאה לנו על ידי מישהו. אז לא מתייחסים קודם לאדם המביא אלא לעצם הישועה המופשטת שהגיעה.

ייתכן ויברא הקב"ה אדם או ציפור מיוחד להבאת שליחות מסוימת ואז יהיה האדם או הציפור המלאך. [היד השם תקצר? אם זה סביר או לא שהשם יעשה כן, זה ויכוח אחר בו שולל הרמב"ם את הסבירות.] הרב הירש בפרשת משפטים [ו/או כי תשא] על הבטחת השם שהוא שולח מלאך לפני ישראל, פירשו על משה רבנו.

נמצא מלאך: "ההשתקפות הקרובה להשם ללא יחס לגוף".

"מלאכה" היא הדוגמא הטיפוסית של יישום היצירנות המחשבתית המופשטת [ולגבי שבת למדו חכמים שעיקרה ההיבט היצירתי המחשבתי, מהכתוב "מלאכת מחשבת"].


תוקן על ידי - ווטו1 - 17/09/2003 15:29:38

"סיב" "סיבה" "סביב" "נסיבות"

כל הלשונות הללו מורות על תופעות-מאורעות המקיפות תופעות-מאורעות אחרות בקרבת זמן ו/או מקום.

אנו כה רגילים להאליהה סיבות כאילו מפני שהורגלנו בהן, הן נהיו מחוייבות המציאות. אבל אין זה כן. מה שכוח המשיכה פעל עד היום, לא מחייב כלום לגבי ההמשך. [זה הרגל מחשבתי שקשה להתנתק ממנו]
העקביות שבכל זאת זה ממשיך זה חסד הווה שנתן לנו על מה להסתמך בהחלטות החיים. לו היינו מעמיקים, היינו שמים לב שהעקביות היא גבורה גדולה מהרבה מלו היו חריגות.
בכל זאת אנו מתפעלים יותר מחריגות וזועקים לעומתם "יש אלוקים", מאחר והן מעוררות אותנו מתרדמת ההרגל.

עוד נקודה של יחס מוטעה למושג סיבה. בבקשת הווה כסיבת הסיבות, אנו מוציאים אותו מהידיעה הבסיסית הראשונה שלנו של כלל המציאות [הווה] ואנו מכניסים את המושג אל "תוך" המציאות, אלא שאנו שמים אותו כראשון בין הקיימים במציאות.
לא שמים לב שבכך אנו שמים את המושג תחת למושג הכללי שקוראים "קיום" או "מציאות". - הווה זה הכל. נקודה. מסובב כסיבה ואחרון כראשון.

"אחריות"

עמידה מאחורי מצב מסוים להשלים את חסרונו.

"מוסר" "יסורים"

שניהם משורש [או 'מיסוד', למתעקשים על קריאת שורש למינימום של שלוש אותיות] "סר".

ייסורים מסירים את האדם מהחיים השוטפים [או איך שכותב הרב דסלר "מייאשים את האדם מהעולם הזה"].

כך המוסר מסיר את האדם מ"הזנחת החיים על מהלכם הטבעיים" [כפי שהובא מהחזון איש באשכול "תפיסת יושר ותפיסה תאוונית"].

"עם" "ע[י]ם"

שיוך המצרף יחידים יחדיו

"פל-א" "הפלאה" "נפל" "נפלא" "תפילה"

נזכר למעלה שדיבור מדביר דבר מתוך הקשרו המחשבתי, אבל הפלאה היא מעבר לכך. היא מבליטה החוצה בצורה מרשימה יותר של הוצאה מהכלל.

זה מובן ביותר בנוגע לפלאים-נפלאות, אלה הם דברים הבולטים ברושמם.

המפלה כליו, מתיז מכליו אבק או כינים מבגדיו בריחוק החוצה, המפליא נדר מפרש אותו בצורה מפורשת, המתפלל מוציא פרטים מופנמים החוצה כדי לסדר אותם בצורה נכונה וכן הלאה.

גם "נפילה, זו פעולה של הוצאה מרשימה. כתוב על עם ישמעאל "על פני כל אחיו נפל" בסוף פ' חיי-שרה, שמה לא נפל כשימוש הרווח של המלה, אלא התיישב החוצה על פני אחיו. [פי' הרב הירש "נקרה למקום שאינו מקומו בו האדם מהוה יוצא דופן וניכר שאין מוצאו מכאן; כך "נפילים" כאילו נפלו משמים".]

תוקן על ידי - ווטו1 - 1/21/2003 4:27:10 PM

"רב" "רוב" "ריב"

בעקבות אמרה ששלחה יענטע באשכול העדר "מי שהאמת אתו הוא הרבים", התעוררתי לכך ששורש המלה אינה ריבוי כמות, אלא התגברות ודומיננטיות.

בנתון המספרי הכמותי הוא רק אחד הנתונים הגורמים להתגברות. אבל מיעוט חשוב הוא בהחלט גם "רב".

"מר"
כולל: אמירה, האמרה, תמורה, מרירות, מרי.

אני לא מצליח למצוא את היסוד המשותף.

תודה מראש למסייעים באישי ו/או בכללי.

********

קבלתי באישי:

בנוגע למילים שטענת שכלולות ב"מר".
העניין הוא שאינני קולטת על סמך מה החלטת שיש מכנה משותף בין המילים.
בלשון הקודש מקובל (ויש דוגמאות מקסימות לכך) שיש קשר בין מילים בעלי שורשים זהים, או תכונות זהות אחרות.
אילו תכונות לשוניות זהות יש בין המילים שאתה מנסה לאחד?
אלו שורשי המילים:
אמירה-> א.מ.ר
האמרה, האמיר (ל' הגדלה) -> כנראה גם א.מ.ר
תמורה (ל' החלפה) -> מ.ו.ר
מרירות, מר -> מ.ר.ר
מרי, להמרות (ל' מרד) -> מ.ר.י
אמירה, האמרה, תמורה, מרירות, מרי.

****

ועוד:

לגבי מציאת קשר בין מילים:
אין מילה שתזרוק ושלא תצליח לחבר אותה למשמעות של מילה אחרת. אבל בדרך כלל הקשר הזה לא יהיה משמעותי מבחינתינו. זה יהיה קשר מפולסף ומאולץ מאוד.
אבל כמו שאפשר לראות בלשון הקודש, ככל שיש יותר משותף מבחינת האותיות והשורש בין המילים, כך הקשר קרוב ומשמעותי יותר.
היום מקובל לומר שיש קשר בין מילים ששורשיהם זהים, או ששתי אותיות מהשורש זהות ואות שלישית מתחלפת. וכל זה כאשר מיקום האותיות זהה.
לפי הכלל הזה אתה יכול לזהות קשר ברור בין מילים כמו:
פקח (שעיניו פתוחות) ופכח (שראשו פתוח).
שרף, צרף, צרב, שרב - כמה דוגמאות במכה אחת. ואתה שם לב שהאות ש' בתחילת המילה חוזרת על עצמה בהרבה מילים שיש בהם ביטוי של 'חום'?
מרד ומרי (בן סורר ומורה) - המשמעות ממש ברורה.
בקע ופקע.

מה שכן, פעם אולי עמדו יותר על עיקרון האחדות (מותר לשאול את המושג לתחום כזה?), ואולי בגלל זה הסתפקו ב-2 אותיות שורש על מנת לזהות ולאפיין מילים. כך בכל אופן היה עד המאה השמינית או התשיעית, שבו היה הויכוח בין דונש בן לברט ומנחם בן סרוק באשר למספר אותיות השורש. (סתם מעניין שרש"י, מאה שנה אחריהם נוטה הרבה פעמים לשיטת דונש בן לברט שיש למילה שתי אותיות שורש), אבל הויכוח הזה הוכרע לטובת שימוש בשורש מורחב בדור שאחר כך (כמדומני, וכך בכל הנושא) ע"י יונה בן זנוח ויהודה בן חיות. ואני חושבת שהנטיה הזאת היתה בגלל ששתי אותיות לא מספיקות על מנת לאפיין מילה. כך שלא הייתי מחפשת את המשמעות המשותפת למילים שיש להם רק 2 אותיות שורש משותפות שמיקומם אינו זהה.
מה גם שאינני מכירה את הגישה הלשונית של שני אותיות שורש, ולכן אינני יכולה לדעת אפילו מהו השורש המקוצר של מילים כמו תמורה או אמירה. ויכול בהחלט להיות שאפילו השורש המקוצר שלהם לא זהה, מה שלפי דעתי מעיד על כך שאין כנראה קשר משמעותי בינהם.


תוקן על ידי - ווטו1 - 3/6/2003 7:52:11 AM

עדיין מצפה לישועה לגבי בקשתי בהודעה הקודמת.

*******

בנושא השבת שאנו עורכים כל שבוע, ראיתי ניתוח על לשונות מאפייני היום.


"שבת" "נח" [וינח] "נפש" [וינפש] {"שב"}

השביתה היא הנסיגה ממלאכה. השורש היסודי הוא כנראה "שב" שממנו יוצא ישיבה, שבייה ושיבה. הצד השוה נסיגה עוצרת.

המנוחה היא מלשון הנחה שמניחה את הפעילות שהיתה.

נופש הוא תוספת על הנחת המנוחה. לא רק שאין טרדת העבר, אלא גם התרעננות המכינה את הנפש לפעילות מחודשת.

עדיין מצפה לפתרון לשורש "מר"

****

"נקם"

הרב הירש ז"ל בנושא קין והבל מפרש שנקמה היא מלשון הקמה ששורשו "קם".

נקמה מקימה צדק שנרמס.

אני חושב שכבר הובא בפורום עניין הנקמה דהיינו להקים את הצד הצודק שהוא יהיה "הסוס החזק".

לכידת בין לאדן תהפוך אותו לסוס החלש ואת בוש מייצג הצדק, לסוס החזק.

יש בזה עניין של השראת עליונות הצדק בעולם.

יש לי ויכוח ישן ומתחדש אם הענין הוא רק כי יש לצדק בעולם צורך בכך, או שגם מוצדק שאדם יעשה איזוני צדק גם כאשר זה לא ישנה לעתיד.
לדוגמא, לאזן פגיעה חמורה על ידי פגיעה חזרה.

יש עניין של מחאה גם ללא הועיל, שלא ניחשב כמזלזלים בפגיעה. אבל גם שם יש ערך חינוכי לבל זלזל בצדק. אני מדבר במקרה וזה לא משנה ולא יוודע.

נגיד מישהו פגע בי והוא כבר יצא מכלל פעולה, אם יש ענין לפגוע בו כדי לאזן איזון כללי במציאות, או את זה יש להשאיר לאלוקים בפרט שאיננו יכולים לעשות לו כביכול את כל העבודה?

אני מעתיק מאשכול שבת הגדרה של שואל 098 ל"וינפש" הנראית טהורה ומדוייקת יותר מהגדרתי שלמעלה ובכלל דבריו דבריי.
וז"ל שואל:
"נראה בעיני:

"וינפש" מממש את פונקציות הנפש. אחת מהן היא הרציה (כמו "היש את נפשכם לקבור את מתי")

"וינח" חדל מפעולתו כפי שהיא הייתה עד כה"

"מועיל" "תועלת"

נראה כי להועיל היינו להעלות מעמדו של דבר על ידי התועלת שהובאה לו. פירושו: "לתת על".


"מעילה"

יש לפרש להפך, הסרה "מעל" דהיינו ממעמדו הנעלה.