בין נביא לסכיזופרן

שפע, אהבה ויראה

ב"מורה נבוכים" לרמב"ם

תוכן העניינים לחוברת המקורות

עמ' 1 תוכן העניינים

עמ' 2  נבואה וקליטת השפע בכוח המדבר ובכוח המדמה

עמ' 3 קליטת השפע בחלום, 11 דרגות בנבואה

עמ' 4 פרטי ההדרכה ב"מורה נבוכים" ג, נ"א-נ"ב

עמ' 5 תרגול מעשי לדבקות

עמ' 6 תרגול לדבקות בשפע

עמ' 7 חשיבות השמחה לקליטת השפע

עמ' 8 רקע היסטורי להתפתחות הגותו של הרמב"ם

נבואה וקליטת השפע האלוהי באמצעות הכוח המדבר והכוח המדמה

1. מהות הנבואה כקליטת השפע האלוהי - "מורה נבוכים"[1], חלק ב, פרק ל"ו, עמ' 384

"דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מן האל יתעלה ויתהלל

באמצעות השכל הפועל, תחילה על הכוח המדבר, ואחרי-כן על הכוח המדמה.

זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו."

2. שפע אלוהי תמידי כמעיין מים "השופע מכל כיוון"[2] - "מורה נבוכים", חלק ב, פרק י"ב, עמ' 295

השפע נובע בתהליך של האצלה[3]  - כל "העולם הוא מן השפע של האל", ושפע זה תמידי.

השכל הנבדל העשירי[4] קרוי "השכל הפועל" כי מתפקידו להוציא מהכוח אל הפועל את הכוח השכלי הטבוע באדם ולסייע לו בקליטת המושכלות. פעולתו מכונה "שפע" – "על דרך הדימוי למעיין מים השופע מכל כיוון".

שפע "נובע[5] מכל הכיוונים ותמיד (זורם) לכל הכיוונים ומרווה את הקרובים אליו ואת הרחוקים".

פעולת השכל הפועל "מתמדת", "וכל אימת שדבר מה מוכן, הוא מקבל את הפעולה הזאת הנמצאת בהתמדה הקרויה שפע". בהשפעת השפע יש כוונה ליצור סדר באמצעות ההנהגה האלוהית - "אין זאת כשפיעת החום מן האש, או כמו שהאור מתחייב מן השמש", ואין פעולתו טבעית הכרחית, "אלא שפיעה המספקת להם <לנמצאים> תמיד קיום וסדר בהנהגה משכללת"[6].

3. נביא אמיתי קולט את השפע בכוחו השכלי ובכוחו המדמה - "מורה נבוכים", חלק ב, פרק ל"ז, עמ' 389-390

א)  "החכמים בעלי העיון" קולטים שפע באמצעות הכוח המדבר לבד

מכיוון שיש בהם "פגם בכוח המדמה" או "בשל מיעוט הדבר השופע".

ב)  בעלי הדמיון המפותח[7] קולטים את השפע בכוח הדמיון לבד,

ו"מתפלאים מאוד מאותם דמיונות שהם משיגים", "עד שהם חושבים עצמם נביאים".

אך אין הם מבינים את השפע עקב "אי ספיקתו של הכוח המדבר" או "בשל מיעוט התרגול".

ג)   נביא אמיתי קולט את השפע ב"שני הכוחות גם יחד",

בהיותו "שלם בשכלו ובמידותיו" וגם "כוחו המדמה בשיא השלמות"[8].

"כוח המדמה" מופיע קרוב ל-30 פעם ב"מורה נבוכים", מהם 23 פעם בדיון על מהות הנבואה בחלק ב, פרקים ל"ו-מ"ז.

א. קליטת השפע בחלום

1) "מורה נבוכים" ב,מ"ה, עמ' 281: בשעת שינה קיימת תקשורת לכוח המדמה המכונה "מלאך", ומשם לשכל הנבדל המכונה "כרוב"[9]. הרמב"ם מתבסס על מאמר חז"ל לומר ש"חלום אחד משישים בנבואה"[10] על מנת להסביר את קליטת השפע האלוהי בחלומות "כאשר החושים נחים ושובתים מפועלותיהם". הוא מצטט רעיון דומה במדרש בראשית רבה, "נובלת נבואה חלום"[11] - הנובלת היא הפרי שנפל לפני שהגיע לשלמות וטרם זמנו.

2) "מורה נבוכים" ב,ל"ו, עמ' 386-384: פעולת הכוח המדמה בשעת התרדמה היא פעולתו בשעת הנבואה,  אלא שיש בו אי-ספיקה, והוא לא הגיע אל תכליתו.

ב.11 דרגות בנבואה ב-3 קטגוריות

"מורה נבוכים", חלק ג, פרק מ"ה, עמ' 409-414

הרמב"ם מונה 11 דרגות בנבואה וממיין אותן ל-3 קטגוריות בהתאם לאופן קליטת השפע האלוהי.

1-2) רוח הקודש הגורמת לעשייה או לדיבור "כל זה במצב עירות ופעולת חושים כהרגלם".

ברוח הקודש קיים סיוע אלוהי[12] גם כשהאדם לא הגיע לדרגה של ראייה נבואית.

3-7) חלום נבואי: ראיית משל, שמיעת דיבור בלי לראות את אומרו,

דיבור של איש או מלאך ו"כאילו הוא יתעלה מדבר אליו".

בדרגות אלה רואה או שומע הנביא את דבר ההתגלות מתוך מצב תודעה של ערפול חושי הערנות.

באמצעות כוח המדמה ניתן להרכיב תמונה ולדמיין את המראה.

3- ראיית משל (כמו הנביא זכריה)

4- שמיעת דיבור מפורש בלי לראות את אומרו (כמו שמואל)

5- דיבור של איש (כמו יחזקאל מ,ד)

6- דיבור של מלאך (כמו יעקב בראשית ל"א,יא)

7- "כאילו הוא יתעלה מדבר אליו" (כמו ישעיה ו).

8-11) מראה נבואי: התגלות וראיית משלים, שמיעת דיבור, ראיית איש מדבר, ראיית מלאך מדבר.

8- התגלות וראיית משלים (כאברהם בברית בין הבתרים, בראשית ט"ו,ט-י)

9- שמיעת דיבור (אברהם, בראשית ט"ו,ד)

10- ראיית איש מדבר (אברהם באלוני ממרא, יהושע ביריחו)

11- ראיית מלאך מדבר (כמו אברהם בשעת העקידה).

המשותף לכל דרגות הנבואה הוא קליטת השפע. השוני מתבטא בבהירות בה משיגים, שומעים או רואים את הגילוי האלוהי. לפי ההסבר הנוירו-פסיכולוגי שאני מציע, קליטת השפע באמצעות "הכוח המדמה" מקבילה לפעילות מוחית המאפיינת תהליכים המתרחשים בעיקר באונה הימנית, ואילו קליטת השפע ב"כוח המדבר" מקבילה למתרחש באונה השמאלית. "חכמים" מפתחים היגיון והבנה לשונית לפענח את מה שומעים ורואים מהשפע האלוהי, ואילו "בעלי הדמיון המפותח", משוררים ו"בעלי חלומות האמת" מפתחים את קליטת השפע באמצעות הכוח המדמה. רק הנביאים פיתחו את שתי היכולות יחד ורואים ושומעים במראה נבואי בהיר. הקול האלוהי מדבר אליהם באמצעות איש או מלאך.

מהי המשמעות של "שפע" המושפע כמעיין השופע מים לכל הכיוונים? האם התפישה המודרנית של "אנרגיה" בגלים במהירויות שונות ביקום יכולה לסייע בהבנת "השפע"? האם יום אחד יוכלו מדענים לדבר על "שפע אלוהי" המוקרן ליקום ולאדם?

Wavelength = speed of light (3x10 meters per second)/frequency. For 50 Hz, the wavelength is 6,000 km. Radio waves are 1,500 meter; microwaves 12 cm, visible light a millionth of a meter. x-rays a billionth of a meter.

פרטי ההדרכה ב"מורה נבוכים" ג, נ"א-נ"ב

תוקן על ידי עממי ב- 02/02/2009 7:03:30

את שני הפרקים, נ"א-נ"ב, נחלק ל-8 נושאים לפי סדר הופעתם:

1) עמ' 657-655 משל הארמון: דרגת הנביא מעל ל"חכם" בכניסתו לראות את המלך. 

2) עמ' 659-658 הנחיה לחיזוק הדבקות בהפעלת המחשבה על האל לבדו.

3) עמ' 660-659 "הרשות נתונה"[1] לחזק את הדבקות  או להחלישה. חיזוק הדבקות הוא בשימוש בה לאהבת ה' והחלשתו במחשבות אחרות. גם אדם הבקי "באמיתת המטפיסיקה" אם ירוקן את מחשבתו מהאל בגלל עסקי חולין, תיפסק הדבקות. לכן, האידיאל הוא "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז,ח).

4) עמ' 661-660 תרגול בהפניית המודעות לה' בחמישה שלבים במשך שנים רבות.

5) עמ' 662-661 "לבי ער" כדרגת התאחדות עם האל, דרגת האבות ומשה היא בהתאחדות שכליהם ב"ברית מתמדת" בהשגתו. הם "השיגוהו ואהבוהו" כי הלב היה מופנה לה' תמיד גם בחברת בני אדם. גם כשעסקו בהנהגת חולין "שכליהם לא פסקו מהיות לפניו יתעלה".

6) עמ' 663-662 סילוק המכשולים החוצצים. התרוקנות המחשבה מהאל עלולה לגרום הסתר פנים, והעוסק בזולת האל יוצר ענן חוצץ במקום לחיות באור השמש הצלול.

7) עמ' 665-664 חשק ואהבה, שמחה ועונג. הכוחות הגופניים הם לרועץ. לפיכך, כ"שנחלשים כוחות הגוף", "מתחזק השכל, ומתפשט אורו ומזדככת השגתו". לקראת המוות יש השגה גדולה ב"שמחה בהשגה" "וחשק אל המושכל".

8) עמ' 667-666 יראת ה' כמטרת מעשי התורה, "המלך הגדול" צמוד תמיד והכרה בכך תיצור יראה, ענווה, פחד ובושה. "מטרת מעשי התורה כולם" היא "השגת ההיפעלות הזאת", כלומר "לירא מפניו יתעלה".

מטרת משל הארמון להמחיש את המכשולים בדרך לראיית "המלך". ראשית כל, יש להכיר את קיומו של הארמון, לזהות את הכניסה, כלומר לרכוש דעות אמיתיות כדי להימנע מטעויות ב"עבודה זרה". בעזרת חכמות כמו מתמטיקה ומלאכת ההיגיון, אפשר להתקרב לארמון, אבל על מנת להיכנס לפרוזדורים יש לעסוק במעשה בראשית (פיזיקה). להגיע לחצר הפנימית יש להעמיק ברזי מעשה מרכבה (מטפיסיקה).

הרמב"ם מדרג שבע קבוצות של מבקשי דרך. ארבע הקבוצות הראשונות אינן נכנסות לארמון. בשלוש האחרונות יש דירוג: החכמים ("אלעלמא") מכירים את החכמה האלוהית ונכנסים "אל החצר הפנימית". דרגת הנביאים גבוהה יותר כי הם מתחברים למלך מתוך אהבה וחשק.  יתרון הנביאים הוא בכך שהם "מפעילים את מחשבתם, לאחר שהגיעו לשלמות, במטפיסיקה, ונוטים כל כולם כלפי האל יתגדל ויתרומם ... הם הניצבים במושב המלך". בדרגה העליונה ביותר, משה רבנו משוחח עם המלך. במצב עילאי כזה בטלים הצרכים הגופניים ("מורה נבוכים", חלק ג, פרק נ"א, עמ' 656-657).

נסכם את ארבע הסיבות העלולות למנוע כניסה לארמון המלך, ובנמשל לקלוט את השפע האלוהי:

תרגול מעשי לדבקות

1) הבחירה להידוק קשרי הדבקות במחשבה 

מורה נבוכים, חלק ג, פרק נ"א, הערה, עמ' 659-660

כבר הבהרנו לך שהשכל הזה ששפע עלינו ממנו יתעלה הוא הקשר שבינינו ובינו.

לך ניתנת הבחירה: אם תרצה לחזק קשר זה ולעבות אותו, תעשה זאת,

ואם תרצה להחלישו ולדקק אותו בהדרגה עד שתקטע אותו – תעשה זאת.

אתה תחזק קשר זה רק על-ידי שתפעיל אותו באהבתו יתעלה ותלך לקראת זאת, כמו שהבהרנו.  

תחליש אותו ותדקק בהעסיקך את מחשבתך בזולתו.

דע שאפילו היית האדם הבקי ביותר באמיתת המטפיסיקה,

כאשר תרוקן את מחשבתך מן האל ותעסוק כל כולך באוכל הכרחי או בעיסוק הכרחי,

כבר קטעת את הקשר אשר בינך ובין האל.

אז אין אתה עמו וכן אין הוא עמך, מפני שאותו יחס שבינך ובינו נקטע בפועל באותה שעה.

לכן היו המעולים מקמצים בפרקי הזמן שבהם עסקו לא בו.

הם הזהירו מפני זאת ואמרו, "אַל תִּפְנוּ אל מדעתכם"[2].

ודוד אמר שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט (תהלים ט"ז,ח).

הוא אומר, אני לא רוקנתי את מחשבתי ממנו...[3].

2) שלושה מרכיבים בהדרכה ליצירת הדבקות, "מורה נבוכים" ג,נ"א

הרמב"ם הציע תרגול מעשי ב"הערה" מיוחדת ב"מורה נבוכים" ג, נ"א.

זאת הפעם היחידה ב"מורה" שיש הדרכה פרקטית מפורשת לתרגול קליטת השפע.

א. סלילת הדרך לקבלת השפע ולדבקות

1.  הכשרה מוסרית והקדמה שכלית, הסרת מכשולים כגון עצבות, כעס, תפישות דמיוניות, דעות כוזבות.

השמחה היא תנאי לקליטת השפע הנבואי.

2.  התבוננות בטבע ובנפלאות הבריאה כדי לעורר השתהות, התפעלות ורצון לדעת את האל ודרכיו.

3.  פיתוח הכוח המדמה לקראת קליטת השפע האלוהי.

ב. הכוונת המחשבות

4.  השקטת המחשבות לתת מקום "לחושים הפנימיים".

5.  תרגול הדרגתי של התרוקנות המחשבות והכוונתן למושא אחד כגון הפסוק הראשון ב"שמע".

6.  התבודדות החושים לאפשר קליטת השפע האלוהי וליצור אהבת האל לבדו.

ג. עיצוב התודעה בדבקות

7.  עוררות של תחושות כגון "מסתורין הנורא" להתחבר לאל מתוך "יראה".

8.  יצירת אהבה כ"חשק" לדעת את האל.

9.  עיצוב תודעה של "נוכחות אלוהית" עם פעילויות אחרות בזכות "ההתאחדות בשכל הפועל".

הוראות הרמב"ם משקפות תופעה אוניברסאלית, ויחד עם זה גם אופי יהודי פרטיקולארי. מושגים כמו "השקטת המחשבות", "יישוב הדעת" ו"התרוקנות הלב מכל דבר אחר זולת אהבה כלפי האל", מוכרים בשיטות רבות וכן בתפישות מוסלמיות בסביבתו התרבותית של הרמב"ם. ואולם, הרמב"ם יצק לתוכם מסגרת דתית בעלת אופי יהודי. יש אלמנטים יהודיים מובהקים בתרגול להכוונת הלב בפסוקים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ד-ה).

א) תמצות התרגול בהפניית המודעות וביצירת הדבקות

1)      תחילה יש לתרגל כוונה בתפילה במובן של "התרוקנות" המחשבות "מכל דבר" זולת אהבת ה' ויראתו. התרגול מתחיל בזמן אמירת קריאת שמע ותפילת העמידה שהם קטעי תפילה המחייבים כוונה מלאה[1].  תרגול זה מבוסס על וויסות המחשבות עד שהתודעה מתמלאת באהבת האל. הפסוקים משמשים כמצפן להכוונת המודעות. מקבילה בתפישה המדיטטיבית המודרנית נקראת Centering Prayer (תפילה ממורכזת), והיא נשענת על מסורת של מדיטציה בהתבוננות Contemplative Meditation. זאת שיטה עתיקה שבה משתמשים עד היום בתפישות דתיות להתכוון בתפילה וגם בדתות אחרות כגון בתפישה הנוצרית.

2)      אחרי שמיומנות זו משתרשת "במשך שנים" ניתן להתקדם ולפתח את היכולת לכוון את המחשבות גם בזמן העיון או השמיעה בתורה.

3)      הכוונת המחשבות בכל הקריאה בנביאים ובברכות.

4)      הפניית המחשבה לה' בכל הפעילויות ההכרחיות ביום יום.

5)      בזמנים שהאדם לבדו, להתקרב אל האל "ולהתייצב לפניו בדרך האמיתית".

ב)  פירוט 5 שלבים, "מורה נבוכים", חלק ג, פרק נ"א, הערה, עמ' 661-660

מכאן ואילך אחל להדריכך[2] אל צורת התרגול, כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת.

1) הדבר הראשון שתשתדל לעשותו הוא שתרוקן את מחשבתך מכל דבר[3]  בשעה שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל. אל תסתפק בכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ומן התפילה בברכה ראשונה[4].

2) כאשר זה יעלה בידך וישתרש במשך שנים, השתדל לאחר מכן, שכל אימת שאתה קורא בתורה

או שומע אותה, אל תחדל מלפנות כל כולך, ובכל מחשבתך להתבונן במה שאתה שומע או קורא[5].

3) וכאשר גם זה ישתרש לך במשך תקופה, השתדל שבכל מה שאתה קורא מכל דברי הנביאים תהיה מחשבתך לעולם נקייה (מהרהור בעניין אחר), אפילו בכל הברכות תתכוון להתבונן במה שאתה מבטא ולשים לב מה משמעותו.

4) כאשר יזדככו לך מעשים אלה של עבודת ה', ומחשבתך תהיה בשעת עשייתם נקייה מהרהור בדבר כלשהו מענייני העולם הזה, השתדל לאחר מכן להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרות חייך, ובכלל תפעיל מחשבתך במילי דעלמא בשעה שאתה אוכל או שותה או שאתה בבית הכיסא או בשעה שאתה שח עם אשתך או בניך הקטנים או בשעה שאתה שח עם המון העם.

5) ... בשעה שאתה לבדך בלי אף אחד ובשעה שאתה מתעורר על מיטתך, היזהר מאוד מאוד מלהפעיל את המחשבה בשעות יקרות אלה בדבר אחר מלבד אותה עבודת האל השכלית והיא לקרב אל האל ולהתייצב לפניו בדרך האמיתי שלימדתיך לא בדרך ההיפעלויות הדמיוניות. זאת בעיני התכלית שעשוי להשיג אותה חכם שהכשיר עצמו לה בדרך זאת של תרגול[6].

חשיבות השמחה לקליטת השפע

1) השמחה כתנאי להשראת השכינה - שבת ל ע"ב

וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה (קהלת ח, טו) - שמחה של מצווה.

וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה (קהלת ב, ב) - זו שמחה שאינה של מצווה.

ללמדך, שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש,

ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצווה,

שנאמר "וְעַתָּה  קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב, ג, טו)[7].

2) טרדה ויגון המבטלים את קליטת הנבואה - "מורה נבוכים", ב,ל"ו, עמ' 388

לכן מוצא אתה שנבואתם של הנביאים בטלה בשעת היגון או הכעס או כיוצא בהם.

יודע אתה את דבריהם, "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (שבת ל,ע"ב),

ושליעקב אבינו לא באה התגלות במשך כל ימי יגונו, מכיוון שכוחו המדמה היה טרוד באובדן יוסף[8].

ולמשה עליו השלום לא באה התגלות כפי שהיתה נוהגת לבוא לו לפני משבר המרגלים

עד אשר כלה דור המדבר כולו[9], מכיוון שקשה עליו עניינם בשל גודל פשעם....

3) הכעס והדאגה כמונעי נבואה - הקדמה לאבות, שמונה פרקים, פרק ז, מהד' שילת, עמ' רמז

השוו פירוש המשנה לרמב"ם, מהד' קאפח, נזיקין, עמ' שצה

... מצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי, ככעס

אמרו "כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים ס"ו,ע"ב).

והביאו ראיה מאלישע אשר נסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס עד שהסיר כעסו,

והוא אמרו, "וְעַתָּה  קְחוּ לִי מְנַגֵּן" וכו' (מלכים ב, ג, טו).

וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו, כל ימי אבלו על יוסף, נסתלקה ממנו רוח הקודש,

עד שבושר בחייו, אמר וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (בראשית מ"ה,כז).

ואמר התרגום, המפרש העניינים המקובלים ממשה רבנו, "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון"

ולשון החכמים, "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה".

4) התבודדות ושמחה כתנאים לנבואה - הלכות יסודי התורה פרק ז, הלכה ד

כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו,

אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים,

שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה,

לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והם מבקשים הנבואה...

5) שמש וענן חוצץ, "מורה נבוכים", חלק ג, פרק נ"א, הערה, עמ' 662-661

הרמב"ם נותן משל לשמש וענן החוצץ כדי להסביר שהדבק בה' נהנה מאור השמש הצלול, אבל בזמן שאינו דבק, חוצץ ענן בינו לבין השמש. בהיסח הדעת ובשכחת הדבקות עלולה אז הרעה לפגוע בו. זהו הסתר הפנים שבתורה. כל עת שמחובר האדם לשפע האלוהי, "לא ייתכן כלל שיפגע" מהרעות "כי הוא עם האל והאל עמו".

רקע היסטורי להתפתחות הגותו של הרמב"ם

רבי משה בן מימון, נולד בקורדבה בספרד המוסלמית בערב פסח ד'תתצ"ח, [10]1138 ונפטר בגיל 66, ב-13 בדצמבר 1204, כ' טבת ד' תתקס"ה[11]. בעקבות הרדיפות הדתיות ולאחר נפילת קורדובה בידי האלמוהדים בשנת 1148 נדדה משפחתו בספרד. בשנת 1159 בערך השתקעה בפאס שבמרוקו. הרמב"ם עזב את ממלכת האלמוהדים בשנת 1165 ולאחר חודש נסיעה בים סוער הגיע לנמל עכו בארץ ישראל. משם המשיך וביקר בירושלים ובחברון. משלא הצליח להתפרנס בארץ, נסע למצרים והשתקע ברובע העתיק של קהיר בפוסטאט.  בשנת 1171 התמנה כנגיד של יהודי מצרים. הרמב"ם נפטר בשנת  1204 ועד היום נמשכים לטבריה לבקר את מצבתו. ספרו ההלכתי החשוב "משנה תורה" ("היד החזקה") נכתב בעברית צחה בשנים 1170-1180. הרמב"ם שילב מורשת אוניברסאלית מדעית של ימיו, ובעיקר גישה אריסטוטלית, עם למדנות מופלגת בהלכה ובמחשבה. בדומה לאריסטו, יצר הרמב"ם חשיבה שיטתית המקיפה את כל תחומי הידע וחקרי החיים. ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" נכתב לעת זקנתו בערבית ותורגם בחייו לעברית בידי ר' שמואל אבן תיבון. הרמב"ם נחשב גדול הפילוסופים בהגות היהודית - "ממשה למשה לא קם כמשה". נראה כאן את הדרכתו ב"מיסטיקה שכלתנית".

ציוני דרך בחיי הרמב"ם[12].

ניתן לשרטט שלוש תקופות עיקריות בכתיבת הרמב"ם: