מילון

"כל" "כלי" "תכולה" "כליון" "יכולת" "תכלית"

המלה "כל" דינה ככלי, המציב גבול להיכללות. גם הכליון בין של אבדן ובין של "כלתה נפשי" היא היכללות הכל בנקודה בה הכל אבוד או הכל מסור לזולת. [נדמה שאצל הרש"ר הגדרה מדויקת יותר, אך אינו תח"י.]

ב"יכול" מורה ה"י" לנקודה עקרונית של הכללה. היינו שמאורע x כלול באישיות הגורמה והיא -האישיות היכולה- נקודת המוצא למאורע. [גם אם אין הבחירה חופשית] כל שהסיבה הראשית למאורע הוא האדם המוציאו לפועל, נחשב הוא לא-ל [לשון חול והוספתי את הקו רק לשם הערת השוואה] של המאורע. אני נחשב לא-ל של הקלדתי כרגע, למרות שגופי ודעתי אינם אלא אחדים מהבורגים בתהליך.

"תכלית" - הנקודה אליה כלים כל האמצעים.


תוקן על ידי - ווטו1 - 04/02/2004 16:28:46

"חק" "חקוק"

חוק כה קבוע עד שנחשב לחקוק במציאות שלא ניתן לשינוי.

התורה משתמשת לגבי השמירה על סדר הבריאה של כלאים ועוד בפרשת קדושים.

מה שמשתמשים לומר על חוק "דבר שאין בו טעם" מדברי חז"ל "חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה", גם הכוונה שהדבר חקוק ואין לשנותו שהוא תלוי במציאות הדבר החקוק עצמו. שלא כמשפט הבא על חלוקה [ונסכיהם כמשפט] הניתנת לשפיטה [משפט] לפי הנסיבות.

העירוני מ"לחם חוקי", "חוק לכהנים" שאינו חקוק בבריאה אלא במשפט של חלוקה.

נשאל איפה, למה זה נקרא חוק ולא משפט? אך התשובה שחוק אינו חייב להיות בבריאה אלא בכל מערכת שהיא ומשפט כזה שאינו נועד להשתנות אלא נקבע לתמיד, הוא חוק. גם "חוקת התורה" אינה חוק בבריאה אלא במערכת התורה. מש"כ למעלה חוק בבריאה הוא על הנאמר בפרשת קדושים [נושא שמירת חוקים] "חוקותיי" שם הכוונה לחוקי הבריאה.

"ממזר"

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=309093&whichpage=2

מהודעת zachiz באנגלית.

"סקל"

רגילים לפרש שלסקול זו השלכת אבנים כמו רגימה. אך לפי המשנה מתחילה הסקילה בדחיפה מהגג והשלכת האבנים אינה כאשר לא מת מהדחיפה. כן בישעיה ס"ב י' נאמר "סולו סולו המסילה סקלו מאבן" ובמשניות שביעית נחשבת אחת מעבודות ניקוי האילן, סקילה.

הרי שמובן הסקילה היא "ביעור המרחיק" דהיינו לגבי העונש מה שנקרא "לינץ'" ולגבי הכתוב בישעיהו יצירת המסילה בסילוי המסקל את הדרך בביעור המרחיק את מעכבי יצירתה.

.

"עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים..."




סק"ל , הוא מהפעלים בעברית שהם כפולי משמעות, ובמשמעות הפוכה לגמרי. יש עוד כמה כאלו (לשרש, למשל) , והתופעה מוכרת גם בשאר השפות השמיות.


לסקול = להשליך אבנים על מישהו כדי להורגו (סק"ל בבניין ראשון).

לסקל = להוציא החוצה את האבנים ( סק"ל בבניין שני) .



כאשר מוזהרים בנ"י טרם מתן התורה כי "סקול יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש..." – אין הכוונה לגירוש, אלא לפועל המקביל במשמעותו לירה.

כאשר השור המועד "סקול יסקל השור..." , מובן כי איננו מגורש מן העם.

כאשר שולחים ומודיעים לאיזבל כי "סקל נבות וימת" , גם כאן, לא על גירוש מדובר.


מנגד, בספר ישעיהו כבר מופיע הפירוש השני, אך לתשומת לב – יש דגש חזק באות 'ק' , המדובר בבניין השני.


כלומר:

סקל = השליך אבנים, רגם באבנים.

סיקל = הוציא את האבנים החוצה.

.


עיינתי ברפרוף, לאחר שראיתי את הערת וטו לגבי הפועל "סקל" , וחשתי צורך להעיר הערה כללית לגבי חלק ניכר מהפירושים באשכול:


יש לזכור היטב את ההבדל הקיים בין פרשנות מילולית-אטימולוגית של מלה, לבין דרשנות על המלה.


הפרשנות המילולית, אין לה להשען אלא על פשוטו של משמע. היא נשענת על המקורות למלה, על הכללים הדקדוקיים ועל כתבי המדקדקים, ראשונים כאחרונים.

הדרש, כדרכו של דרש, מנתר מעל המשמעות המילולית לעבר הכוונה שרוצה הדרשן להעביר, גם אם במחיר סתירה עם משמעותו הברורה והמקורית של ביטוי, או של מלה כלשהי.


במילון דלעיל, יש משקל יתר לעיוות המשמעות המקורית של מלים לטובת פירוש דרשני .


דוגמא טובה לכך, היא ההודעה העוסקת במלים
" "כל" "כלי" "תכולה" "כליון" "יכולת" "תכלית" "






והנה, עורבב כאן מין בשאינו מינו.

כל – שורשו כי"ל (ראו בישעיהו "וכל בשליש" = מדד, תכנן. הניקוד בקמץ גדול, ובדומה לפועל "שב" – חזר. פועל ע"י בבניין ראשון) . מאותו השורש, המלה תכולה (אותו המשקל כמו 'תמותה' ששורשה הוא מו"ת).



המלה 'כליון' , מנגד, שורשה כל"י . וכך, כלו עיני, כיליתי ימי, כליה נגזרה עליהם, וכולם – משמעותם סוף, מוות, סיום, אובדן וכן הלאה.


'היכללות', ודאי שמקורה הוא בשורש הכפול כל"ל, ולכן כללתי את הכליון ברשימת הפגעים, אך לא כיליתי ימי בציפיה לו. 'כללתי' בשורש כל"ל , וכליתי – כשהשורש כל"י. כשהשורש הוא כי"ל, הרי כלתי = מדדתי.

דומני שמתוך הדמיון של השורש בשתי אותיות מתוך השלוש, הרמון לדרוש דמיון גובר על הפשט.



דוגמאות כגון אלו יש למכביר בעברית. פני מוריקות מקנאה כאשר אני מריק את פח האשפה ויורק על כפות ידי.

מוריק שורשו יר"ק , מריק שורשו רי"ק, ויורק – יר"ק. רק דוגמאות לתת ידעתי, וחושבני שהמשמעות ברורה.


אם נתעקש על מציאת משמעויות דומות באלו, הרי שנגיע אל שורשי האותיות. כאן, נמצא עצמנו נתקלים בכל מכשלות התאוריה ההיא, ובראשן, הפעלים בעלי המשמעות ההפוכה, עיין לעיל, כאן ושם, במשמעות הכפולה של "לשרש" .



הערה / הסתייגות:

יש מקרים בהם יש מוצא אטימולוגי משותף, ובהם, אכן, ניתן למצוא משמעויות קרובות. כך, רוב השורשים המרובעים הבנויים בהכפלת שתי אותיות (רפרף, למשל), מוצאם בשורש הכפול המתאים (רפף, בדוגמא הנ"ל). למעשה, רוב השורשים המרובעים שמקורם עברי, מוצאם בשורש המשולש המתאים.

דוגמא נוספת: כל השורשים ששתי האותיות הראשונות בהן הן פ"צ , מקורם האטימולוגי משותף, ובכולם, יש קשר לשבירה/הפרדה בין חלקים.

וכך, פוצה פיו, פצח בשיר. פיצל פצימיו, ופצע ידיו. פצצה לפצירה – וזה הכל.

אלא שהטוען למוצא אטימולוגי משותף, עליו להראות משמעות דומה בלי דרש מאולץ, אלא כגון הדוגמא: בכל הפעלים שהבאתי לעיל (פצה, פצח, פצל, פצם, פצע, פצץ, פצר), יש משמעות משותפת גלויה לעין.

אני מזדהה עם טענת מואדיב על הצורך בזהירות ובהבדלה בין אטימולוגיה מילולית ואטימולוגיה דרשנית.

אבל דוקא במילון הזה נהניתי מהירידה לשרשים הקרובים לשרשי האותיות במציאת משמעויות מילוליות משותפות מדהימות. (אחת מהן היא בשורש 'כל')

הרבה פעמים מה שלאחד נראה כדרש מאולץ נראה למי שהעמיק יותר בנושא כגלוי לעין. לצערי אין לי את הפנאי לעסוק באטימולוגיה למרות רצוני העז לכך. אבל מביקורת מואדיב הייתי מסתייג מלתת לה אימון לאחר צורת הביקורת הלעגנית שהציג כאשר כותב ניסה לבנות אשכול על שורשי האותיות.

קנאת סופרים תרבה חכמה - הוו מתונים בדין - השמע לאזנך..

.


מצאת חרפתי...


(אתה צודק. אשתדל יותר בהמשך. )

מואדיב

כל הכבוד!!!

ירבו כמוך!