אהבת תורה נטולת אהבת דעת

מסדרונות אוניברסיטת תל-אביב ריקים מסטודנטים בוגרי ישיבות.

אפילו קמפוס בר-אילן ריק מיוצאי ישיבות. לא מדעי הטבע, ודאי לא מדעי הרוח, רק כמה אקצנטרים בפקולטה למשפטים.

תאמרו: ממיתים עצמם באהלה של תורה?

ובכל זאת: מתוך אותם אלפים שפרשו לחיי מעשה, ומסחר, ועתונאות, וחשבונאות, ומלמדי-דרדקי, וסוכני ביטוח, ויח"צנים, ופוליטיקאים, ושאר ירקות - כמעט איש אינו פונה לאפיקי דעת ומחקר. איש!

מדעית, הרי זו תופעה פלאית. קיבוץ אנושי שלם הקריב עצמו בשנותיו היפות ביותר, בהן עוצבה נפשו ודעתו ונטיותיו, על מזבח הדעת. שורת הדין הייתה שלכל הפחות מחצית ממנו ירגיש צורך עז להמשיך לקנות חכמה וליצור חכמה.

אך לא.

טענה זו לא תדחה בקש של טענות בנוסח: יש רתיעה מהשכלה, מאוניברסיטאות, מחברה זרה, וכו'. שכן צורכיה של נפש בן הישיבה, היו אמורות להתעלות על כל אלו, אילו אכן בישיבות אכן מקנים היו אהבת דעת.

ואם אהבת דעת אין כאן, מה כאן? האם יש אהבת תורה נטולת אהבת דעת? האם נוסחה כזו אפשרית בכלל?

אין לי ספק שההסבר העיקרי הוא סוציולוגי.

א. אין לגיטימציה ללמוד באוניברסיטה, עם כל הכפירה, והחברה החילונית
ב. אין גם בגרות

ג. כל מי שיוצא לעבוד, עושה זאת בגיל מבוגר יחסית כשהוא מטופל בילדים, הוא צריך להביא פרנסה והוא לא יכול להתחיל ללמוד מכאן ואילך חמש שנים.

בפועל, אני מכיר המוני חרדים חובבי מדע באמת, כמוני למשל, שאני לומד בצורה עצמאית מגוון רחב של מדעים. אם כי מבחינה אינטלקטואלית אני מסתפק בעיקרי הדברים, ולא זקוק להכיר כל משוואה בנפרד.

פורום קהילת הציבור החרדי -כל מה שיש לך לומר ואין לך איפהhttp://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=12810

מופול,

אין לי כל כוונה להגן כאן על האקדמיה ועל הממסד האוניברסיטאי. אין לי בו חלק, ואי"ה גם לא יהיה.
למרות זאת, קשה לי מאוד שלא לתהות על השחצנות שבדבריך. כדי לתת לך מעט קרדיט, אנסה לחשוב עליה כנובעת מבורות ומחוסר הבנה יסודית של משמעות הלימוד האקדמי (כפי שרמז אריק - ).

מניסיוני, משמעותו של הלימוד באשר הוא ניתנת לו ע"י הלומדים והלומדות. זה לא תלוי בחומר הנלמד, וגם לא תמיד במי שמלמד. אפשר להשקיע אנרגיות של חקר והעמקה בכל תחום, אם אכן לכך שואפים/ות ומורגלים/ות הלומדים/ות.



תוקן על ידי - אמשלום - 19/05/2005 10:16:26

אתן דוגמא ממדעי הרוח.
מי שקרא את ספרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק, השו"ת כמקור היסטורי, לא יכול שלא להתרשם מהידע והלמדנות המושקעים בספר. ניתן לטעון שאולי שימוש בשו"תים לצרך היסטוריה אינו שימוש נאות או שהוא 'בזבוז' משאבים אך אי אפשר להתעלם מהרמה.
מאידך, שמעתי גם שיעורים חסרי תוכן בהלכה ובאגדה מרבנים למיניהם.
אל תבינו אותי לא נכון, למדתי גם בישיבה וגם באקדמיה, הן מדעי הטבע והן מדעי הרוח, ואני יודע להעריך עד כמה ר"מים טובים משקיעים בשיעורים.
ולמען הגילוי הנאות, כמה מחברי הטובים הם ר"מים.

הערה נוספת,
יכולת החידוש בלימוד התחילה בעקבות שיטתו של ר' חיים שנתן אפשרות לתלמיד המתחיל לחדש חידושים, קשה לחדש חידושים בסגנון מהר"י ענגיל או הרוגצ'ובר ללא בקיאות רבה.
דובר כבר לא פעם בפורום על שיטתו של ר' חיים ושאחת הסבות להתקבלותה בעולם הישיבות היא הנקודה שציינתי.


תוקן על ידי - אריק123 - 19/05/2005 11:09:49

בפשטות אני קודם כל מסכים עם ריהטא. לא לומדים כי זה לא לגיטימי. ונראה לי שזה ההסבר העיקרי וכל השאר זה משני. נכון בנוסף. יש תפיסה בציבור הישיבתי והחרדי בפרט שלימודי החול הם לא כ"כ לגיטימי, משהו שצריך לעשות אם בכלל בשירותים.
וחוץ מזה "הכל בתורה" - אידאולוגיה האומרת שכל החכמות נמצאות בתורה, ובאיזו צורה פלאית מי שילמד תורה כמו הרב ***** הגאון בודאי ידע את כל המדעים ממילא.
יש להדגיש שאני כמובן לא מסכים אם התפיסה כלל וכלל. ואני חושב שזה הפסד עצום קודם כל לעולם התורה (ודוק'). וכמו שאמר הגר"א מוילנא שכל מה שחסר מדה אחת בחכמת העולם יהיה חסר א"כ חסר כנגד זה מאה ידות בחכמת התורה. וזה יוצר חילול ה' איום ונורא שחכמי התורה נדמים כאוילים ולא מועילים לעולם הזה כלום. בניגוד לחכמים הקדמונים ועד לפני כמאתיים שנה, שחכמי ישראל היו ידועים גם כחמים בחכמת העולם, וכרופאים וכו'. - עד כאן דברי הגר"א במלים שלי, מקול התור.
ואגב, מצחיק ועצוב עד כמה מחזיקים מהגר"א כמודל, כביכול, ומגדלור בנוגע למה שנח ומתיישב עם הדוקטרינה - יגיעה ועמל תורה והקפדה עצומה על אי ביטול תורה, ומתעלמים מהחיס שלו ללימוד חכמת העולם (ברצינות ובמקצועיות, ולפרסם פרסומים מדעיים שאומות העולם יתפעלו מהם) כמחייב, או מהיותו "ציוני" מעשי, עלייה לארץ ישראל ומדינה ברשיון האומות ושאר ירקות. והסיבה היא החרדה מהשפעה ההרסנית של העולם החילוני, וזו האמת המרה. ואשר יגורו בא. וד"ל. והיום אני חושב שכבר ה' סידר שלא יהיה לאן לברוח מהעולם. והטלפון הסלולרי יוכיח.
ואני חושב שהאידאולוגיה הזאת מנציחה את עצמה. אני לא יודע על חידוש מדעי אחד משמעותי (או בכלל) שיצר גדול חכמה תורנית במאה השנה האחרונה. לעומת זאת אני יודע על חידושים מרעישים שיצרו יהודים מתבוללים - דוגמת פרוייד (ואפילו איינשטיין). ולעתים אני נדהם לראות חרדים שמתנסחים בשגיאים קתיב מביכות למדי, ובהתנסחויות מילוליות ברמת התבטאות של בי"ס יסודי - כמבוגרים וכדי ביזיון וקצף.
ולגבי האידאליזציה של הלימוד הישיבתי -נו, אני חושש שזה ממש לא קונה אותי. אני אף פעם לא ממש התלהבתי מלימוד העיון. ניסיתי, ואף הצלחתי במדת מה, אבל לא אהבתי ב"השתוקקות הנפש". וכאן אני (לא) נכנס לנושא אחר - רחב - שאני בעל אגדה ולא בעל הלכה. ואני חושב שיש הרבה מאד בחורים שלומדים גמרא בעיון למרות שזה בכלל לא הנושא שלהם בחיים ולא מה שמתאים להם ללמוד (ולפחות לא שלושה סדרים ביום. אולי שלושה בשבוע). ומה שחשקה נפשם - תנ"ך, מחשבה, קבלה (אוי....), חכמת העולם, ועוד ועוד - לא. והם נחנקים אט-אט. ובאמת כשיום אחד נמאס להם והם רוצים משהו אחר - אין להם בגרות ואין להם כלום והם כבר אולי נשואים עם ילד או עוד מעט ואין להם שום אפשרות לעשות שום דבר חוץ מללמוד באופן אוטודידקטי ספר פה ושספר שם.
חידושים מדעיים לא יוצאים מזה. ויש כ"כ הרבה מה ליצור בחיבור בין התורה לחכמת העולם. למשל - מקצוע הפסיכולוגיה דורש הרבה מאד מחקר ומחשבה מעמיקה המבוססת על היכרות מקצועית ורצינית מאד של החומר המדעי והתיאוריות השונות (שכל אחת מהן תורמת את תרומתה למכלול, ובכל אחת יש טעויות, הגזמות הפרזות או חלקיות שיש לעמוד עליהם), ושל התורה על רובדיה השונים ובעיקר אגדה. וזה תחום מחקרי שיכול להעסיק אלף אנשים מוכשרים מאד מאה שנה ולא יגיעו אל קיצו.
עצוב.
ומה יוצא מהלימוד הישיבתי? מהעיון החדשני? האם תחומים שיש לגביהם שינויים בין העולם הישן למודרני, בנפש האדם, במבנה החברתי, בטכנולוגיה וכו' וכו'. במדינה יהודית והלכות כלל, ביחס לאומות העולם, - בכל זה יש חידושים אמיתיים? יש יצירה שמבררת מה שלא (מודגש) חודש קודם לכן? הרי חדש אסור מן התורה, ואנחנו כגמדים על כתפי ענקים וכחמורים בפני מלאכים (או יותר מוצלח - כגמדים חמורים או חמורים גמדים), וכל המשנה ידו על התחתונה, ורפורמים-הצילו... אז מה בדיוק מחדשים? בלימוד התורה התחדש לימוד בלתי אמצעי - אבוי, תנ"ך בגובה העיניים, שימוש בכלים אקדמאיים וספרותיים - אבוי מחקר וחקירה ארורה. אז מה זה יצירה - לכתוב כמה עמודים מלאי ר"ת וס"ת ובסוף צ"ע וכו'?
אני טוען שאם יש משהו מושך בשיטת הלימוד הזאת - זה השעשוע האינטלקטואלי הלא מחייב, שאין בו אחריות, ואינו מוביל לשום מקום ולא משנה שום דבר לאף אחד.
ואילו הלימוד באקדמיה הוא לימוד שצריך לזכור ולהבחן עליו, ולעבוד קשה (להתייגע ולעמול...) ובסוף אפשר מזה לשנות וליצור משהו שישנה בעולם שאנחנו מכירים.
ומכיון שמנהמת ליבי דיברתי עד הנה אגיד גם את הצד השני החשוב לא פחות.
יש בלימוד התורה מצוה עצמית, והוא מזכך את הנפש, ומתקן את העולם. והלימוד האקדמי מלא פוליטיקע קטנונית מגעילה, ומאד חיצוני, ואין בו כ"כ אהבת החכמה והחופש שכביכול נראה מרחוק. וגם שם לא תמיד אוהבים חידושים, וצריך להתיישר לפי המוסכמות. וכו'.
ולכן זה לא שחור ולבן. אבל -...
אף על פי כן וןלמרות הכל, אני חושב שהשאלה של הפרופסור ותמיהתו הרבה הרבה יותר גדולה מכל התשובות. ואין עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין להבטל ממנה.

אור נערב,
בןאישאחד - היה מספיק סרקזם?...
האמת היא שאני נגד סרקזם ככלל. אבל ככה יצא. מקווה שלא הפרזתי והתנצלות כנה בפני מי שנפגע מחריפות דברי.
א.נ.

אור,
הידע המדעי של הגאון היה ידע מיושן כבר בזמנו, הוא ממשיך לדבר על ארבע יסודות ונראה ששיא המתמטיקה בשבילו היא הגיאומטריה העתיקה, והלא הוא חי כבר אחר המצאת החשבון האינפיטסימלי ותחילת הכימיה והפיזיקה המודרנית.
איני בא חלילה לדון את הגאון כי קטונתי, אבל את החכמה של העולם העתיק אדם מוכשר יכל להקיף, מה שהיה הנקרא חכם הכולל, אולם היום הידע התרחב ואין ביכולת אנוש להקיף את הידע המדעי בתחום מסוים, ק"ו בכל התחומים.
האם אדם שיתמחה במקצוע מסוים ימלא את חזונו של הגאון? מסתבר שלא, ואם כן חזרנו לכך שאין לנו שיור אלא התורה הזאת.

תוקן על ידי - אריק123 - 19/05/2005 11:17:32

אני מאמין שהחכמה היא אחת, ואוהבי חכמה מבקשים אותה בכל מקום, לא משנה אם קוראים לזה ישיבה או אוניברסיטה.

'פרופיסור' הקשה כאן קושיה גדולה, הקשה לו זה כמה שנים, שהתשובה לה טמונה כנראה בסוציולוגיה כפי שכתב 'לפום'.

טענת חצקל (ואחרים) על התעניינותם המופלגת של בני הישיבות במדעים. צר לי, מדובר במדע פופולרי, בהקדמות ספרים, במסקנות וסיכומים בלבד. אין זו אהבת חכמה אלא אהבת עידכון, בעוד שאוהבי החכמה נהנים מדרך יצירתה, מן הדיאלוג, מגילוי האחר.

מי שחבש את ספסלי הישיבה והאוניברסיטה, (חבש! לא חימם), יודע היטב את יתרונותיו של כל עולם מבין השניים, ושואב חכמה משניהם.

ממש לא מקובלות עלי השמצות האוניברסיטה ('חכמה שפחת הממון'), אני יודע שזה נורא IN היום, גם בקרב אנשי אקדמיה. אולם, כפי שכתבתי כאן מספר פעמים, אינה דומה ביקורת פנימית לביקורת חיצונית. ולחיצוניים אני מזכיר שאפשר בקלות להחזיר טענה זו כבומרנג אל הישיבות, בעיקר אל התהליך המדאיג בשנים האחרונות של 'כספומט' התורה, החל מכוללי ערב ושישי-שבת, וכלה בכולל לימוד מוסר, או כולל לאמירת יקום פורקן ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.

שלויימלע,

אני מסכים ואיני מסכים. מסכים לחילוק שלך בין אהבת-חכמה לאהבת עדכון, אבל לא קונה את ה'צוויי דינים' של זה. לך ולמד את בני הישיבות פרק בלימוד מדעי שיטתי.

אני רואה אהבת חכמה אמיתית בדוקטורנט המלקט כל שאפשר לו ללקט בתחום התמחותו, הרבה מעבר ל'שעות העבודה' הרשמיות ולעבודת-הדוקטורט שלו, ורואה אותה בבן-ישיבה שעיניו נוהרות משנופל לידיו ספר-חיצוני כלשהו. על ההבדל מיותר להרחיב, אבל המכנה המשותף הוא רק אהבת חכמה.