עוד משהו על עקידת יצחק

divsha
סליחה שאני מעיזה להביע כאן דעה, אשר מנע ממני פרי בטן
הנך מוזמנת לדלג על דברי הבאים, שבטוח יהיו חסרות כל משמעות...
(בלי עין רעה. יוסף עליכם אלף פעמים.)

בכל אפן מאד אהבתי את הניתוח שלך של הלקחים מהסיפור לדת שלנו הנוכחית
תני לי להוסיף את הניתוח שלי
הסיפור של העקידה לא נחת מהאויר, אחר הדברים האלה- אחר סיפורו המקביל של ישמעאל

שני הפרקים מקבילים בדיוק
1. האישור\ציווי האלהי לגרש\להעלות את הילד, שאברהם משכים בבקר לקיימו
2. הילד מגיע לסף המוות
3. מלאך קורא משמים להצילו
4. הילד מתברך להיות גוי גדול
5. ההורה הנשאר מחתן את הילד לאשה מארץ מולדתו

הכתוב אפילו מצביעה לנו כיוון זה, ב"את בנך, את יחידך אשר אהבת" בהיעדרותו הבולטת של ישמעאל

למעט פסוק אחד שמשבח את אברהם, אפשר לקרוא את כל נסיון העקדה, כביקורת עליו ועל שרה בסיפור על ישמעאל

יש לקחים להסטוריה?

חבצלת,
ראשית אני סבור שהזוית שלקחת היא לא רק חשובה מאין כמותה אלא גם לא-נעדרת בכתוב.
מפאת קוצר זמן אגע כרגע בשתי נקודות העיגון של הסיפור בתוך ה"ספר" המכיל: התחלה וסיום.
הסיום הוא בבאר שבע. אברהם לא יכול היה לחזור לאלוני ממרא, לא יכול היה לעמוד בפני שרה. כי מה היה אומר לה? "את רואה, הנה, הכל בסדר. לא קרה כלום." בנסיון הזה לא עמד אברהם.
התחלה: "אחר הדברים האלה" נאמר לאחר שאבימלך מוכיח את אברהם על יחסו לשרה ומגדיר את מעמדה כאשת איש ("הנה הוא לך כסות עיניים..."). לפני כן היתה נטולת מעמד.
הכתוב מדגיש כאן כי בעניין זה אברהם לא הפנים את המסר: שרה נשארה חסרת מעמד.
קריאה מסורתית (ימי-ביניימית) כמובן אינה מותירה מקום לביקורת כזו.


תוקן על ידי - מאן_דבעי - 23/05/2005 6:47:49

כי שרית,
הפריעה לי הקלות בה מתדייני הפורום מוכנים להקריב את ילדיהם שאין להם. אני זוכרת את עצמי במצב כזה - מזדהה עד עמקי נשמתי עם אברהם, בלי (באמת) שמץ של מושג עם מה אני מזדהה.
באופן עקרוני, אדם יכול להגיע לרגישות רוחנית, מוסרית והורית בסיפור הזה גם ללא פרי בטן, אבל לא כל אחד. אני לא הייתי שם. לרוב רובם של אנשים קשה להיות רגיש למשהו מאד נפרד מעולמו. חוויית הורות לא ניתנת להעמדה על חוויה אחרת, לכן מאד נדיר שמי שאיננו הורה יגלה רגישות מספקת לעניין הזה.
לא הייתי מתייחסת לנושא כלל, פשוט היה נדמה לי ששמעתי בין שורות מספר ההודעות התלבטויותיהם של בחורים בני ? אם הם היו מקריבים את יצחק במקומו של אברהם או לא היו... וזה בעיניי מגוחך.
מה שניתן עוד להקשות עליי - שדיון בנושא מומלץ להורים חסוכי ילדים שנפקדו לעת זקנה בלבד, וסתם הורה יהיה מאד רחוק מהרגישות שדרושה כאן...

דיבשה,

סתם חשוכי ילדים? בחייך, את יכולה לדמיין לעצמך זוג זקנים בני 90- 100, שהאשה נכנסת להריון באופן טבעי?

בוקר אחד פתאום אחרי 100 שנות חיים אלוקים דבר אל אברהם ואמר לו לך עקוד את בנך?

אני לא חושבת שהדיון הוא בעצם "מה אני אעשה"
אלא "מה ראוי שאני אעשה"

מאן דבעי,

"אחר הדברים האלה" אינו מחייב את הסדר הכרונולוגי בו כתובים הדברים האלה, אתה כמובן יכול לפרש כאוות נפשך, שערי הדרש לא ננעלו...

נכון, ריב, זהו דרש, אבל העובדה שאברהם לא חזר לשרה, ולא היה עמה כאשר מתה בקרית ארבע תמיד נראתה לי מובלטת במיוחד ע"י הכתוב. אין ספק שקו פרשת המים עובר על הר המוריה.
השווית פעם את אברהם לאיוב. אבל איוב טורח לומר לאשתו "ה' נתן ה' לקח". אברהם שותק כאשר שרה דורשת לגרש את ישמעאל. עצם הנסיון של אברהם בא לאחר שהוא מראה את חוסר בטחונו בהבטחתו של ה', בכך שהוא מציג את שרה כאחותו.

מאן דבעי,

שתיקתו של אברהם היא מכיון ש'נאמר לו': לשמוע לשרה. בדיוק אותה שתיקה בה הוא הולך כש'נאמר לו' לעקוד את בנו.
(הוא מבחינתו על פי המדרש מעולם לא ניתק את הקשר עם ישמעאל, והראיה שבמותו מצויין שישמעאל ויצחק בניו קברו אותו יחד, מדברת בעד עצמה).

אני דווקא מבינה הפוך, שעצם הנסיון בא אליו בגלל בטחונו הגדול בה'. ול'אחר הדברים האלה' הם כל אותם תשעת הנסיונות שאברהם עמד בהם,והוכיח את עצמו, ולאחר שה' הבטיח לו 'זרע ביצחק' הוא לוקח אותו חזרה, ועל כן אמנם לא לשרה הוא אומר, ה' נתן וה' לקח, אבל לעצמו זה ברור שכך הוא חושב.

ואמנם השוותי בין איוב לבין אברהם,לעניין האמונה. אבל אברהם היה דמות אמיתית ולא משל כאיוב, ולכן הסיטואציה בה נמצאים שני הגיבורים שמאבדים את היקר להם מכל, איננה ניתנת להשוואה. איוב 'הדמות' אומר לאשתו, ואברהם האנושי איננו מסוגל לומר לה.




תוקן על ידי - riv - 24/05/2005 0:00:15

מאן דבעי

לא זה נושא האשכול. אבל קשה לי לא להגיב.

אתה כותב כי אברהם נכשל בשעה שהציג את שרה - בשקר - כאחותו.

ולי נראה שאברהם נהג נכון. האם מותר היה לו לסמוך על נס? יש כאן תפיסות שונות של השגחה, נס, וחובת הצדיקים והאדם בכלל.

לפי שיטתך, אני משער שאתה סבור שאברהם צריך היה לסמוך על כך שהקב"ה יגן עליו מן המלכים, ואם ינסו לפגוע בו, לא יצליחו.

אך אני סבור שאברהם ראה את ההשגחה הפרטית באופן אחר. אין הוא רשאי לסמוך על נס. ומי יודע אם יתחולל נס כזה.

הרי רוב חיינו מתנהלים לפי מה שאנו מכנים חוקי טבע.

וההשתדלות הראויה, כפי שבארתי כמדומה לי באשכול אחר, היתה להעמיד פנים שהיא אחותו, ואז אם מישהו יחמוד אותה, אזי הדרך הקלה והפשוטה תהיה לנסות לשכנע אותו, אברהם האח, למכור אותה. ואז ייפתח משא ומתן, ואדהכי והכי (=במשך הזמן) יעבור הרעב והם יוכלו להימלט.

לפיכך, לא זו בלבד שלא היתה זו עבירה, אלא שהיה זה מעשה נבון ביותר - גם אם אין הוא עונה על ציפיותנו ורגשותינו - אך האם הללו אינם יונקים מסיפורו של סופרמן?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

ואיך הרמב"ם כותב בהקדמה למסכת אבות פ"ד

והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות: גבורים..וכשיראו מוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה - יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור....

מיימוני ואחרים,
אכן אין זה הנושא, אא"כ אברהם כדמות הפך לנושא של האשכול.
בקשר לשרה כאישה/אחות: בואו דווקא כאן ניכנס לראשו של אברהם. הוא מקבל ציווי לך לך ומתחיל ללכת. כשהוא מגיע אל ארץ כנען הוא עדיין לא יודע שזוהי "ארץ אשר אראך" (ההודעה האלוהית "הגעת אל היעד" באה אחרי היפרדות מלוט). הוא חושב שהוא עדיין בחיפוש, תוהה מתי החיפוש הזה יסתיים. במקום להסתיים, המצב הולך, מחמיר ומסתבך. אי שם בדרך הוא פוגש ברעב כבד. שוב פעם, נראה לי שלפי הפסוקים כשאברהם מחליט לרדת מצרימה הוא לא מודע לכך שהוא עוזב את הארץ המובטחת. הוא לא משתהה בכנען, כי יש שם רעב כבד. הוא ממשיך הלאה: אולי אלוהים אוצה להובילו למצרים? במצרים הוא נאלץ לשקר (או - לשם דיוק - להסתיר חלק מהאמת) - כך סתם, ליתר בטחון. מה - במצרים אין חוק, אין הגנה על קשרי נישואין, פשוט חוטפים שם נשים על ימין ועל שמאל?! אבל לפעמים זה קורה, או לפחות קיים החשש - אז עדיף לא לספר להם. אבל המצב עוד יותר מסתבך - שרה נלקחת אל פרעה.
למעשה, עד עכשיו אברהם לא עשה משהו נכון או לא נכון. שרה הייתה נלקחת בכל מקרה, ואולי הוא היה גם מת. אבל נראה לי שבשלב הזה הוא מרגיש חוסר שליטה מוחלט על הנעשה. הוא פתאום שם לב שכל מאמציו המודעים לעקוף סכנה, כל ערמימותו, כל ה"קומבינות" לא מעלות ולא מורידות.
במצב הזה אין משמעות למושגים "חטא" או "מעשה נכון כפי רצון ה'". התובנה היא שהמאמצים הם תפאורה, משחק ריק, חלולים מהשפעה מעשית. נראה לי שעבור איש מעשי כאברהם זוהי הייתה תובנה חדשה ולא צפויה.
הוא בכלל לא מתפקד בסיפור שחרור שרה, הוא רק מגורש יחד איתה ועם הרכוש. הפי אנד? ממש לא - בגלל כל העושר הזה הוא מאבד את יורשו, את שארו היחיד בחיפושיו, את לוט. מה הוא מרגיש? הוא מאמין, הוא יודע שאלוהים מדבר פעם בעשור, לא כל יום. הוא מחכה לפעם הבאה שתבהיר את המשברים שקרו לו. והפעם הזאת באה תיכף, לא היה צורך בהמתנה ארוכה.
במה הוא מתבשר? שאם כל הכשלים, המשברים והמבויים הסתומים הוא הגיע בדיוק למקום הנכון. זאת הארץ, לא צריך לוט, שרי היא אשתך החוקית על אף כל מה שקרה, יהיה לכם בן. אתה חשבת שהכל הולך ומדרדר, אבל הכל דווקא הלך מצוין.
אז מה היה השיעור? לתרגל חוסר שליטה - שהוא יצטרך לחוות אותה עוד פעמים מספר ובצמתים קריטיים? לחוות חוסר מתאם בין מאמצינו ותחושתינו לבין איך שהדברים מתגלגלים בסוף? אולי.
האם אברהם חטא או היה צדיק? חסר משמעות. הוא קיבל תובנות, חווה דברים חשובים, למד, התקדם, נחשף למורכבות. אולי אם היה מתנהג אחרת, הדברים היו יוצאים אחרת, אולי יותר פשוט ופחות כואב. אבל זה החיים של אברהם, והוא חי אותם כך ולא אחרת.

דיבשה

תודה על הניתוח הארוך והמקיף.

שמחתי מאד לגלות בדבריך שני רעיונות (שאולי אחד הם) שנראים לי אמיתיים ומשקפים את אברהם "ההיסטורי", כלומר אברהם ההיסטורי כפי שהוא עולה מהמקרא.

כפי שציינת, ה' אינו מתגלה בכל יום. הוא שלח את אברהם לארץ כנען והבטיח לו הבטחות. הוא גם עמד מהצד ולא הביע דעה אם לרדת או לא למצרים, עד שאברהם החליט להגיע לשם מחוסר ברירה.

השאלה אם היה זה נכון או לא (יתכן שהמינוח חטא או לא חטא הוא חריף מדי) נתונה כידוע במחלוקת בין המפרשים שלנו. אך איני מסכים שזו לא שאלה חשובה. להפך.

וכן, למרות שאברהם מצא עצמו חסר אונים בסיפור, והכל סודר בניסים שעשה ה', איני סבור שהלקח הוא שבאמת אין מקום להשתדלות. ה' הוציא אותו ממצרים - וכפי שכתבת, נתן לו הבטחות חדשות, יפות יותר מתמיד.

החיים שלנו ארוכים ומלאים חויות, עליות ומורדות. דבר ה', כאשר הוא נשמע, מגיע פעם בכמה זמן.

וזה אולי הנסיון הגדול ביותר של אברהם, או של כל אדם ירא שמים.

(דרך אגב, ריב, תודה).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני ודיבשה, אתם סטיתם, ואני אסטה עוד קצת, ואחזור שרה, למרות שגם היא אינה נושא האשכול.

בכל האפיזודה הזאת במצרים, וגם אחר כך, היא קצת נשכחת.

אברהם ירד מצריימה. הוא (בראשית, י"ב) חשש לחייו, זה הניע אותו לשקר ("ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת-מראה את. והיה כי יראו אותך המצרים, ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי, ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך"). היה גם מניע נוסף – "למען ייטב לי בעבורך". כפי שקרו הדברים, שרי נלקחה לבית פרעה, וכנראה חוללה (ח' שרוקה) שם. ואכן, "ולאברם היטיב בעבורה, ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים." יש איזושהי הגדרה לזה, אבל לא אנקוב בה כאן, מפני כבוד אבותינו.

סופו של הסיפור ידוע. ה' ניגע את פרעה ואת ביתו, ובעקבות זאת גורשו אברם ושרי ממצרים. לא הרגו אותו, לא איימו עליו, שום כלום, סערה ורוח – וגשם אין.

האם למד אברהם את הלקח? לא מניה ולא מקצתיה. כאשר הוא מגיע עם שרה לגרר (בראשית י"ז), שוב הוא אומר "אחותי היא", ושוב נלקחת שרה, הפעם אל בית אבימלך, מלך גרר. הפעם (ובעבר כתבתי על כך בהרחבה מסויימת), לפני שהיא מחוללת, בא אלוקים אל אבימלך בחלום הלילה ומזהיר אותו ("הנך מת על האשה אשר לקחת, והיא בעולת בעל").

תראו, אני יודעת ששרה חיה בתקופה אחרת, ודאי שהיא לא נהנתה מפירותיה של המהפכה הפמיניסטית, אבל בכל זאת... זה הרי נורא, ההתייחסות של בעלה, האדישות שלו לרגשותיה, למה שהיא עברה כל אימת שנלקחה, על ידי אחרים, להרמונם, כאשר בעלה לא רק שאינו מגן עליה, אלא יוצר, במו שקריו, את הסיטואציה, כאשר הוא מתכחש לקשר הזוגי והמשפטי ביניהם.

לא פלא שהיא חסרה בטחון ביחסים ביניהם, וכאשר הגר ילדה לאברהם בן, עמדה על כך ששניהם ישולחו משם.

לא פלא גם שהאיש הזה, אשר מעולם לא היה שם עבור אשתו, חש שמותר לו לקחת את בנה יחידה (אך לא בנו יחידו!) ולהקריב אותו מבלי לספר לה.

לא פלא שליבה לא עמד בכך.

חבצלת

אני סבור שאנו קוראים שני סיפורים שונים. וכיון ששנינו מעיינים באותו חומש בראשית, השערתי היא שזה תלוי בהנחות היסוד שלנו.

כבר ניסיתי להסביר, במקום אחר באריכות וכאן בקצרה, מדוע אברהם בחר בטריק של העמדת פנים ששרה היא אחותו. וניסיתי להראות שללא צבא, וכפוף לצורך למצוא אוכל ומים במצרים, מה שלא היה כנראה במקום אחר, לא עבורם, אברהם היה אנוס בדבר.

ומי גילה לנו שמה שמופיע במקרא הוא כל השיחה בין אברהם לשרה? אולי היתה שיחה ארוכה יותר, וזה סיכומה?

עוד נראה לי מהסיפור המקראי שלקיחת שרה היתה הפתעה גמורה. בניגוד לתיכנון של אברהם שניסה לכסות את כל המקרים. (וגם לא מצאתי רמז לכך ששרה נאנסה בבית פרעה, אבל אולי עלי לעיין שוב).

כמו כן, החלק של "ייטיב לי בעבורך" הוא אכן משונה, ובמיוחד לאור דברי רש"י שאברהם אמר לשרה שיקבל מתנות. ובעבר הבאתי מדברי מפרש בן המאה ה19 שטען שכל זה היה חלק מהתוכנית. ששרה תספר למצרים שאברהם אוהב מתנות, ולכן יהיה להם בסיס לקוות שיוכלו לזכות בנקל באחותו עם נסיון השוחד המתאים.

האם כל זה היה כפוי על שרה? האם היא היתה אשה נאנקת תחת חוסר התחשבותו של אברהם?

איני רואה לזה בסיס בכתובים.

האם יש לי הפרכה לדבר? ובכן, כפי שכתבתי, שוב במקום אחר, אני סבור שכן.

בשעה ששרה מנסה לשכנע את אברהם שיקח את הגר. קראי נא את הפסוקים, שמראים על רגישותו של אברהם.

הלא לקחת אשה זרה, נוספת, הוא הדבר הנורא ביותר שאשה יכולה לזמן לעצמה, אז כהיום. גם אם אז היה מקובל שגבר לקח יותר מאשה אחת, שהרי אברהם לא עשה זאת. (וגם זה אומר דרשני).

בשעה שאמרה לו שרה שיקח את הגר, מה עשה אברהם? הסכים. האם לקח אותה? לא.

רק אחר כך, כשנתנה שרה את הגר בחיקו, עשה מה שעשה.

כלומר, הוא הבין את המצוקה שלה, את הצורך שלה באיזו סגולה שתביא ילדים, את הקרבן שלה. הוא הסכים להצעתה, אך לא עשה צעד נוסף מעבר לזה.

בעיני, הרי זה משום שידע להעריך את הרגשות המתנגשים - שאני משער את קיומם - בנפשה.

והדבר בולט מאד על רקע השוואה למעשי יעקב. כאשר רחל אמרה לו שיקח את שפחתה, הוא לקח... הוא לא חכה שתתן אותה בחיקו...

(האם יש בזה ביקורת על יעקב? לדעתי, קצת ואולי יותר מקצת, וזו הכוונה המרומזת של שני המעשים האלו).

אני מסכים לדבר נוסף, שלא הזכרת אך מן הסתם תסכימי לו.

התורה מספרת לנו, במרומז, על צערו של אברהם שאין לו בן. התורה אינה מספרת לנו מאומה על סבלה של שרה. והרי מסתבר שהצער שלה היה גדול עוד יותר.

מדוע? האם בגלל שלדורות דמותו של אברהם חשובה יותר? קריאה "פמיניסטית" תראה כאן זלזול מסויים ברגשותיה של שרה.

ואולי ההנחה היא שכל אחד שיחשוב יראה זאת בעצמו. הרי, לפחות לפי שיטת הקריאה שלי, התורה לא טורחת לספר דברים שיכולים להיות מובנים מאליהם לאחר קצת מחשבה.

וכמובן, הנראה בעיני כתבתי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו