אני כל כך רוצה להיות ילד טוב

למה באמת? אולי הצ'ולנט השפיע עליך?
"נדמה" לך! אז מה?

חצקל
כמה אני צריך לשלם לך על הייצוג?

חצקל, מיימוני וכו',
קיימת הנחת יסוד חרדית שמי שלמדן בש"ס ובפוסקים הוא ידען בכל, האם יש לה ביסוס ברבותינו הראשונים?

תודה לכל המגיבים.

אני מבקש לענות לאידך:

בעצם, מה מקומו של אשכול רגשי מן הסוג הזה בפורום של טיעונים בעד ונגד ותו לא?

אלא, אחד הדברים המיוחדים מאד שיש כאן בפורום הוא יכולתם של המשתתפים לצוד הרהור-חולף, עיוני (או רגשי), ולתת לו שם והגדרה. להעלות אותו אל המודע מן התת-מודע. אני שם לב לכך בהזדמנויות רבות, וזה בפירוש דבר מדהים.

מדהים עד כדי כך, שלפעמים אני מגלה שטיעון מסוים יכול 'לתפוס' חזק מאד בהרגשה, עד שמישהו לוכד אותו ומאפשר לבחון אותו ברמת מופשטות כזו שמוציאה ממנו את העוקץ. אז, כשהוא מקבל הגדרה, אתה מגלה פתאום שאין בו את תחושת ה'שלי' שהייתה בו כאשר הוא היה עוד תחושת-לב פנימית, אשר העניקה לו נופך לא-אמיתי ומטעה.

אני מדבר מן הסתם על משהו שכולנו מכירים.


עכשיו אעבור לנושא האשכול. ההרגשה הזו בפירוש קיננה בי והיא ממשיכה ותמשיך לקנן בי עד שיתמלאו הבטחותיהם של כל החכמים הוותיקים ובעלי הניסיון המחשל.

כמו אצל כל אדם, לפעמים מתגברת הרגשה של התנשאות (בלב פנוי מן החכמה, אולי) ולפעמים קולו של המצפון הוא הגובר. באשכול הזה יש אולי קצת מזה (התנשאות) אבל הרבה מאד מזה (מצפון מעיק ומציק).

ניסיתי לתת שם לשתי ההרגשות הללו, לבחון אותן, לקבל עליהן תגובות. התעודדתי מאד לגלות שאני צועד בדרך שכבר הלכו בה זקנים וחכמים וטובים.

חצ'קל

בעיניי התמימים או שמא המיתממים, אדם השואף (אולי המתיימר) לקבל עליו את הידיעה "אני ה'" כציווי מן התורה תמיד יחשב ויואשם כמתנשא -

ובכן,ידידיי הביאו לכאן שאלותיכם בנדון דידן,וננסה להשיב

תשובות מחכימות!

נחמו נחמו,

ז"ל בעל העקידה "אין חסרון בעולם גדול מחסרון הסכלות".

חזקל, (הנה האידך גיסא שלי)

אם כבר נימה אישית. אתה מדמיין שהפתרון למצוקתך נמצא ב'תשובות' ככל שתהינה חכמות ומושכלות. המצוקה היא -סלח לי על האאוטינג- בבסיס. התהיה כדרך חיים . היופי בעולמינו הוא שהחידה המופלאה הזו ששמה עולם, לעולם לא תמה. היא תמשיך ותלווה אותך לאורך חייך. זו דרך חיים שעדיין לא ברור לי האם בוחרים בה או שנולדים אליה, או שבוחרים בה אלו שנולדו לבחור בה. אבל מי שמזהה אותה יודע כבר שהוא 'בפנוכו' ואין לו מוצא. בהתחלה זה מעיק , כמו תחושת חנק של יום קייצי שהאויר עומד והשמש מכה ללא רחמים, ודמה שאין פתרון ואין מוצא. אבל לא כך הם פני הדברים. יש תקוה ,ברגע שמשלימים ומבינים שזה חלק מהחיים ,חלק נפלא אפילו, המצוקה גוועת לאיטה. ומפנה עצמה לתענוג שבאי הפתרון.
ואו אז אתה מתפנה לדברים החשובים באמת בחיים.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קעלעמר, מה לדעתך הדברים החשובים באמת? אם לדבריך, לעולם אין פתרון, איך אפשר להתפנות למשהו חשוב? או שלא הבנתי את דבריך.
הסבר.