|
|
| נשלח ב-24/5/2005 20:27 |
 |
| |
ואם כבר מרוקנים את המקרא ממשמעותו הדתית - אז אחרי שגמרנו(?) עם העוולות שנגרמו לאשת היחיד המתכנה בתורה "אוהב ה'",נעבור לאשת היחיד המתכנה "עבד ה'" ונדון בעוולות שנגרמו לה?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2005 20:41 |
|
| |
אידך
דווקא בדבר זה הרשה לי לחלוק עליך ולהצטרף לחבצלת.
בדיוק כפי שאברהם נדרש לגודל הזינוק של ההקרבה, מדוע שלא יידרש גם לשיחה מלב עם לב עם שרה על ההקרבה?
אפשר לומר שלא רצה בגלל שזה היה קשה מדי. זה אולי הסבר, אבל האם זו הצדקה? האם לא היה צריך לשתף את שרה, לספר לה על הדילמה הנוראה?
אולי שיתף אותה ולא נאמר לנו. אולי לא שיתף אותה מתוך רחמים, משום שעדיף שתשמע פעם אחת לאחר מעשה. אולי... איני יודע.
וניתן גם לומר שהערכים וההנהגות החברתיים היו שונים מתקופתנו.
בכל זאת, אני סבור שהאבות, שידעו לחיות על פי התורה עוד לפני שניתנה תורה, ידעו גם לחיות בזוגיות, כפי שקוראים לכך היום. משום כך, חריגות מן הזוגיות (יעקב ולאה, או, אולי, משה הזונח את ציפורה לפי פרשנות רש"י, כדברי ריב) הן בולטות וצורמות כל כך.
האם יש לי לזה ראיה? לא. רק ההנחה כי האבות, שהיו שלמים בדרכי ה', היו שלמים גם בדבר זה. עד שיתברר אחרת. וכמובן, אותם אירועים עדינים במקרא שאני מפרש לפי דרכי, כפי שניסיתי להראות לעיל.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2005 21:01 |
|
| |
בין הומניסטים לבעלי אמונת אמת / רי"ל פרשת "וירא"
המאבק למען הצדק והמשפט אין בו תוכן דתי אמוני ספציפי, שהרי ידועים אתאיסטים רבים וביניהם אנשי מוסר מפורסמים, הומניסטים, לוחמי צדק גדולים, בכל האומות והתרבויות ובכל הזמנים, הנאבקים למען זכויות האדם, והמוכנים אף למסור עצמם על ערכים ועקרונות אלה, ללא קשר עם אמונה באלוהים.
בני אדם אלה רואים עצמם שווים לאברהם אבינו, ומתפעלים ממאבקו הנועז על סדום ורשעיה, כשהוא מתדיין עם ה' על צדק ומשפט, על דין ועל לפנים משורת הדין, ועל בעיית האחריות הקולקטיבית והזכות הקולקטיבית. אולם מאידך אין הם עומדים על כך, ואולי אף מתעלמים מן העובדה, שבפרשת סדום לא נאמר מאומה על אברהם מבחינת השיפוט עליו, אף שהשם יתברך נאות להתדיין עמו. דיון חריף זה מסתיים במילים: "וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו"(יח/לג), זאת משום שהדיון על צדק, משפט, מוסר וזכויות, על אף היותו דבר בעל חשיבות רבה, אין לו כל משמעות דתית.
דבר זה צריך להאמר לאותם המשתדלים ומתכוונים לרוקן את המקרא ממשמעותו הדתית, ולהעמידו על משמעות אנתרופוצנטרית (המכוונת כלפי האדם) הומניסטית מוסרית.
רק לאחר ניסיון העקידה נאמר לאברהם -"כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה", וזהו ההבדל המהותי בין הרמה ההומניסטית מוסרית שהיא אולי הגבוהה ביותר אליה יכול האדם להתעלות, לבין הרמה האמונית בה האדם מתעלה מעל לרמה האנושית כשלעצמה, ומגיע אל הרמה של מעמד אנושי לפני ה'.
ניתן לראות באתיקה את שיא השלמות האנושית, ולגבי בני אדם שאינם בעלי אמונה, והם בעלי תוכן של ערכי אנוש, זוהי הגישה ההומניסטית הנותרת ככזו על אף היותה מתעטפת בעטיפה דתית כביכול, ועשויה להראות כנה ותמימה. בזה למעשה שונה האדם ההומניסט מהאדם המאמין המקבל עליו עול תורה ומצוות.
מבחינת הצדק והמשפט ושאר הערכים המוסריים, עומדים אברהם אבינו ואבימלך מלך גרר על אותו מישור, ובני אדם בני כל האומות והגזעים, מסוגלים להכיר את משמעותם הערכית של צדק ומשפט, חסד ורחמים וכיוצא בהם.
גדולתו של אברהם אבינו איננה בכך, שהוא הלוחם הגדול למען הצדק המשפט והחסד, אף שלמעשה הוא כזה. מעבר לערכים אלה ובנוסף עליהם, היה אברהם האדם המאמין בה' אמונת אמת, וזה דבר שאיננו מצוי באנושות כולה, ורק משום יחודו זה הריהו אברהם העברי, שהוא 'מעבר אחד, וכל העולם כולו מהעבר האחר'. קטגוריית המוסר אינן דבר שאברהם אבינו חידש אותן, ואין התורה טוענת כי יחוד מעמד האדם בפני ה' קשור בקטגוריות אלה, שיש להן משמעות ותקפות לגבי כל אדם באשר הוא אדם.
יחודו של המאמין הגדול אברהם אבינו מקבל ביטוי בכך, שהוא נועד להיות אב ומורה דרך, כמו שנאמר עליו: כי ידעתיו...ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וממנו אמור להשתלשל אותו סקטור של האנושות, המקבל עליו את תודעת מעמדו המיוחד לפני ה'
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2005 21:37 |
|
| |
א"ג, אני חוזרת הפעם (אם כי בקצרה יותר) על 2 נקודות קודמות שכתבתי:
א. לא אמרתי שהיה צריך להתייעץ עם שרה, אלא לקבל את רשותה, שלא לומר ברכתה המפורשת (קודם ניסחתי זאת קצת אחרת). יצחק לא היה רק ילד שלו (ודאי שלא היה בנו יחידו), אלא גם ילד שלה. אם היה ילד. זאת לא חכמה להקריב משהו ששיך למישהו אחר, או גם למישהו אחר. לע"ד (השיבו על כך כאן כמה דברים של טעם).
ב. יש כל מיני נסיונות. מנקודת הפתיחה שלנו כאן הסיפור יכול היה להתפתח במספר נתיבים. הנה – אתה כותב שהיית נוהג אחרת. אני לא חושבת שזה, בהכרח, היה מעיד על חולשה. נגיד שאברהם היה אומר רגע, יצחק יעשה את הקרבנות שלו, ואני אעשה את הקרבנות שלי. אני לא אקריב אותו, מפני שהוא אינו שלי להקריב, אקריב את עצמי במקום. היה יכול לומר איך אתה מבקש קרבן כזה, האיש תמים הדרך הזה, יצחק, שכבר נפגע קודם, מדוע זה מגיע לו, מאביו ומאלוקיו? הרי אברהם ידע לעמוד על המקח עם ה' כשהיה נחוץ, להלחם על עקרונותיו, לרדוף צדק! תוצאות אחרות לא היו מעידות, אגב, על אברהם טוב יותר או רע יותר (בהכרח) מזה שמציגה לנו התורה, רק אחר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2005 21:57 |
|
| |
חבצלת,
שכחתי לציין שהתגובה האחרונה שלי, מוקדשת לך.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2005 23:00 |
|
| |
רוב תודות, ריב. היה מעניין עוד לפני שידעתי שזה בשבילי  .
כמובן שלא צריכה להיות סתירה בין מעמדו המיוחד של אברהם כעבד ה' ואוהבו, לבין היותו אדם אתי ומוסרי.
מה את אומרת?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/5/2005 23:16 |
|
| |
יקירתי, ידעתי שיהיה לך מעניין.
אני הקטנה גם חושבת שאין שום סתירה,וכדברי רי"ל "גדולתו של אברהם אבינו איננה בכך, שהוא הלוחם הגדול למען הצדק המשפט והחסד, אף שלמעשה הוא כזה. מעבר לערכים אלה ובנוסף עליהם, היה אברהם האדם המאמין בה' אמונת אמת" - ואני מסכימה באופן מוחלט עם מסקנותיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 01:03 |
|
| |
חברות וחברים.
באמת שאין צורך להתבצר בעמדות קיצון.
האם העובדה שאברהם הוא אבי האומה, ומסמן את הפן ההומני ביהדות ואת השאיפה לצדק אוניברכסלי ולשלום עולמי צריכה למנוע מאיתנו לראות ביקורת שיש עליו, כאשר היא במקומה? במקום זאת אפשר כמובן להעלות השערות שונות המצדיקות את נוהגו של אברהם. אבל לשם מה?
אחד הצדדים היפים (בעיני) ביהדות הוא שהיא שונאת פולחן אישיות (לפחות עד יהדות חב"ד; הסליחה עם אנשי חב"ד בפורום, אבל בדיוק ראיתי היום איזה שלט פרסומת מעניין על אוטובוס, עם עובדות אין מתווכחים...). אברהם, יצחק, יעקב, משה, שמואל, דוד, שלמה - אף אחד לא יוצא נקי מכל רבב מידי התנ"ך. רוצים צדיקים גמורים - יש שלושה כאלה בלבד (יחזקאל מונה, פרק י"ד 14): נח, דנ(י)אל ואיוב. כל השאר, עם כל גדולתם, בני אנוש.
רש"י לעיתים עושה שמיניות כדי לזכות בדין דמויות מסויימות. לדעתי הוא ואחרים ידעו בתוך-תוכם שאין המקרא מתכוון לזכותם, אך פעלו משיקולים "חינוכיים". אצל חז"ל, דומני, נמצא הרבה פחות מגמה כזו.
לגופו של דיון:
ה' מבטיח לאברהם עוד בפרק ט"ו, לאחר הפרידה מלוט: "אל תירא אברם, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". כך שלא על נס היה צריך לסמוך, מיימוני, אלא על דברי האל. כמו כן, יכול היה לסמוך על נסיונו הקודם במצרים ולהאמין שגם כעת תגן עליו ההשגחה. אלא שכאשר אתה מתקרב לשנתך המאה ומחכה שנים כה רבות להולדת ילדך, קשה לבוא אליך בטענות על חוסר בטחון.
הרמז, בעיני, שאברהם סופג ביקורת על אבדן בטחונו, הינו שהנסיון מאתגר אותו בדיוק בנקודה זו. ואברהם אכן עומד בנסיון ומגלה בתוך עצמו את הבטחון שאבד, כפי שמשתקף מתשובתו ליצחק.
הביקורת שאני רואה בעניין שרה אינה שהיה חייב להתייעץ בה, אלא שלא חזר וחי עמה. הלא הוא נדרש ע"י אבימלך לנהוג כבוד באשתו! אלא שידע כנראה, שלעולם לא יובל להסביר לה כיצד נהג כאשר נהג, ומה באמת חשב שעה שיצא עם יצחק.
אברהם הוא נביא (כך נאמר בפרק שקודם). הוא חווה דברים באופן שלא ניתן להסביר לאדם מן הישוב. מצד שני, אברהם הוא גם איש מציאותי, הוא ער לצד הנבואי שבו ולכך שאדם אחר לא יוכל להבינו, כל שכן להזדהות עמו.
אבל מה לעשות שהכתוב מדגיש כ"כ את הפרידה: הן בסיום סיפור העקדה והן עם מותה של שרה: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
יתכן שאברהם סבר שהנסיון שניסוהו בא בעקבות התנהגותו עם אבימלך בנושא שרה.
אולי דווקא כעס עליה, לאחר שגירשה את ישמעאל והגר.
עכ"פ הכתוב אינו מפרש, ובמצב בו הושארו האמירות, אנו נדרשים לפרש ככל יכולתנו. לרבות בדרש.
תוקן על ידי - מאן_דבעי - 25/05/2005 1:07:39
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 01:38 |
|
| |
מיימוני,
אני משפשף את העיניים: האף אתה בתמימים?
חבצלת,
1) עדיין לא לעניין, לענ"ד. מה זה ילד "שלה"? בואי נניח שאנחנו מגדירים את זה כזכות קניינית (רכושית); אז כשם שהאלוקים שהורה על איסור רצח הורה לאברהם לעקוד את בנו - כך אותו אלוקים שהורה על איסור גזל הורה לו "לגזול" את "רכושה" של אשתו. (והוא הדין לכל הגדרה נורמטיבית אחרת, ודו"קי).
2) על הנקודה השנייה שלך כבר העירו כמה מגדולי המוסר: דווקא בגלל שכאן יש לו כאן נגיעס, הוא לא העז להתווכח, כי חשש שלא קו האמת מדריך אותו, אלא הנטיות; ואילו בסדום ועמורה, שבה אין לו נגיעס, כי הרי מסתמא שנא את הרשעים, יכול היה להיות בטוח שקו האמת לנגד עיניו.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 08:05 |
|
| |
אידך גיסא
אני כל כך תמים, עד שאפילו איני מבין את השאלה ולמה ירמזון מילותיך...
(איקון של איש יושב אהלים).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 16:01 |
|
| |
מיימוני, באמת לא הבנת? אתמהה.
הכוונה לרוח האנכרוניסטית העולה מהודעתך, ובמיוחד משתי הפסקאות האחרונות שלה: "בכל זאת, אני סבור שהאבות, שידעו לחיות על פי התורה עוד לפני שניתנה תורה, ידעו גם לחיות בזוגיות, כפי שקוראים לכך היום. ... ההנחה [היא] כי האבות, שהיו שלמים בדרכי ה', היו שלמים גם בדבר זה. עד שיתברר אחרת". לא ברור לך שאתה מטיל את מושגי הזוגיות של דורך על תקופות היסטוריות שונות לחלוטין??
ובכן, מה דעתך על ההסבר הבא?
אברהם לא דיבר עם שרה כי חשש לדברי התנא "על תרבה שיחה עם האישה", ובפרט חשש לשיטת ה"אצבעות ירחמיאל", שלפיה אסור לדבר אם האשה כלל אלא לצורך גדול. ואמנם נתקשה אברהם אבינו בעניין זה במחלוקת הרמב"ם והתוספות בהגדרת דין "צורך גדול", אך הואיל ולא מצא באחרונים אם עקידת בן יש לה שם צורך גדול או לא - החליט לפשוט הספק לחומרא.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 18:33 |
|
| |
אידך
מודינא לך בהא.
איקון של פרצוף מחייך מאוזן לאוזן, במיוחד על "אצבעות ירחמיאל" מהדורה בתרא.
לגבי הזוגיות של אברהם, יש בכל זאת לדון בדבר. וכמדומה שדן בזה שטיינזלץ בספריו באוניברסיטה משודרת (אלו שסיבכו אותו בצרות, סמיילי, ובכל זאת הם מצויינים).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 21:49 |
|
| |
איד"ג,
גם אותי הצחקת מאוד 
(אני תוהה האם זה מופרך להניח שיש מי שיבינו דבריך כפשוטם, ואפילו ינסו להתפלפל בהם).
ולמרות זאת, הרשה לי לנסות וללמד זכות על מיימוני [מיימוני - גזור ושמור! ]:
קשה לי להאמין, שרצה הפרשן להבין את תקופת אברהם ויחסי הזוגיות במשפחתו ע"פ תפיסת עולמו המודרנית. מה בכ"ז רצה? ללמוד ולהסיק מסר מוסרי וערכי מן הסיפור, ומן הדרך בה פועלת משפחת אבינו המשותף. אני מניחה שמיימוני רואה באברהם ובשרה, וביחסים ביניהם, דגם תורני להתנהלות משפחתית וזוגית. הוא לא עורך ניתוח היסטורי ומחפש סימוכין ל"מה קרה באמת". הוא תר אחרי המסר, אחרי המוסר. ובתוך כך, מלביש ערכיו והבנתו על הסיפור ולומד ממנו, כיצד אפשר לתקן קלקולים בעולמנו שלנו.
הוא לא הראשון (ואני מקוה שגם לא האחרון), אלא חלק משלשלת יהודית ארוכה, שיסודה בספרות המדרש הענפה שלנו.
אתה חושב שזה תמים? אני דוקא רואה בזה תחכום גדול. לפחות כל עוד יש כאן מודעות עצמית למעשה ולמניעיו, והבנה של מוגבלותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 23:00 |
|
| |
ועוד משהו, שכמעט ושכחתי -
חבצלת,
יישר כוחך.
ותודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2005 23:48 |
|
| |
אמשלום,
האם האמפתיה הרעפארמערית הזו מגיעה גם אל הרבנים בעלי הסגנון שעליו עשיתי את הקריקטורה?
אידך גיסא
|
|
|
|
|
