עוד משהו על עקידת יצחק

הערב הייתי בהצגה של אופרה חדשה בשם "אברהם עומד למשפט" ("Abraham on Trial").

האופרה עוסקת בהבטים שונים של עקידת יצחק. ליתר דיוק, היא עוסקת בשני אבות המונעים (מ' שרוקה), ע"י קולו של אלוקים, להרוג את ילדיהם. האחד הוא, כפי שניתן להבין, אברהם אבינו. השני הוא אב אמריקאי, בן ימינו, שבעקבות קולות אלוקיים ששמע, הורג\רוצח את בתו. משפטו של זה האחרון מכיל אזכורים והתייחסויות למשפטו, שלא התקיים מעולם, של אברהם.

השאלות שמעלה היצירה, והמובאות להתייחסות חכמי הפורום, הן:

א. מקומה של האם בסיפור. כיצד האב, שהוא רק מחצית מהורי הילד, מוצא שראוי שהוא ילך בעקבות הציווי האלוקי, בלא התייעצות עם זוגתו? אצל אברהם התוצאות ידועות – שרה מתה כתוצאה מהעקידה, ליבה לא עמד בשבר. במקרה השני - חייה של האם הרוסים.

ב. האם לא היה ראוי שאברהם יסרב להרוג את בנו למרות הציווי האלוקי? אנו יודעים במה זכה בעקבות העקידה (ברך אברכך והרבה ארבה את זרערך... וירש זרעך את שער אויביו וגו'), אולם מי יודע לאיזו תהילה וגמול היה זוכה לו היה מסרב?

ג. שאלה קרדינלית – מנין ניתן לדעת שהקול אותו שמע האב הוא אכן קול אלוקים? המחבר שואל את השאלה באמצעות הפסיכיאטר המטפל באב בן ימינו. האב משיב (תשובה נוקבת, לע"ד) כי רק אלוקים היה מסוגל לתת ציווי שכזה. עם זאת, המשפט עוסק בשאלה האם האב הוא מטורף שאינו בר עונשין, או שמא הוא פשוט איש רע. האפשרות שהוא איש טוב, שחפץ למלא ציווי אלוקי שקיבל, אינה עולה, בעצם, לדיון. זה העלה בי מחשבות על הדיון שבאשכול "נביא או סכיזופרן" המתקיים כאן. האם בימינו אנו יכולים להאמין למי שטוען כי שמע את קול אלוקים המצווה עליו לעשות מעשה, אפילו להרוג את ילדו, ולא לפטור זאת בטענת אי שפיות? מה ההבדל בין זה לבין מעשהו של אברהם (והקולות ששמע)?

ד. השאלה האחרונה נגועה, כמעט, בכפירה. מה עם משפטו של אלוקים? איך אנו מתייחסים לאל אשר מצווה על מאמיניו להרוג את ילדיהם?

כל הנ"ל לשיפוטכם.

שבוע טוב.

לו הייתי אברהם, לא הייתי שומע צו אלוהי.

מהו בכלל?
קיסרית, אילו את האמנת שהוא צו אלוהי, למה שתמנעי מציוויו?

חבצלת שלום (מזמן כבר לא דיברנו ),

רק שתי נקודות ביחס לאופן הצגת השאלה שלך:
1. מי אמר לך שאברהם לא התייעץ עם זוגתו? מעבר לכך, האם עוון אי ההתייעצות עם זוגתו חמור בעינייך מרציחת ילדו? אם ציווי אלוקי דוחה מחוייבויות כה עמוקות כמו חיי אדם ואהבת אב לילדו, אז מדוע חובת ההתיעצות תהיה חזקה יותר מהן?
2. בסעיף ב' שלך נלענ"ד שיש כשל לוגי. הרי לא ייתכן שציות לציווי כלשהו מזכה בשכר ותשבחות, ובו-בזמן גם סירוב לו מזכה בשכר ותשבחות (אולי גדולות יותר). איזה מין ניסיון הוא זה, ששתי אפשרויות הפעולה בו הן בגדר הצלחה? הלוואי עליי הימורים מן הסוג הזה (כמובן לא ה'הימור' ההוא. אני מוחל מראש על שתי הטובות).
3. שאר הדברים כבר נדונו.


מיכי

מיכי (צודק... בקרוב, אני מקווה),

1. כמובן שאיני יודעת שאברהם לא התייעץ, רק לא סיפרו לי שהוא כן התייעץ. במקרה השני שהובא, האשה לא היתה מודעת לקולות, לציווי האלוקי שהיה או לא היה, ולרצח\קרבן הממשמש ובא. אבל זו אינה הנקודה שכן, כפי שאתה טוען בצדק, אי-התייעצות, בהשוואה להריגת ילד, בטלה בשישים. לא הסברתי את הנקודה כראוי. הנקודה היא, שהילד אינו של האב, להקריב או לא להקריב. הוא אינו שלו בלבד. הילד הוא גם של האם, ולכן – אם האב חש שעליו להקריב אותו לאלוקיו – הוא צריך לבקש רשות מהאם. ממש כפי שהיה צריך לעשות בכל מקרה אחר. נגיד שהיה מקריב שה – האם היה עולה על הדעת שיקריב שה השייך למישהו אחר, כולו או בחלקו, מבלי לבקש את רשותם לפחות? במה שונה קרבן של ילד? אולי רק בכך שהוא אינו "שייך" לאיש (מה עוד שלפחות במקרה של יצחק לא היה מדובר בילד!), אך בה במידה שהוא שייך לאב, הוא שייך גם לאם. ובכל זאת – האם אינה חלק מהנרטיב.

2. אתה צודק, יש קושי לוגי מסויים, כפי שאתה מציג את הדברים. ובכל זאת, במערכת היחסים בין אברהם לה', מי יודע. אברהם ידע לעמוד מול ה', לטעון טענות, להצביע על "פקודות בלתי חוקיות בעליל" לכאורה (אני יודעת שגם זה כשל לוגי). ייתכן שיש גמול שונה לקנאות ומסירות לה' (אותה, ללא ספק הפגין אברהם), ולחמלה ומחוייבות למשפחה ולאחר. בין שניהם יש מגוון רחב של אפשרויות פעולה לאברהם, ותוצאת כל אחת מהן היתה שונה, אני משערת.

.

חבצל_ת :


לעניין הקרבה, הילד אינו של הוריו. לו היו פונים אנשי קהלה מסויימת לבי"ד ומבקשים ממנו להציל ילד בן 12 שהוריו עומדים להקריבו משום שה' ציווה עליהם כך, איך את סוברת היה פוסק בית הדין?

וכל שכן, למי שמתעקש ללכת לפי המדרש הקובע את גילו של יצחק בעת העקדה ל- 37 , שאדם בגיל זה כבר אינו לא של אביו ולא של אמו, אלא עומד ברשות עצמו לגמרי.

עוד דבר:

יוצרי האופרה מניחים כאקסיומה שכשם שהיום אין מקום לגיטימי לרצח בשום צורה, כך היה גם בעבר.

הם מתעלמים מכך שבעבר, השאלה האם רצח הוא מתועב חברתית או ערכית לא הייתה שאלה פילוסופית אלא מעשית מאד, שהרי הורים נוספים הקריבו את ילדיהם.

את העימות בין אברהם לבין האב הפסיכופט יש להציב בקונטקסט הערכי ששלט אז. אם הייתי אומן-הבמה, הייתי מבקש להוסיף לאופרה מימד קולנועי.

מואדיב, אי אפשר, כמובן, לסתור את טענותיך. כיוון שכך, התוכל להסביר באיזו זכות חשב אברהם שמותר לו להקריב את בנו? זה בסדר להקריב קרבנות, אולם שיהיו אילו קרבנותיו של המקריב. בקטן יותר זה דומה לזה שאני, בפרץ נדיבות שאין כמותו, הייתי תורמת לצדקה ראויה את כל תכולתו של חשבון הבנק שלך. איך אפשר?

חצקל, ההערה שלך מעניינת, מפני שאני לא קלטתי את האקסיומה כפי שאתה כותב. אם כך, כנראה שזה בעיני המסתכל (או המאזין). הנקודה שאני קלטתי היא דווקא זו של האב שאתה מכנה הפסיכופט – מנין לנו לדעת שהוא באמת כזה? כלומר – לא להחמיר עם אברהם, אלא להקל על ה"פסיכופט".

שוב אני חוזרת גם לעניין הנביא והסכיזופרן. אנחנו יודעים שנביאי התנ"ך הם נביאי אמת, לא מפני שניסינו איזו מאמות המידה הקיימות לעניין זה, אלא מפני שזוהי מצוות אנשים מלומדה. והנה זה פלא – מאז, חרף המבחנים הקיימים והמוכרים, לא קם נביא אמת. האמנם כך? מי יודע כמה פספסנו, על כמה נביאים דילגנו ומכמה התעלמנו?

בדומה, אנחנו יודעים שהאלוקים דיבר אל אברהם, מפני שזה הסיפור, ומפני שהוא מופיע בתנ"ך. והנה אומר אב בן ימינו שהוא לא רצח את ילדו, אלא הקריב אותו לאלוקים, אשר את קולו שמע. תחושת הבטן המיידית, שלך ושלי, היא שאילו שטויות. מדוע? האם אלוקים הפסיק לדבר עם אנשים? האם יש לנו הוכחה למשהו? זה שזה לא סיפור שאנחנו מכירים, אינו הוכחה!

ולבסוף – כיוונת לדעת וגו' - האופרה הזאת היתה מולטי-אמצעית, שולבו בה סרטים, קטעי וידיאו ושאר להטוטים ויזואלים, מן הבחינה הזאת היה מעניין, וגם – כפי שאני מבינה – אוונגרדי (לצערי ההתמצאות שלי במוסיקה חדשנית אינה מי יודע מה...).

.


חבצלת:

ראשית, כל דברי יהיו לפי שיטתו של הראב"ע, לפיה גיל יצחק - במועד העקדה - היה פחות מ- 13 שנים .


שנית, ודומני כי כבר כתבתי זאת בעבר, באחד האשכולות הקודמים שדנו בנושא חשוב זה, הציווי האלוקי הוא מוחלט. אם ה' דובר אליך ואומר לך לקחת ממני את רכושי ולהקריבו, וכי היית מפקפקת בכך? דומני שלא הייתי חושש לאיסור גזל כמו שהייתי מהסס לאבד את בני. מצדי, קל לי יותר להקריב את רכושו של האחר...

ושלישית, חושבני שזה המקום לקרוא שוב את דבריו של סרן קירקגור בנושא. הבאתי אותם בזמנו כאן:

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=1041684

חבצלת,
כתבת שהילד אינו של האב
אבל יש הרבה חברות שהילד (וכמו כן האשה) אכן רכושו של האב
ויתכן שחברת המקרא היתה חברה שכזאת

אבל אני מעדיפה את התפישה של קליל גיבראן:

...your children are not your children

they come through you but not from you
and though they are with you they belong not to you
you may give them your love but not your thoughts...
you may strive to be ilke them, but seek not to make them like you...

.

ג'בראן ח'ליל ג'בראן.

נולד בלבנון בסוף המאה ה- 19, חי ויצר רוב חייו בארה"ב.

משורר מאד נחשב בחוגים מסויימים, ומאד לא-נחשב בחוגים אחרים.

לטעמי, העמקות שלו רדודה למדי.

http://www.britannica.com/eb/article?tocId=9036756

בסדר, רק מה דעתך על הנידון?
של מי הילד?
והאם התשובה משפיעה על נושא העקדה?