מילון

"אף[יים]"

הרש"ר [עה"כ ויפח באפיו, בזיעת אפיך] מציין [בלשון אחר קצת] את משמעות המונח כ:

"שאיפה להכליל אליו מסביבתו".

הגדרה זו מתאימה לאף הבולט לשאוף בנשימתו את חיותו מסביבתו וכן לכלל פני האדם הפונים לשאוף כל קשר שלא יהיה עם סביבתו.

"כח" "נוכח" "מוכח"

כפי שהתבאר לרב, הכל מודעות המתחלקת למודעות עוצמתית של תחושת ההווה, פחות ממנה זיכרון העבר ודימיון העתיד. נמצא ה"נוכח" "כוחו" גדול בהתייצבותו במודעות כך שקשה להתחמק מהידיעה שזה בעצם ה"מוכח".

"חן" "חניה" "חינם" "מחנה"



דרשת חז"ל על "לא תחנם" מקשרת בין המונחים האמורים.



הנקודה היסודית המאחדת היא עצירת המחשבה ומיקודה לקירוב הזולת.



ה"מוצא חן" בעינינו בעצם מוצא חניה במודעותנו וכן הניתן לו בחינם היינו שניתן לו מחנותו די קרוב אלינו לכך שטובתו טובתנו ושלכן לא נדרוש עבורה תשלום.



"מחנה" הוא המסגרת [משמעות אות מ'] לחניה.

"הג" היגיון"

ההגיה היא שלב שלאחר המחשבה והקודם להרהור ודיבור. כאמור [למעלה על "חשב"] המחשבה היא שלב תת מילולי העוצרת את החישה ויוצרת בה מסגרות של יחידות [בדומה לסלילי הסרטים תמונה תמונה].

ההגיה היא מתן ביטוי למחשבה על ידי עריכתה ועיצובה לעומת מחשבות אחרות או הוצאתה ב"הגה".

"בת"

בעמוד 3 בנוגע לבן נכתב שהבן הבן "מגדיל את שרשרת הסיווג המשפחתי" ולפ"ז מובן שהבת אינה נקראת בונה את השרשרת הזו מאחר והיחס בישראל הוא בבנים אחר בנים.

אך למה "בת"?

יש אומרים מלשון בית על שם שכבודה פנימה ותפקידה בבית, אך אין זה מתקבל מבחינה אטימולוגית-אובייקטיבית!

ווטו, מתקיים בך 'ויפוצו מעיינותיך חוצה'



http://www.tora.us.fm/tokxot/wikuxim/milim.html

"זכר" [זכרות וזכרון]

חלק הזכרי לעומת הנקבי הוא הבולט שלעומת השקוע-בקוע, שם מקומו.

דבר הנזכר בזכרון הוא הבולט בהשלפותו מהמודעות שם הוא מקומו. היינו שה"זיכרון" הוא המקום לנזכר ושאר המודעות לעומת הנזכר כנקבה לעומת הזכר.

[גם באנגלית יש קשר בין member ל-re-member, אך זה מוביל להבחנה אחרת שבזיכרון. תקותי שיזדמן לי לבאר גם את זה.]

"בת" בערבית "בנת", והיא פשוט צורת הנקבה של "בן" (כמו "יהודי"-"יהודית"). במבטא העברי, האות נ' חלשה ונוטה להיבלע באות שבאה אחריה (כמו בגזרת פ-נ), ולכן נשארנו עם "בת".
אולם, בצורת הריבוי ניתן לראות בבירור ש"בנים" ו"בנות" באים מאותו שורש.

מכאן, שאין הבדל עקרוני בין "בן" ל"בת" - שניהם בונים את המשפחה.
כך גם נאמר על רות "ייתן ה' את האישה... כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל".

ארא"ס,

ייש"כ

חידוש הוא עבורי על מילים בלה"ק המאבדות אות שורשית ולא רק שימושית, בגלל ההיגוי הקשה.

האם תוכל להביא דוגמא?


בכל אופן נקודה זו אמורה לשמח את בני ספקניאל שחושבים שהאשכול הזה מבוסס על האמונה שהלשון היא שמיימית וכו'. למעשה הנקודה היא שיש את הקשרים הנהדרים שמגלים בלשון זו וזה לא משנה מהיכן זה בא ואם ניתן למצוא כן גם בלשון אחרת. העיקר "השמיים במילים"!

אראלסגל -

ועתה, אנא פסוק פסוקך על היחס שבין 'איש' ו'אישה'.

ווטו,
אכן, אבל יש להפריד בין בירורו של אראל, שהוא לשוני טהור ומובנה על אטימולוגיה היסטורית, לבין חלק מהבירורים פה, שהם מקסימים (ואימצתי בחום כמה מהם), אבל הם בבחינת אטימולוגיה עממית או אם תמצי לומר, מדרש מודרני.

שחרית,

לא כל כך משנה איך קוראים לזה, העיקר שמוצאים מכנים משותפים רעיוניים לדברים מרוחקים.

ברגע שיודעים להעריך את העומק הזה שמוצאים כה הרבה בלשוננו, נראה שזו האטימולוגיה הטהורה בהרבה מזו ההיסטורית שמעורבת בה עלגות!

וטו:
הדוגמה הטובה ביותר היא המילה "תֵת" (כמו "לא תוסיף תת כוחה לך", "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה"). היא בבירור מהשורש "נתן", ושתי אותיות הנ' השורשיות נפלו, ואפילו דגש חזק לא נשאר אחריהן.

ווטו היקר,

האם נזכה אי פעם לרדת לשורשי האיבה והבוז שאתה רוחש לכל מה שניחוח של אקדמיה ואקדמאיות נודף ממנו?

שחרית יקרה,

אני???

אם כי איני אקדמאי רשמי, האקדמיה היא בור שכולנו שותים ממנו הרבה ואין לנו להטיל בו אבן, אלא אולי קצת אבני ניקיון.

לגבי המילון, הרי זה ברור שהלשון המקראית נפרדת מזו הכללית [ראי לגבי סמכות בתחילת עמוד 3] ולכן אם נערבב את השימושים ההיסטוריים שלאחר המקרא ונעלם ברמת לגיטימציה של לשון המקרא, נאבד מהחתירה למצוא משמעות עמוקה ומדויקת.

אני שוב מדגיש שבכלל לא משנה לצורך הענין אם הלשון המקראי הוא אנושי ושלא התכוונו לממצאינו. למעשה אנו מוצאים בו עומק וממילא אח"כ קשה להניח שזה לא היה מונח בתת ההכרה. [כך גם לגבי משמעות המצוות - הערה למציץ.]

תוקן על ידי - ווטו1 - 23/11/2003 17:37:44