איך באמת מגיבים החרדים על מכת התועבות
כולם מוזמנים לקרוא את אבישי בן חיים במילים חיוביות על החרדים:
למה אומרים שהציבור החרדי בהלם מהסיפור של תקיפת הבחור שהתעסק עם בתו של הרב עמאר? מי בהלם? אולי אתם בתקשורת החילונית בהלם," קבל השבוע פעיל חרדי, אחד שמבין עניין. הוא ניסה להסביר שככה הדברים עובדים בציבור החרדי, שזה לגיטימי להרביץ לבחור כזה, שיש דברים שאין לחרדים ברירה אלא לפתור באמצעות אלימות ואיומים.
הוא סירב להתרגש מהפרשה שהסעירה השבוע את המדינה וחשפה סיפור מדהים על בחור חרדי ובת הרב הראשי שיצרו קשר אסור באמצעות הטכנולוגיה פורצת הגטו שהחרדים כל כך מבוהלים ממנה - האינטנרט והטלפונים הסלולריים. סיפור שהגיע לכותרות לאחר שהבן החילוני של הרב עמאר, זה שעזב את הבית בגיל 13 וגדל בחברת בדואים, התגייס, אולי בתמיכת בני משפחה, לחטוף את הבחור ולהכות אותו. "אצל הבדואים על רקע כבוד המשפחה הורגים. אצל החרדים - נותנים מכות," הסביר.
"הציבור החרדי גם לא בהלם מהבן החילוני של הרב עמאר, אולי אתם בהלם," המשיך להתעקש אותו פעיל חרדי. אולי הוא לא צפה בטלוויזיה ולא ראה תמונה אחת, חזקה, שנראה שתיחרת בזיכרון בעקבות פרשת החטיפה שנקשרה במשפחת הרב הראשי הספרדי: תמונתו של החשוד העיקרי ארוך השיער מאיר עמאר בבית המשפט מסיר את חולצתו, נותר עם גופייה, ומכסה בעזרת החולצה את אמו ואת אחותו שמנסות במאמץ עילאי להסתיר עצמן מעיני המצלמות. כאילו מנסה לכפר על עוגמת הנפש שהסב למשפחתו במשך השנים.
"בציבור חרדי ספרדי, למי שיש 12 ילדים זה לגיטימי שיהיה בן אחד מעבר למתרס," אמר הפעיל, אולי בהתייחס לכך שמשפחת הרב הראשי עמאר, כמו רוב המשפחות החרדיות הספרדיות, היא רק דור ראשון של חרדיות. מסתבר שזה בכלל לא מובן מאליו שממשפחה חרדית כל הילדים ייצאו חרדים.
השבוע ניתן היה לשמוע הד עמום לדברים בהלווייתה העצובה של רעייתו של הרב הראשי הספרדי שקדם לרב עמאר, הרב אליהו בקשי דורון. חבר מועצת החכמים של ש"ס, הרב שמעון בעדני, הספיד את המנוחה ש"זכתה לבנים יקרים, תלמידי חכמים, כולם עוסקים בתורה ובמצוות. זה לא קל, צריך זכות כדי להגיע למצב כזה. למרות שאתם מתארים לעצמכם, זה בית של רב ראשי. כל מיני טיפוסים, כל מיני אנשים באים לשם. היא שמרה אותם מכל משמר, שימשיכו בדרך התורה והמצוות."
בעניין הלגיטימציה של הכאת הצעיר, שניהל קשר עם בת הרב, יש רבים הטוענים בתוקף את הטענה ההפוכה: "יש חרדים שזה עוד נשמע להם הרואי, אבל אין היום דבר כזה משמרות הצניעות. כבר לא נותנים מכות, היום מנסים לתקן בדרכים חינוכיות. היום המטכ"ל של משמרות הצניעות זה 'לב שומע."' או כדברי פעיל ותיק: "היום חרדים משתמשים במכות, כמו שמערכת המשפט הישראלית משתמשת במעצרים מינהליים: אחת לתקופה ארוכה, כשממש אין אופציה אחרת. רק כשיש מישהו שהוא פצצה מתקתקת אולי נפעיל לחץ פיזי מתון."
אולי זה המלכוד של הציבור החרדי: מצד אחד יש להם מערכת חוקים נוקשה - ההלכה היהודית וענפיה. מצד שני הם לא חיים במדינת הלכה, כך שאין מערכת מוסדרת לאכיפת החוקים ההלכתיים המקודשים על העבריינים. חיפוש הפתרון היצירתי הוא שהוליד את משמרות הצניעות לסוגיהן.
מאיר עמאר מסוכך על אמו ואחותו בביהמ"ש. צילום: רענן כהן /images/archive/gallery/303/510.jpg
חיסולים ממוקדים
המשמרות כוללות גופים רשמיים וחצי רשמיים, בדרך כלל לא אלימים: "משמרת הקודש והחינוך," "ועד הצניעות," "ועד טוהר מחננו," "האגודה למען טוהר המחנה," "ועדת נשים מתנדבות לשמירת הצניעות בכותל המערבי." לצדן פועלות "ועדות אכלוס" אנונימיות, שמשתמשות באלימות נגד משפחות עם ילדים שבבניקים במטרה שיעזבו את היישובים החרדיים וזוכות ליחס חיובי מההנהגה החרדית.
ובשטח האפור פועלות מעין משמרות צניעות שמוקמות אד הוק, למשימה ספציפית, כמו חיסול ממוקד של קשרים בינו לבינה. הן מעטרות עצמן בתואר מעורר האימה ומשתמשות בו לשם חתימה על פשקווילים (כרוזים) או לטובת איומים מילוליים.
בציבור הרחב יש הורים שמאיימים על ילד "אם לא תאכל יבוא שוטר." בציבור החרדי יש הורים שנאלצים לפנות למישהו ולבקש ממנו להתקשר לילדם הסורר, להזדהות כנציגי משמרות הצניעות ולאיים: "סיפרו לנו שאתה מסתובב ברחוב יפו." איומים אפשריים נוספים: "ראינו אותך מדבר עם תלמידת סמינר" או "שמענו שאתה נוהג לאכול פיצה בחנות שפתוחה בשעת ערב אסורה ומשמשת מקום פריצות למפגש בין בנים לבנות" או "אומרים שבדירה שלך ושל שני בחורי הישיבה שגרים איתך יש טלוויזיה" או "בחשבון הטלפון שלך מופיע שהתקשרו ממנו ל"056- (על פי עדותו של מאיים חרדי, שייתכן ששיא עבודתו היה בתקופה שזה היה מספר שיחות הסקס הנפוץ, בטרם התנפלו האינטרנט והטלפונים הסלולריים על הנוער החרדי וחוללו בו שמות.(
במקרים רבים איומים מספיקים. במקרים אחרים, למשל כשמדובר בחשוד בהטרדת ילדים במקווה, מערכת האזהרה הופכת למערכת ענישה והוא עלול לספוג מכות קשות. באישור הרבנים מותר "למסור" חשודים בעבריינות מסוג זה למשטרת ישראל וכמה פעילים מרוצים מהסידור: "במקום שאני אתן מכות ואני אסתכן בהליכה לכלא, אני הולך למשטרה ושהפושע ילך לכלא."
הפתרון: חתונה
מותר קצת היסטוריה? האמנציפציה, אותה מילה שלבלבה, תרתי משמע, באירופה של לפני כ200- שנה והבטיחה שוויון זכויות פוליטי ליהודים, לא עשתה טוב לממסד הדתי. בלטינית אמנציפציה משמעותה "שחרור," בחרדית? אפשר לומר "שטן."
התהליך האמנציפציוני התיימר ליצור מצב שכל האזרחים, כולל היהודים, יזכו לשוויון ויחיו על פי חוק אחד. מה רע? שהסדר הישן התפרק. רע שהנהגת הקהילות היהודיות איבדו את השלטון האוטונומי שלהן שבמסגרתו יכולות היו לאכוף חוקים יהודיים גם בכוח. רע גם שמחויבות היחיד היהודי לקהילה היהודית הדתית הפכה להתנדבותית, וממילא בקלי קלות אפשר להיות חילוני בגלוי, ולקהילה כבר אין סמכות להעניש אפילו את מי שהעז לצאת בשבת חורפית לרחוב העיירה המזרח אירופית ולבקש אש ללולקי (מקטרת) שלו. בטח לא להעניש את מי ששולח אס-אם-אס לבת הרב הראשי.
משמרות הצניעות הצליחו לסכל לא מעט יחסים אסורים. פה ושם אפשר לשמוע סיפורים על רב או אדמו"ר שהגיעו אליו בכדי לבקש אישור שקט לטפל באלימות בסיפור אהבה אסור, והוא בתגובה ביקש: "תביאו לי מהר את ההורים, את בני הזוג וצלחת. נשבור את הצלחת ונסגור אירוסין." גם היום יש בציבור החרדי מי שמציעים: "בת הרב הראשי והבחור מחוסלים לשידוכים, לא בגלל מה שהם עשו, בגלל שזה התפרסם. בסך הכל לא מדובר בפושעים, אם הם רוצים אחד את השני, אז עדיין אפשר להציל את שניהם ופשוט לחתן אותם."
יציאת השבת: האישה העירומה והתפוח
סיפור שמסתובב ברשת האינטרנט ונשלח על ידי הקוראת ל' היקרה, מספר על האלטרנטיבה למשמרות הצניעות.
"זו היתה שעת צהריים. סיימתי כמה סידורים נחוצים בעיר והתחלתי לצעוד חזרה בדרך לביתי. פסעתי בנחת לאורך הרחוב המרכזי בעיר, נהנה מהשמש החמימה של סוף האביב. הגעתי לתחנת האוטובוס שהיה אמור לקחת אותי לאזור מגוריי, והתיישבתי על הספסל בהמתנה.
"סקרתי בעיניי את שאר העומדים בתחנה. ישבה שם גברת עם סלים גדושים במצרכי מזון, נראית כאילו היא חוזרת מהקנייה השבועית בשוק, זוג מבוגר בגיל העמידה, אישה צעירה עם תינוק בעגלה ועוד שני חיילים. כולם ממתינים, כמוני, לאוטובוס שיגיע.
כעבור שתי דקות הגיעה לתחנה בחורה צעירה. לא אתאר לכם אותה, אך אומר רק דבר אחד - כנראה צניעות לא היתה בדיוק הצד החזק שלה. היא היתה יותר לא לבושה מאשר לבושה... היא נעמדה לצד התחנה, ממתינה גם היא לאוטובוס. הוצאתי מתיקי את העיתון והתחלתי לעיין בו. מזווית העין קלטתי פתאום דמות מתקרבת מרחוק, לבושה בשחור. חלפו עוד כמה שניות עד שאותו אדם התקרב לתחנה, וממבט מקרוב הוא התגלה כחרדי, לבוש במעיל שחור ארוך וכובע, וזקן שחור מעטר את פניו.
"הוא הגיע אל התחנה, העיף מבט אל העומדים שם ועיניו נתקלו בבחורה. הוא השפיל את מבטו וצעד שני צעדים לאחור. הוא ניגש אל מאחורי התחנה ונכנס אל חנות ירקות ופירות שהיתה שם. 'כנראה הוא מעדיף להמתין שם לאוטובוס כדי לא להיכשל במראות לא צנועים,' חשבתי לעצמי, אך למרבה ההפתעה הוא יצא משם כעבור דקה אחת בלבד, אוחז בידו תפוח עץ גדול, אדום ומבריק.
"הוא חזר אל התחנה ומכל העומדים שם ניגש דווקא אל הבחורה.
הוא הושיט לה את התפוח ואמר לה: "קחי, זה בשבילך."
הבחורה הופתעה מאוד, לא מבינה מה הוא רוצה ממנה.
"בשבילי,"? שאלה בתמיהה, "למה,"? מבטאת בזה את סימן השאלה שעמד במוחם של כל הנוכחים בתחנה, שהאזינו דרוכים לדו-שיח שהתקיים שם.
האיש הרים את מבטו, הסתכל בעיניה, אמר לה בחיוך: "גם חווה לא ידעה שהיא עירומה עד שאכלה מהתפוח,"... והלך.
 |
|
|