"בת מצוה" לבנות- למה לא?

קה שרה

הרשי לי לחזור למה שפתחתי בו.

לפי הרושם שלי, זו אינה כלל שאלה הלכתית. זו שאלה של יחס בתוך המשפחה.

יתכן שיש כאלו שיחשבו שזו שאלה הלכתית, ולפי זה יימנעו מהענקת טכס מעבר חגיגי גם לבנות.

ויתכן שהם טועים. הציבור שלנו, החרדי, מאד מתקשה לשנות הרגלים כאשר הוא משוכנע שאלו הם מנהגים.

לפיכך, יש כאן שתי רמות שפועלות במקביל.

א. הרמה ההלכתית. ויותר מהרמה ההלכתית - הרמה של מה שאנשים מאמינים שזו הלכה.

ב. רמת היחסים האישיים במשפחה. במשפחה בריאה, מותר לכל אחד לספר לאחרים, במיוחד להורים, על תחושותיו. ואז אפשר להתמודד ולהעניק.

יתכן שבדור שבו גדלת, כמו המקרה האחר שסופר כאן, היתה הזנחה. אם כן, זה מצער מאד.

את העבר לא נוכל לתקן. ננסה לתקן את העתיד.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תחושת הקיפוח יכולה להמשך כל כך הרבה שנים...
עד שנשים רבות בוחרות לערוך לעצמן בת מצוה, בכל גיל שיהיו, במנין נשים פמניסתי
אני אישית לא הרגשתי את הדחף אבל מאד תומכת.

בגיל מבוגר, יחסית, יצא לי לשוחח עם כמה מהחברות איתן גדלתי, חלקן המשיכו באותה הדרך וחלקן (כמוני) שינו כיוון, על בת המצווה שלא חגגו לנו. גיליתי הרגשה רעה אצל כולן. לא היה מדובר בקינאה באחים שלנו, באמת שלא, גם לא בענין הפוליטי של אפליה, אלא בתחושת החמצה נטו. הרגע הגדול הזה של מעבר מילדות לבגרות, נטילת אחריות וקבלת הזכות למלא חובות, היה כלא היה. כאשר, בבגרותנו, נתקלנו בטקסים שונים שיש להם משמעות, אמרו חברותי שלו היה כך בזמננו, היינו מרגישות הרבה יותר טוב. לו רק היינו יודעות.

מימוני, יש נאיביות מסויימת בציפיה שילדה בת 12 תבוא אל הוריה בטענות או בהצעות חלופיות. ראשית, לא בכל הבתים קיימת פתיחות מספקת (הרי הורים נמצאים במגננה מתמדת). חוץ מזה - צריך להיות נערה מיוחדת מאד על מנת לעשות זאת, ורובנו – מה לעשות – איננו כאלה. בגיל כה צעיר אין ידיעה על מה עושים אחרים, הבת היא תבנית המקום בו היא גדלה. קשה לשים את האצבע על הבעיה בגיל רך זה. זוהי חובתנו\חובתכם, כמבוגרים וכהורים, לעשות מעשה.

חבצלת, מציץ, אמשלום, קה סרה, ומי לא

(מתכופף מעל גויתו של ברוטוס ומעיר אותה לחיים במגע קסם)

אי הכי (=אם כן), הרי ודאי ראוי להתמודד עם הנושא.

כלומר, חוזרני בי מכל נסיון אפולוגטי.

(אתם רואים, אני מבין מהר כשמסבירים לי לאט)

אולם, במבט שני, מה כבר ניתן לעשות?

אולי הפתרון הוא להוציא ספר "דיני בת מצוה כהלכתן"... בתקווה שלא תהיה דרישה לעריכת בת מצוה באולם מפואר וגו', מפני שבכל זאת הבו דלא לוסיף עלה (=הבה לא נוסיף על הגרוע).

כלומר, הפתרון הוא בכל זאת לא הלכתי, אלא צריך מודעות של ההורים. ואולי גם חשיבה יצירתית, נוסח סיפורו של גם וגם (שהוא להערכתי באמת יוצא דופן).

אם יש מקום להתערבות הלכתית, הרי זה רק מפני שתפקיד הרבנים הוא להנחות את הדור. ואם קיים כזה צורך אמיתי, והורים אינם מודעים לו ומזלזלים בו, ראוי שהרבנים יתקנו תקנה - שאז תהיה גם בידיהם - ואז התקנה תגיע "מלמעלה למטה".

מועצת הרבנים של "עצור חושבים" מוזמנת אם כן לכינוס. על סדר היום: תקנות בת מצוה.

(סמיילי. איקון הולך להתלבש בפראק וירטואלי).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


(התנצלות על כי לא אביא דוגמאות, שהרי ראשית, גם לי מעולם לא ערכו בת-מצוה, מסיבות מובנות, ושנית, אני חושש כי אוגדר בפי פותחת האשכול כאחד מ"שאר המהרסים" )

מימוני, חוששני, על אף נפילותיך השדודות ארצה, כי יש שמץ ריח של התחמקות.

הבה נזנח את הטקסים, קבלות הפנים, מגבעות הבורסלינו ושמלות המלמלה.

נתמקד במהות, והיא - קבלת עול מצוות.


השאלה היא היאך אנו מכינים את ילדינו לקראת המעבר ההלכתי בין ילד לבין מי שמחוייב בעול. אם אנו מכינים את בנינו בלבד, אנו חוזרים על שגיאותיהם של טובי גדולי פולין בדורות שלפני מלחמת העולם, ואם תנוח רוח החסד על לינקי, הוא ימציא לנו לכאן את המאמר שסקרתי בעבר אודות הקמת בית יעקב.

איננו יכולים לגדל את בנותינו "ללמוד לפרוט על פסנתר ולפטפט בצרפתית" - ולקוות שתנהלנה בית הניצב איתן על יסודות ההלכה היהודית. מי שחושב שדוגמא אישית מספיקה, שידאג שאשתו גם תיקח את בתו למקוה, משום שהלכות נידה אינן שניות להלכות סידור השולחן ערב שבת עם חשיכה.

יתכן בהחלט כי גם את בנינו איננו מכינים בדרך נאותה לקראת קבלת עול מצוות, ויתכן ביותר כי הרבה מטילים - בשמחה ובהקלה - את המשימה הזאת על הרבנים והמורים. הזנחת בנינו אינה מצדיקה הזנחה מקבילה של בנותינו, ולא כולן מסוגלות לבוא, בגיל עשר, לאביהן ולקבול על כך שהוא לומד גמרא עם בניו, אך לא עם בנותיו (ועל כך הודה אבי לאחותי הקטנה) .


קל מאד לנהוג כאותם שתקפו את רבני גרמניה שהתירו ללמד בנות, ואחר כך יצאו חוצץ נגד העובדה כי בנותיהם של מטובי הקהילה יצאו לשמד. קשה יותר לצקת תוכן יהודי-הלכתי אמתי גם ללימודי בנות, וגם למחויבותן ההלכתית.



(קול אלמואדיב. וכעת אני בורח מהר לפינה המגזרית שלי, שכידוע, איננה מהערוגה השלטת כאן - ושוב תודה לשחרית על הביטוי)

קראתי בעיון את האשכול המעניין הזה ומפאת קוצר היריעה (הערוגה?), אני מבקשת להגיב בקצרה לעניין אחד.

אמשלום, איני מבינה מדוע את "קופצת" כשמזכירים את מילת ה R. אמנם הרב קליין שאותו ציטט קעלעמר לא ממש דייק, מפני שאירוע בת המצווה הראשון נעשה כנראה על ידי בתו של מרדכי קפלן, אבי התנועה הריקונסטרקציוניסטית ביהדות, ואילו הרפורמים רק החרו החזיקו אחריו, אבל ברור שהדרישה להכיר באופן טקסי וציבורי בהתבגרות הבת הוא דבר שנכנס ליהדות האורתודוכסית דרך היהדות הליברלית.

לא אחזור על הדימוי שמואדיב לא אוהב... אבל אומר שגם בעניין הזה הכשירו היהודים הליברלים את הקרקע לאורתודוכסיה המודרנית, וזו בתורה מכשירה את הקרקע בפני היהדות החרדית. אני כותבת באופן פשטני משהו וברור שהתהליכים הם יותר מורכבים, אבל דומני שאפשר לשרטט קו התפתחות כזה.
על כך, אמשלום, אנחנו צריכות להיות דווקא די גאות. לא?

היהדות הרפורמית ובעקבותיה הקונסרבטיבית (וימינה מכך) מבקשות לתת פתחון פה לאישה ולהכיר בין היתר בטקסי מעגל החיים הקשורים בה. עד לפני זמן לא רב, לבת ולאישה לא היה חלק בטקסי מעגל החיים (אלא אם כן נחשיב עליה לתורה עם הולדת בת וכו' כטקס כזה).
אם בנות ניצבות שתוקות בפני המסורת, לא נערך טקס מקביל לברית מילה, לבת מצווה ואפילו ביום נישואיהן, הן ניצבות בחופה ללא תפקיד אקטיבי וללא שקולן ישמע, הרי שאחד התפקידים החשובים של היהדות הלא אורתודוכסית היה לתת קול וביטוי לבנות ולנשים. היהדות הלא אורתודוכסית אינה עומדת בעניין זה לבדה כיום, כידוע, הרבנים של צוהר ודומיהם מושפעים (ביודעין ושלא ביודעין) מכך ונותנים ביטוי לצורך בהתייחסות לבת ולאישה כאל סוביקט העומד בפני עצמו.

מואדיב,

כבר נתתי כאן בעבר לבתך (בעקבות תשובה שענתה לחבר למשחק), ועכשיו אני מוסיפה גם לאחותך הקטנה, ו לאביך ז"ל. שניהם ראויים לכך מאוד.
עבורך, אני מצטערת, אינו מספק. ראוי להוסיף לו מילות תודה וברכה, שאין לי זמן כרגע לכתוב.

[אייקון של אמשלום מנסה לשבור שיא פורומי בנתינת צל"שים על רגישות, קשב ופמיניזם של אמת]



שחרית,

ברוכה השבה.
חסרת לי.


מיימוני,

אני יודעת מה זה בורסלינו.
[אייקון שלי בודקת בציציותי לוודא שאני אכן שוחה בזרם המתאים, ומגלה שיש לי ציציות, אז כנראה שכן]

--------------------

הערה כללית [לכולם ובעיקר למיימוני, דיבשה (באשכול אחר) וסמדיה (באשכול אחר עוד יותר)]:
אני מבינה, שהפכתי לנציגת ה"אחר" באשר הוא, בפורומנו המכובד והנאור. אכן, עמלתי קשות להגיע לרגע הזה (ותודה להורי שהביאוני עד הלום), ואני מודה לכם על הכבוד.
ובכ"ז - אם תצליחו מעתה, להשתמש ברגישותכם אלי ובעירנותכם לבוֹרות האפשריים, שסימנתי (ואמשיך לסמן, ברשותכם), גם באופן כללי יותר, רק אז אבוא על שכרי.
[או בקיצור: צאו לי מהוריד ]




תוקן על ידי - אמשלום - 23/05/2005 11:31:58