אהבת תורה נטולת אהבת דעת

לאמשלום קודם כל שלום
גאוה??
שחצנות??
איחס את בורותך לכך שהידע והניסיון שלך בגמ' קטנים פי כמה וכמה מההכרות שלי עם האקדמיה..
למדת פעם סוגיה עם רעק"א וחזו"א???
ואפילו מי שחבש ספסלי ישיבה ולמד תורה וניצל את זמנו לא נאמן ולא מקובל עלי כלל בהתיחס לדברי על ההבדל בין הנידונים...
לדוגמה איש הלכה שיגע ושינן תלמודו ברצינות רבה, בבחינה מסוימת הינו חמור נושא ספרים
(ואני לא מזלזל ח"ו בכל אלה ובינהם ת"ח עצומים ואברכים יקרים ושלא יפתח דיון נוסף)
שמחתה של תורה הקושרת את הלומד אליה בעבותות אהבה אליה היא בחכמה הטמונה בה לא למלאכה שבה.
ישנו סיפוק עצום מליקוט הפרטים והשלמתם למסכת נרחבת של ידיעות בין בתורה בין בעבודתו המיגעת של דוקטורנט המלקט עובדות ומחטט בנבכי ספריות אולם שם הסיפוק מגיע עם השלמת היריעה,בד"כ.. שמחתה ואהבת של תורה הינו בעצם לימודה..
וגם ללמוד צריך לדעת....
תסכימו שאפילו מהדיר של ספרי קודש < עיסוק תורני ? אקדמאי? > שמחתו וחיותו נופלות משל צורב ממוצע..
לא נעשה ניסיון של אידיאליזציה של התורה ולא של הישיבות ותלמידיהם...
ידעתי גם אני ידעתי.
חמדת הממון היא תאווה כללית
בני עליה הינם מועטים...
השאלה שנשאלה: הטקסט שלך כאן
על שאלה זו ניסיתי לענות.

שלוימלע...
לטענת אהבת הממון פעמים רבות האברכים לא מחפשים ממון בשביל רמת חיים גבוהה..בתור בן ישיבה אתה מחפש פרנסה , אוכל. אכן אם אין קמח אין תורה...
קל לדרוש מסירות לחכמה מאחרים כאשר אצלך החכמה הינה כשמתן שכרה בצידה..יותר קל לחפש חכמה כשהמשכורת מחכה לך בסוף החודש ..
(ולא באתי לטעון שכך צריך להיות ואכמ"ל)

וגם לא כולם צריכים ללמוד בצורה הישיבתית שאכן אינה מתאימה לכולם..
זה שקשה למצוא פרנסה בצורה הזו גם נכון..
אלו נושאים השקפתיים לא נפתור אותם כאן.

אבל למי שמתאים ללמוד..
למי שיודע ללמוד...
למי שאוהב חכמה מבקש אותה ומתענג על הגיונה...
אם יתן איש כל הון ביתו באהבה...(שהיא איילת אהבים ויעלת חן באהבתה ישגה תמיד..) בוז יבוזו לו...

אותם דברים אפשר לומר על על כל חכמה שהיא. אין שם ייחוד בחכמת העלאת קופא בחודא דמחטי, מחכמת התשבורת או מפילוסופיה. רק מי שלוקה בעיוורון אינו רואה זאת.

תיקונים להודעה הקודמת

לא כל מי שלמד בישיבה אלא מי שלמד ועיין והתיגע על תלמודו וחזר והעמיק עד שהבין או לא הבין את נבכי הסוגיה נקובל עלי בתור דעה לחיוב או לשלילה.
עצם ההמצאות בישיבה לא מהווה הוכחה לכך שעמד על סודה...
ועיין חזו"א בהקשר לכך שכל מעלותיה של תורה נאמרו על עמלה של תורה ודפח"ח.

השאלה שנשאלה....

אוהבי תורה.... האינכם אוהבים חכמה!!????

על זה ניסיתי לענות לא על שאלות אחרות..

המלצה לבדיקת נכונות התיאוריה...חלקה לפחות
ובכלל מומלץ לאוהבי תורה...

"נפש הרב" של הרב שכטר על הגרי"ד סולוביציק'

סגנון עריכה פשוט..
חידושים משובבי לב מאירי עיניים..
וכדרכם של הבריסקרס עמוסי תוכן..מעט צורה
כלום חיצוניות
תורה נטו...

ושוב טריק. רק מי שחזר והתעמק וחזר ... לך תוכיח שעשית זאת.


"הפורום לטריקים ואחיזת עינים"


תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 19/05/2005 21:44:50

דברו כאן על יצר החידוש והחתירה לחידושים שמאפיינים את הלימוד בעיון בישיבות. ואלו דברים נכונים, אך נדמה לי שלא דברו על כוח היצירה והיצירתיות שהן חלק חיוני והכרחי באהבת החכמה ובדביקות בלימוד. אינו דומה לומד סתם אפילו בעיון למי שמשקיע כוח ביצירת עבודה מסויימת, קונטרס, חיבור קטן או גדולן או אף מלאכת פירוש מסודרת או ההדרת ספר.

יתכן שיש בנקודה זו ליקוי מסויים אצל לומדי תורה בכלל. מקצת יש בזה מן הנוחיות ללמוד הרבה ולחשוב הרבה ולפעמים אפילו ללמד, ואף לחדש חידושים ואולי מערכות, אך הקושי הגדול הוא המאמץ המרוכז שבכתיבה מסודרת ומתוכננת. הרושם הוא שגם אנשים שהעבירו רוב ימיהם בלימוד, הן באהלי תורה והן במערכות החינוך, יש להם פחד נורא מכתיבה.

יתכן שיש בזה גם הבדל היסטורי בדרכי הלימוד בין האשכנזים, שכוח היצירה אצלם הוא אמנם יותר בעיון ויותר לעומק, אך מאידך מלאכת הכתיבה והיצירה הספרותית המסודרת לקויים אצלם, לעומת הנהוג בין חכמי הספרדים.

משל קטן. בישיבת מהר"י חאגיז, ואחר כך בראשות חותנו מהר"ם גלאנטי הזקן (השני), ישיבה שמבין שורותיה יצאו רוב גדולי הדור שלאחר מכן, היה מנהג קבוע, שפעם בשבוע, ביום שישי, היה ראש הישיבה נותן נושא לתלמידים מעין שאלת הלכה, שצריך לכתוב עליה פסק ותשובה. ובימי שישי, היו אחר כך התלמידים מקריאים את מה שיצרו (מזה יצא שלעתים שאלה בנושא מסויים חוזרת בכמה וכמה ספרי שו"ת של אותה תקופה, כנראה מאותן תרגילי תשובות, כך בספרי מהר"ם ן' חביב, ועוד מבני זמנו). א גב באותה ישיבה, היה על התלמידים גם לדרוש אחת בשבוע לפי התור, דרשה בסגנון הנהוג אז (מעין דרוש הלכתי).

אף בימינו זכורני שהמשגיח הידוע ר' מאיר חדש זצ"ל בחברון ובעטרת, היה ממליץ לבחורים, שיטלו על עצמם איזסה שהוא פרוייקט תורני, כי זה יעזור להם להתרכז בלימוד עיוני עמוק וגם יהיה מניע חזק להתמדה ולמאמצים כדי להביא דבר לידי גמר.

שלוימעלע,
לפני הכל, אהבתי את 'כולל יקום פורקן', ותשואות חן חן.

אתה מטיל את האשמה העיקרית על המניע הסוציולוגי. אך פירכתך בצידך, באותם יחידים שכן אזרו אומץ ופרצו דרך מבלי להביט ימין ושמאל. אין סיבה של ממש ליצור הבחנה בין יחיד ורבים בענין זה, ונר לאחד נר למאה?

צר לי, ועל אף שדעתו של מופול לא נראית כאן פופולארית, מכל מקום זוהי גם דעתי.
אך נראה גם שהמתקיפים לא הבינו את דבריו של מופול, כפי שהבהירם בהודעותיו האחרונות.

איננו באים לדון כאן בלגיטימציה של ההתנזרות מהלימוד באוניברסיטאות. דומה ודבריו של פרופיסור בסיום הודעתו הפותחת: "טענה זו לא תדחה בקש של טענות בנוסח: יש רתיעה מהשכלה, מאוניברסיטאות, מחברה זרה, וכו'. שכן צורכיה של נפש בן הישיבה, היו אמורות להתעלות על כל אלו, אילו אכן בישיבות אכן מקנים היו אהבת דעת"; מוכיחה שאין כאן דיון על לגיטימציה, אלא בקשת הסבר על כך שנפש בן הישיבה אינה צריכה את זה. לכן, אין בדברי שום התייחסות לצורך בלימוד המדעים, גם לא לדיון המדעי בדבר מהימנותו של ספר קול התור, מ"מי התחיל" את דרך הלימוד המקובלת כיום בישיבות, ושאר ירקות שנשתרבבו לכאן.

ובכן, נפש בן הישיבה מעונינת בהרחבת אופקים; בהכרת העולם המדעי והפילוסופי; ובדרך כלל בפיזיקה. אך הדבר נובע משני "תאוות". הסקרנות ותאוות החידוש.

הסקרנות באה על סיפוקה על ידי הכרת הנושאים הכלליים. משוואות פיזיקליות ופתרונן, ודאי שאינם מגרים את הסקרנות. תורת הקוונטים, תורת היחסות וכדומה - כן.

תאוות החידוש נובעת מהנחה נאיבית מה, שגם אני יכול לחדש בפילוסופיה, במדע, אם לא בפיזיקה. לפחות אוכל לחדש בתחום הגישור שבין התורה למדע. אך גם תאוה זו דועכת עם ההכרה שאין כל כך מה לחדש.

מה שנשאר זה היושר האינטלקטואלי, המחייב לא להתעלם מעולם המדע. אך גם כאן, אין צורך בלימוד פרטני, ודי בספרי הקדמות (ולא בהקדמות של ספרים).

לעומת זאת, הלימוד העיוני הישיבתי. הוי, לך תסביר למי שלא מכיר. לרפורמים, לנשים, או סתם מי שלא זכה להכיר אותו באופן בלתי אמצעי.

אתם רחוקים מזה, אחים יקרים. אין לכם מושג במה מדובר.

מאידך, גם אין סיכוי רב שתבינו. שתטעמו בגיל כזה את ההנאה הצרופה מניתוח סוגיא, מניתוחה בכלים לוגיים וסברתיים, מהנחת תיזה מסוימת שהולכת ומוצאת את הוכחותיה ואת קושיותיה לאורך הסוגיות, מידע נרחב ב"רייד" הישיבתי.

אין לי אלא לשאת קינה, יחד עמכם, על כל אלו שלא זכו. גם על מי שאוחז עדיין בדור בו לימוד הגמרא הסתכם בהכנסת פילים בחוד המחט.

אני תוהה, אם הגאוותנות, האוטיזם (עיוורון, בלשונו של מייציץ) והבוז לכל מי שאיננו אני (גם אם אין לי מושג קלוש מי הוא/היא ומה השכלתו/ה), הם תוצאה הכרחית של אותן אהבת התורה וחדוות הלימוד שהוצגו כאן.

אם כן, מה הטעם בה בכלל?

אמשלום,

התנשאות היא לגיטימית אם: יש לה הצדקה; היא מעבירה מסר נחרץ.

גם הפורום היקר הזה הוא 'מתנשא', וגם אבא שאומר לילדו 'כשתגדל תבין' הוא מתנשא, ובכל זאת.

לא ידוע אם היא לגיטימית כשיש לה כיסוי, אבל אני יודע איך היא נראית כשאין.

רצוני לומר:

כשבא אליך מישהו ומקשה קושיה מתוך בורות בפיזיקה, למשל, יש לך שתי ברירות: ללמד אותו את כל מה שלמדת אתה משך כמה שנים, או להסביר לו בנימוס שמה לעשות, אבל עם כל הכבוד שאלתו אינה שאלה.

להתנשאות מן הסוג הזה אני קורא 'התנשאות שמעבירה מסר נחרץ', משום שבמקרים רבים הבנאדם מבין את המסר ויושב ללמוד כדי להבין.

זה קרה לי השבוע, למשל, כשמישהו רמז לי שאני מקשקש. האמת? הוא צדק. קשקשתי ועוד בצורה מביכה.

הוא התנשא במקצת, אבל זה היה מינורי ביחס לפער שביני לבינו. קיבלתי את זה והתעוררה אצלי אמביציה אדירה לסגור את הפער ולריב איתו כשווה בין שווים.

זאת ועוד, דברי 'בןאישאחד' היו מאד כנים: האם עליו להתעלם מכך שהוא מבין בתחומו (לימוד בעיון) הרבה יותר מאחרים? הוא אומר: אתם רחוקים, ידידיי, לכו תלמדו, תחזרו ונוכל לדבר בגובה העיניים.

לזה, בדיוק לזה, אני קורא 'התנשאות לגיטימית'.

תודה, חזקל.

אבי לימדני לא להיעלב ממעליבך: אם הם מעליבים, כנראה שנוכחותך מטרידה אותם; תובעת מהם מה שאין בהם.

עם זאת, התנצלות מיוחדת בפניך, אמשלום. כבר בכתיבת הודעתי שמתי לב שהקדשתי לך שתי הכללות, והבנתי שאת עלולה להיעלב. אך גסות רוח שהיתה בי, והשתתפה לה גם ההרגשה שמרגיש הטבח כשהנגר מריח בסיריו ואומר לו שחסר בהם דבק, הביאוני להתקיף; וכשצועקים לא חושבים.

תוקן על ידי - בןאישאחד - 20/05/2005 0:10:42

"לעומת זאת, הלימוד העיוני הישיבתי. הוי, לך תסביר למי שלא מכיר. לרפורמים, לנשים, או סתם מי שלא זכה להכיר אותו באופן בלתי אמצעי."

הטריקים אין סופיים. עכשיו הכי קל. תדיר את בן שיחך מהויכוח כי הרי אינו 'מבין' ומה לו לפתוח את פיו.

הרי לך, בן איש שנים, אתגר, אני איני רפורמי רח"ל, ואף לא אשה (עוד יותר) רח"ל. הסבר לי במטותא מה ההתלהבות?

ודרך אגב בן איש אחד , אינני שייך לדור שבו לימוד גמרא הסתכם בלעייל פילא בקופא דמחטא (דרך אגב אני חושב שכל הזבל הזה שנקרא רייד, שאני מכירו לפני ולפנים ואף בזבתי עליו ממיטב שנותי , אינו שווה כלום לעומת הלמדנות הקלאסית של רעק"א , הפני יהושע או המהר"ם שיף. נראה לי שהערתך בעניין ההבדל בין משוואות פיזיקליות שאינן מעוררות סקרנות לעומת תורת היחסות וכדומה, היא מאד אופיינית לגישה שגם בלמדנות מחפשת את הסיפוקים המיידיים , בתיאוריות גרנדיוזיות ולא את הלימוד המאומץ והזהיר שמנסה ללבן כל פרט ואינה נרתעת מלהעלות את כל הקושיות האפשריות גם בלי שזה יביא לאיזה הכללה גרנדיוזית ).

אינני מצליח להבין אפילו את ההווה אמינא שמבחינת החוויה האינטלקטואלית יש ייחוד למקצוע הזה על פני שאר מקצועות. בסך הכל יש כאן חשיבה משפטית , ניתוח טקסטואלי ואולי מעט מטאפיזיקה (ולענ"ד האישית כל אחד מהכלים מפותח פי עשרה אצל האקדמיים, אלא ששם יש מושג של התקדמות וממילא מה שהיה בבחינת יצירה בשביל אדם אחד הופך למשהו שאחרים לומדים ונבחנים עליו ואדם צריך ללמוד בהכנעה זמן רב עד שהוא מגיע למצב שהוא יכול בעצמו לתרום משהו, בעוד בישיבות טוחנים קמח טחון וממציאים את הגלגל מחדש , מה שמוסיף אולי לתחושת היצירתיות , אבל אחרי מעט מאד זמן נוכחים שאין כבר לאן לשאוף והכל הופך להיות חדגווני ומשעמם , ראית כמה קטעים של ר' חיים ראית הכל ).

ובכלל, מי שלא למד מקצוע אחר בעיון ולא על ידי קריאה מרופרפת של סיכומים של ראשי פרקים , אינו יכול להשוות. גם אני יכולתי להגיד שאין לי אלא לשאת קינה על מי שלא טעם טעמה של ניתוח בעיה בתורת הגרפים , של מי שלא ראה כיצד משתמשים בשיקול דעת סטטיסטי כדי להציע מודלים לאופן התפתחותם של מינים, או לקיחת בעיה פיזיקלית מורכבת ומציאת כמה הנחות מפשטות שבאמצעותם אפשר למצוא פתרון. או מי שלא הזדמן לו לנסות למצוא אקסיומטיזציה לתיאוריה אינטואיטיבית. מה עלי לחשוב כאשר מצד אחד אני רואה ים נרחב כזה של דעת (וכל זה רק במדעים המדוייקים) ומצד שני אני רואה את התולע שחושב שאין שום דבר מחוץ לתפוח שבו הוא שוכן.