אני כל כך רוצה להיות ילד טוב

גרגשי.

זה אחד הדברים: " עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת" ואידך זיל גמור.

חזקל.

אתה מזדהה, אך אינך עדיין במקום הנכון. ומנין לי?
תקותך שיבא איזה גל של בהירות או יזרח עליך האור ממקום לא נודע. לא יבא גל ,ולא יזרח אור . רק כשתבין זאת אז יזרח עליך האור ,האור שלך ומתוכך , ההכרה ביכולת המוגבלת שלך ובגורלך. ראה שירו של איציק מאנגאר "דער נביא" http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1298530&whichpage=3

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

כן, לפעמים אני כל כך רוצה לזרוק את כל האחריות הזאתי מאחוריי ולחזור לימי הילדות, בחזרה שלמה, להפסיק להטיל ספק באשר ליכולתי לגמור את החודש, אלא לחיות כפי שהיה בילדות כאשר הכל היה על כתפי ההורים, שכנראה קיבלו פת לחמם מהוריהם איש מיד איש עד לאוכלי המן.
אבל אז אני נזכר שאיש במכולת לא מחכה לי עם הכרטיסים הללו שנשלחים לפרעון אצל ההורים. אלא להיפך, מצפים ממני שאוציא את הכרטיס הפלסטי ואמסור אותו לגיהוץ אכזרי. ודווקא הייתי נקרא אחד המצליחים שבמגניבי מנת הממתקים לתצרוכת אישית, בכל קניה במכולת, וההורים העלימו עין בדר"כ, אבל עובדה היא שזה פשוט לא מוכיח את עצמו היום.
לפעמים אני כל כך רוצה להאמין שכל ההתבגרות שקפצה עלי, שכל ההתעסקות המיותרת הזאת בכספים, במשכנתא ובארנונה, רק מסיחה את דעתי מהמבחנים והפרסים והמתמידים וכיו"ב, אני מנסה לצבוט את עצמי ומגלה כי זה כן כואב, ווייסטו מיין פריינד, וויא נעמט מען צוריק די יאהרען, אוי!...
לפעמים אני כל כך מקנא באלה אברכי הכולל שתמימות ילדותם לא נעשקה. הכל כל-כך ברור להם: ההורים שלהם יודעים עם מי יש להם עסק ועדיף להם לשלוח לילדים כדי מחייתם מדי חודש, ובלבד שהילד המגודל לא יחזור הביתה נבוך וישאל למה חיתנתם אותי כשאינני בשל לכך. אבל אז אני מגיע למסקנה שעדיף להישאר עם משהו לא ברור מאשר לחיות בביטחון שאין לו על מה להסתמך..
למה תמיד הברירה היא או להיות ילד תמים המשליך יהבו על הוריו, או לקחת אחריות אישית ולהתמודד עם הקשיים הבלתי אפשריים? מה טוה היה אילו היתה לי רשת בטחון, כלומר שכל הוצאותי יהיו עפ"י שיקול דעתי בלבד, וכל פעם שאפסיד, יהיה מי שיזרים כספים... אמרו לי נא, האם עלי לשאוף לחזור לימי הילדות המאושרים וחסרי הדאגה? (ואיך למען ה' עושים זאת?)
עד כאן פארודיה. וסליחה חצקל על החוצפה לדבר בפני גדולים ממני, כנראה פחז עלי יצרי.
פשוט חשתי צורך להראות צד נוסף בעניין הזה של עץ הדעת, ולמרות שכנראה אינני מחדש כלום: חכמי הפורום השיבו בטוב טעם מכל הצדדים.
וכעת לחו"ד העניה, על דברי חצקל ודברי החכמים המשיבים:
א. חלק גדול מהתסבוכת באה עקב רגשי אשמה על כך שיש בכלל "שאלות רחמנא ליצלן, ועל כך שאני מעז להעלות אותן אל סף התודעה למרות שהן נשמעות ממש כמו דיבורים של רפורמים רח"ל" כלשונו הזהב של חצקל.
ולענ"ד, אפשר להבין אדם חושב אם יש לו רגשי אשמה על כך *שאינו* מעלה שאלות. אבל רגשי אשמה על עצם השאלות? תודעה זו אמורה להיות נחלת ההמונים שאין באפשרותם ומתפקידם לחשוב. על האחרונים נאמר, שאלותיהם אינן אלא תירוצים. לעומתם החושב, ודאי שיש לו סיבות טובות לחשוב ולעסוק בענייני אמונתו שהיא עיקר חייו וחיותו, וברור שכל גדולי ישראל בעלי הנטיות הפילוסופיות עסקו לא מעט בשאלות. הבעיה היא שרק מעט מהם העזו לכתוב את התשובות, אחר שראו מה עלה בגורלו של הרמב"ם. ומובן שאין לבוא בטענות כלפי גדול בתורה שלא נולד להיות פילוסוף, על העובדה שהוא מתעסק בתחומיו בלבד ואין בידו להשיב לשאלות המציקות לחצקל ודומיו.
ב. והיכן הם תלמידי הג"ן בסוגיא דידן?! אולי ניתן מכאן להסיק שלאמונה לעולם לא תהא תשובה ברורה המבוססת על ידיעה, אלא לעולם עלינו לקבל עול מלכות שמים ולשאוף לתקן עולם במלכותו ית', באשר ה'ידיעה' עליה נצטווינו אין פירושה כבשפתנו היום (דבר שניתן להוכחה), אלא פירושה כמו 'לצאת מנקודת הנחה ולא לפקפק'. החכימוני אם טעיתי.
ג. "מן העבר האחר עמד יהודי חכם, שענה בחפץ לב תשובות לכל מי ששאל, קטן כגדול. ותשובותיו הלא הם כתובים על ספר רציתי לשאול אותך וכו'." אכן ראוי ליבוביץ להערכה על שענה תשובות כמידת יכולתו לכל דכפין, בסבלנות וסובלנות; אך אציין 2 נקודות שהטרידוני בקריאת הספר הנ"ל: 1. הוא מרבה לצטט את דברי התוס' (יבמ' נ) ש"אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות", וזהו ציטוט חלקי וכנראה גם מסלף, וכוונת התוס' רק לענין נבואה לטובה; יתר על כן, הסתמכות על איזה תירוץ בתוס' כקובע אבן יסוד באמונה, היא בעייתית. אלא שזו דרכו של י"ל, לבסס השקפת עולם מוצקה ואח"כ להביא ציטוט כדי להוכיח כי הנה, גם גדולי ישראל מקובלים סברו כך וכך, כלומר, אפשר להיות יותר מתירנים ממה שמקובל ללמד בחיידר. זו גם דרכו של קורמן, אמנם הוא התמודד ביתר יושר אינטלקטואלי לענ"ד, וכמו"כ שלט יותר בחומר. וכאן אני מגיע לנקודה 2: חוסר שליטתו בחומר של י"ל. לדוגמא הוא קובע באחר ממכתביו כי הרמב"ם לא הזכיר את תחיית המתים בספרו משנה תורה. וזה פשוט לא נכון: זיל קרי בפ"ג ה"ו מהל' תשובה. אלא שליבוביץ שלא האמין בתחה"מ, ביקש לצרף את הרמב"ם לשיטתו, וסמך על כך שהרמב"ם לא האריך בנושא בהקדמת פ' חלק, לפיכך לא טרח לבדוק בספר המדע.
ד. "לפעמים אני כל כך רוצה להאמין שכל אמרה חסידית היא האמת האבסולוטית" - האימרה לא נאמרה לספקנים, ודי בזה.
ה. "העיקר שיהיה כבר משהו ברור" - שום דבר אינו ברור בעולמנו.
ו. "בכדי להיות יהודי טוב צריך לקיים מה שכתוב בד' חלקי שו"ע". לענ"ד זו טעותו של ליבוביץ, לבסס את היהדות על הקודקס בלבד. נשמת היהדות היא להיות נעלים וקדושים בעוה"ז וליהנות מזיו שכינתו, ולשם כך קיבלנו חוקים שאין לערער עליהם, אך אינם העיקר אלא המשרת את המטרה. באתר "כיפה" מצויים כנראה אותם הסוברים כי העיקר לקיים את הקודקס כגוף ללא נשמה, ולאור זאת מבקשים למצוא היתרים ליחסי אישות מחוץ לנישואין וכיו"ב. הם יבואו להתייעץ עם גדול בהלכה כמו שמתייעצים עם יועץ מס, דהיינו מנקודת הנחה שאינני מעוניין לשלם מס כלל, אך מה אעשה וחייבים, הבה נבדוק את הפרצות. אינם רוצים להבין כי חוקי האישות אינם אלא מעין ניירת שנועדה להביאנו למצב נעלה יותר ממה שהיה קודם מתן תורה שאדם פוגע אשה בשוק וכו'. מה עושים הללו, הופכים את החוקים והניירת לעיקר ומבקשים לחזור בהמוניהם למצב של פוגע אשה בשוק. "לא ביקשו אלא להתיר להם עריות בפרהסיה". וסליחה שסטיתי מהנושא בסעיף זה.



תוקן על ידי - לב_אהרן - 23/05/2005 2:09:05

לב_אהרון

אתה כותב :

"נשמת היהדות היא להיות נעלים וקדושים בעוה"ז וליהנות מזיו שכינתו,

כאן בפורום לא אוהבים מילים של שבת . אנא הסבר
1. מינין לך ?
2. נעלים על מי ?
3. קדושים - מה זה ? איך עושים את זה ?
4. ליהנות מזיו שכינתו? מה זה זיו שכינתו ? איך נהנים מזה ?

לב אהרון

במקרה ראיתי את האשכול והתגובות הנחמדות עליו.

מה שעיצבן אותי זה רק דברי ההבל שלך וההשוואה בין ליבוביץ לקורמן

קורמן הוא בסך הכל "כאילו מדען" ומלא שקרים ועיוותים מדעיים דוקא ליבוביץמתמודד באומ. עם הבעיות ובעל יושר אינלטלקטואלי אמיתי.

הדברים שכתבת על הטעות של לייבוביץ בקשר לתחיית המתים הם שטויות ומראה שמי שלא שולט בחומר זה אתה: גם שם בהלכות תשובה הסתכלתי לא כתוב תחיית המתים רק כתוב "חיי עולם הבא". ואם אתה רוצה לדעת מה זה חיי עולם הבא לפי הרמב"ם אתה מאוד תופתע עם תלמד מורה נבוכים (שכפי הנראה לא למדת מעולם)

בריסקער

אל נא באפך : כתוב גם כתוב

רמב"ם הלכות תשובה פרק ג

הלכה ו
ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו.

נכון לאיודעכלום,

'הכופרים בתחיית המתים' מוזכרים במשנה תורה, אך אם תשים לב הרי שבהמשך הרמב"ם מתעכב על כל 'המינים' ומסביר אותם, וראה זה פלא, את תחיית המתים הוא אינו מזכיר, ולכך התכוון רי"ל.


http://kodesh.snunit.k12.il/i/1503.htm

אפשר להבין את הבריסקער, והוא צודק, כל מי שמכיר את משנתו והשקפת עולמו של הרמב"ם במו"נ, כמו בשאר חיבוריו, יודע בדיוק מה כוונתו בשני המושגים הטעונים, 'תחיית המתים', ו'עולם הבא'
לומר שרי"ל לא האמין בתחה"מ, וביקש לצרף את הרמב"ם לשיטתו, וסמך על כך שהרמב"ם לא האריך בנושא בהקדמת פ' חלק, לפיכך לא טרח לבדוק בספר המדע?

ריב

אני מצטער אך הרמב"ם צריך להגדיר את " המינים " ומי נקרא מין ומי נקרא " כופר בתורה " אולם אין מה להוסיף על מי שכופר בתחית המתים ולכן אין הרמב"ם נזקק להסביר.

זה שי"ל לא האמין בתחיית המתים זה עניינו אולם לומר שהרמב"ם לא מזכיר את תחיית המתים בספר היד החזקה זה פשוט לא נכון.

לגבי דעתו של הרמב"ם על תחיית המתים נא לשאול אותו ולא לדבר בשמו. עכ"פ לפי דבריו ביד החזקה ושלש עשרה העיקרים אין ספק שהוא האמין בתחיית המתים .

לאיודעכלום

ומי אמר שרי"ל לא האמין בתחיית המתים, הוא האמין ועוד איך האמין, בדיוק כפי שהרמב"ם האמין ש'הצדיקים במותם הם חיים, והרשעים בחייהם הם מתים'..

לאיודעכלום
"'נשמת היהדות היא להיות נעלים וקדושים בעוה"ז וליהנות מזיו שכינתו, כאן בפורום לא אוהבים מילים של שבת . אנא הסבר 1. מינין לך ? 2. נעלים על מי ? 3. קדושים - מה זה ? איך עושים את זה ? 4. ליהנות מזיו שכינתו? מה זה זיו שכינתו ? איך נהנים מזה ?"
ראשית, התורה רצופה מילים של שבת, כגון והתקדשתם והייתם קדושים, וכן כתובים רבים שבודאי לא נעלמו ממך על עניין עם סגולה וכיו"ב. האם לדעתך קיבל עם ישראל על עצמו רק את החוקים היבשים שבתורה, לא את מה שבין השורות, לא את הכתובים שמהותם מוסר ודרך חיים?
ואם אין זה מספיק, נא לעיין במו"נ ח"ג פרקים ח, ט, לג, מט (שם המקור לדברי בהודעה הקודמת כי החוקים נועדו כדי לקדש את עם ישראל) נא, נב.
ומי שלא למד מעולם מו"נ, אולי יסתפק במסילת ישרים פ"א.
ומי שרוצה למצוא הכל דווקא בשולחן ערוך, יעיין באו"ח סי' רלא.
במקורות הנ"ל תמצא הסברים לכל 4 קושיותיך. (מה לעשות, לא תמיד התשובות ניתנות לניסוח קצר וקולע כמו השאלות, בכל אופן אני אינני כה מוכשר, היריעה קצרה וגם זמני מוגבל, ואם יש את נפשך לדעת, עליך פשוט ללמוד. בהצלחה!)
.
עוד הערה על רי"ל (וסליחה מראש מכל חסידיו האדוקים. אגב, הוא עצמו לא נמנה על חסידיו האדוקים): מדי בוקר קם האיש, זוכר היטב את פתיחת השו"ע החביבה עליו "יתגבר כארי לעבודת בוראו", וצעד לבית המדרש "לקיים מצוות תפילה בציבור". מה התכוון בתפילתו? כנראה לא יותר מכך שכעת הוא מקיים תפילה בציבור. הרי אין טעם לכוון "רפאנו" כשאתה יודע שהינך מדבר לקיר. הוא מלמל את כל מה שההלכה דורשת, תוך שהוא בטוח שאין כל משמעות בבקשותיו, מלבד קיום המצוה הנ"ל. (למזלו, בסיום התפילה אומרים "עלינו לשבח", סוף סוף טקסט בעל משמעות שיכול היה להזדהות אתו). אני מניח שהוא בדק גם את המשך דברי השו"ע באותו סימן א', דברים שנובעים מתוך אמונה שלמה כי התפילה כן פועלת משהו, שלדעת רי"ל היא אמונה בלתי נכונה (אם כי לגיטימית). גם עצם הדרישה בשו"ע להתגבר כארי לעבודת בוראו, היא חסרת טעם אם כל מה שצריך זה "לקיים תפילה בציבור". אך רי"ל כדרכו מסתפק בציטוט חלקי וזעיר. ושאלתי היא, אם ר"י קארו כתב מה שכתב מתוך אמונה מוטעית, האם מן היושר לקחת מדבריו רק מה שמוצא חן בעיניו?
[ובאותו ענין: יש מביאים סמך לשיטת רי"ל בתפילה, מדברי המו"נ בטעם הקרבנות, באשר השווה קרבנות לתפילה. ולענ"ד, בח"ג פל"ב מוכח כי לא כן ואכה"מ].
.
בריסקאי
סליחה שעיצבנתי אותך. מנין לי לדעת שבמקרה תקרא את האשכול?
.
ריב
אינני תמים עד כדי להאמין, שבכמה שורותי אוכל לסתור את כל הבנת הרי"ל במשנת הרמב"ם בעניין תחיית המתים. אמנם אינני סובר כמוהו, אך משלא זכיתי לעיין בדבר אפילו אפס קצהו ממה שעיין ליבוביץ, איני מתיימר להיות בר פלוגתיה. רק ציינתי את הבטחון המופרז שלו, שהביאו לקבוע נחרצות כי הרמב"ם במשנה תורה כביכול "לא הזכיר תחיית המתים", מבלי שליטה מלאה בחומר.
וגם את אינך תמימה כדי להאמין, שכאשר הרמב"ם מציין לגנאי את "הכופרים בתחיים המתים", הוא מתכוון בס"ה לאלו שכופרים ברעיון ש'הצדיקים במותם הם חיים, והרשעים בחייהם הם מתים'..

אשכול אני רוצה להיות ילד טוב סיים בליבוביץ....

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קלעמר,

סיים באורות, או דומיא דאורות.

לא?

לב אהרן, ראיתי שכתבת שהמטרה שלנו, לתקן עולם במלכותו, מה אתה מתכוון? אתה יכול להסביר במילים פשוטות?

לב_אהרון

התורה אכן מלאה מילים של שבת. אני מניח שגם התורה בצורת התבטאותה , לא היתה מתקבלת בהבנה ב-"עצור כאן חושבים"
לגבי ההפניה למורה נבוכים, אין זה מקובל כאן לזרוק מקורות ללא ציטוט מדוייק. (מה גם שאינך יודע עד כמה אני מכיר את המורה נבוכים ) אנא צטט , יש לך באינטרנט את המורה בכמה תרגומים.
לגבי השו"ע רל"א , עברתי עליו פעמיים ולא מצאתי בו , לא את המילה "נעלים" ולא "קדושים" ואף לא כיצד נהנים מזיו שכינתו.- ואפילו לא את הקביעה כי זוהי נשמתה של היהדות.

לב אהרון,


הבטחון המופרז שלו, שהביאו לקבוע נחרצות כי הרמב"ם במשנה תורה כביכול "לא הזכיר תחיית המתים", היא מפני שלא הזכיר בכל 'המשנה תורה' את "תחיית המתים" אלא רק את הכופרים בה. ב'הלכות תשובה' הרמב"ם כותב על גורל האדם ועל תכלית האדם ועל העולם הבא, מבלי להזכיר כלל את עניין תחיית המתים. (שוב, לזאת התכוון רי"ל, ראה בספרו: 'תורת הנבואה' ע' 222-230, כלומר, שהכוונה שהרמב"ם אינו כותב עליה במובן הפופולרי אליו אתה מתכוון. ושם גם מוכח שרי"ל מודע לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג הלכה ו)

אינני תמימה כדי להאמין, שכאשר הרמב"ם מציין לגנאי את "הכופרים בתחיים המתים", הוא מתכוון בס"ה לאלו שכופרים ברעיון ש'הצדיקים במותם הם חיים, והרשעים בחייהם הם מתים'. מפני שההיסטוריה הוכיחה שחכמים האשימו אותו בכפירה בתחיית המתים, והגדיל הראב"ד בדברי הביקורת עליו במחלוקת שהיתה ביניהם עוד בחייו כשכתב במפורש: 'דומה שהרמב"ם איננו מאמין בתחיית המתים', מיותר לציין שהרמב"ם הוחרם, וספריו נשרפו בשל אי קבלתו את המושג הפופולרי של תחיית המתים.




תוקן על ידי - riv - 24/05/2005 10:18:30