בין נביא לסכיזופרן

מימוני

"ולא מצאנו שום נביא שנחשב למטורף"


מלכים ב פרק ט

(יא) וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ:




תוקן על ידי - לאיודעכלום - 20/05/2005 12:38:47

לאיודעכלום

לפי תיאורי הרמב"ם כשהמדמה הוא החלק הדומימנטי בתהליך ההתנבאות- המתנבא מאבד שליטה על חושיו בעיקר על שיווי משקלו "ואבריו מזדעזעים"- לאדם מן החוץ שרואה 'מחזה' שכזה זה נראה בטח כמו מעשה טירוף.

נראה לי שמיימוני גם מודע לזה, רק שבדבריו הוא התכוון שהנביאים בחיי היום יום שלהם היו נורמלים.

אם להעמיד דברים על דיוקם , הרי שהנחת היסוד של פותח האשכול שגויה, והיא עקרונית להבחנה בין נביא אמת לסתם חולם חלומות. על סמך הפסוק ב'במדבר', הוא החליט שכל נביא שראה במראה הנבואה הוא כמשה רבינו – בעוד שהפסוק מבדיל במפורש בין דרגת נבואתו של משה לכל שאר הנביאים.


לעיונכם

http://kodesh.snunit.k12.il/i/1107.htm


http://taupress.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_45.htm



במצב בו ההדבקות איננה תמידית, וכל הנביאים אינם מתנבאים בכל עת שירצו, וכשהנבואה מסתלקת מהם "חוזרים לאוהלם שהוא צורכי הגוף כולם כשאר העם".
אם אין לאדם כל מה שמתחייב שימצא בו בתהליך הכשרתו לנבואה, כל אותן קואליפיקציות מוקדמות, והשלמויות המתחייבות בנבואה כפי שהם מוסברים במו"נ ב'פרקי הנבואה', ובהלכות יסודי התורה – הוא בגדר נביא שקר, מתעתע, חולם חלומות סתם.

אורח חייהם של הנביאים בעת שיחזרו לאוהלם היא אמת המידה היחידה לקביעת מידת מהימנותו של הנביא כפי שהרמב"ם קובע בהלכה "שיהיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה"

(האם אדם שבועל את האתון שלו בזמנו החופשי כשהוא חוזר לאוהלו יכול להיחשב לנביא?)

הנביאים היו מודעים להיותם חולמים, ושהחלום מהווה כלי מכשיר ואמצעי להעברת תוכן הכרתם אליהם. התורה אומרת כי האפשרות של סתם חולם חלום קיימת - "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום"(דב' יג/ב) וכאילו רוצה להשמיע שהנבואה היא אמנם חלום, אולם מאידך לא כל חולם חלום הוא בהכרח נביא, אע"פ שנאמר "בחלום אדבר בו".





תוקן על ידי - riv - 21/05/2005 22:25:55

אני קורא נאמן של הפורום המופלא, אולם איני רואה עצמי ראוי לכתוב בו לנוכח הרמה והרהיטות. בכל זאת ארשה לעצמי אמירה לכיוון הקונקרטי של השאלה: הדיון בנבואה ובנביאים נוסק כאן לגבהים בהם האוויר דליל והחשיבה מתערפלת אולם ברובד המציאותי של עולמנו ניכרת אבחנה ברורה ומוחשית: כל מי שפגש אדם סכיזופרני (שלא בזמן רמיסיה) אינו יכול לטעות בו. המאפיין העיקרי אינו מתמצה בהזיות אלא בהתפוררות האישיות ואין צורך ברמב"ם לשם כך אלא להבדלה מנביא שקר.

ל(רב, אני מניח) מימוני, רק הערונת: "אלי, אלי, למה עזבתני" לא יש"ו אמר ובכל זאת אין לנו בעיות עם הדואליות הרגשית וההתנהגותית של דוד.

הערת אגב לששהמבב (או: לפעמים באמת כולם צודקים):

תהילים כ"ב, ב': "אלי, אלי, למה עזבתני, רחוק מישועתי, דברי שאגתי."

הבשורה על פי מתי, כ"ז, 46: "וכעת השעה התשיעית, ויזעק ישוע בקול גדול, אלי אלי למה שבקתני, והוא אלי אלי למה עזבתני."

הבשורה על פי מרקוס, ט"ו, 34: "ובשעה התשיעית, ויזעק ישוע בקול גדול, אלוהי, אלוהי, למה שבקתני, ופרושו אלי, אלי, למה עזבתני."

ודאי לא נעלם מהכותבים פה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה א':"ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול וכו' וכו'"ובהלכה ז':"ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא אלא אדם שהינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו וכו'"
במילים אחרות: האבחנה בין נביא לפסיכי היא האם אכן מעיקרו הוא אדם ראוי לנבואה לפי ההגדרות שבהלכה א' -אדם כזה צריך ליהיות שפוי ובר דעת.ההתנהגות במהלך הנבואה זה כבר סיפור אחר.

אני מציע לכולם להסתכל בדברי הימים ב פרק יח, שבו מתואר כיצד ה' משרה נבואת אמת ונבואת שקר בו זמנית לקבוצה של נביאים.
אם כן, נביא יכול לקבל גם נבואות שקר [ולהתבאס מזה מאוד], ותמיד מבחן המציאות הוא שקובע.
אולם זה לא מספיק. מכיוון שיש נבואות שנכתבו בתנ"ך ועוד לא התקיימו, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג וכו'. על כן עלינו להסתייג ולומר, שאם נבואה נכתבה בתנ"ך, הרי היא אמת. חוץ מנבואות זעם שלא חייבות להתקיים.
ובשביל להבין את זה צריך לפתוח נושא חדש לדיון.

אני חושב שזו הסיבה שפסקה הנבואה, מאחר וגילו שזו מחלת הדמיון.עם גילוי שכזה, פוסקת הנבואה מיד. יתכן?

"גילו?"
איך "גילו" שאין אלהים והוא לעולם לא דיבר עם אנשים?
אדרבה זה ענין של אמונה לא מבוססת, לא פחות