מאמרי חז"ל תיאורטיים

בלבו, הרי בדיוק כמו במקרה שהתורה נותנת מניע מזרז לכיבוד הורים ושילוח הקן מסתפקים חז"ל (כאשר זה לא עובד בשטח) להעתיק את המניע שיבוא מעולם שכולו טוב כך במניע מרתיע. מה ההבדל?

מוקדש לבוגי,
לפי שנאמר מחלליה מות יומת, יכול ניגן אדם מוזיקה כנסייתית של באך שגם ייענש, ת"ל מחלליה, לא אמרתי אלא במי שממלאה בערכי חולין ולא במי שממלאה ערכים נשגבים.

_________________

[בוגי,

לדעתי, "פספסת" כאן את העניין החשוב יותר -
"והאשה ההיא תשא את עונה" זה ברור. אם חטאה ונאפה הרי שיש לה עוון, ואם הוא לא נתגלה בטקס עצמו, היא תישא אותו עד שתבוא על ענשה (משמים...).
"ונקה האיש מעון" זה מוזר. בין אם חטאה האישה ובין אם לא, איזה עוון יש לאיש?
(הנה לך הרמה להנחתה מדרשית...)]

_________________

אםשלום
בתורה כתוב איש איש  כי תיסטה אשתו...., למה התורה כותבת פעמיים איש?
אלה אדם שהוא חושב את עצמו כאיש איש יעני- גבר גבר. ורק הוא קיים והוא ורק הוא העיקר בבית.
מבשרת לנו התורה. סופו של איש כזה כי תיסטה אשתו. ולכן זה העוון של האיש.

בעל
הגמרא מספרת לנו על רבי חייא בר אבא שהתארח בשבת בגליל, וראה שמחללים את השבת.
אומרת הגמרא, למחר כתב בפיתקא מחלליה מות יומת.
נשאלת השאלה למה הוא חיכה למחר ולא צעק מיד מחלליה מות יומת? ושבעס
אלה לפי המסןפר במסכת מגילה רבי חייה לא ידעה לבטא את הח- במקום זה הוא ביטא ה
הוא כנראה היה הונגרי

_________________

מודה ועוזב

שאלו בבי מדרשא מאי ונקה האיש מעון והלא האשה הנושאת את עוונה היא החוטאת? הכי קאמר מצוה לאיש לקנאות והמעלים עין מסטית אשתו והסתרתה חוטא הוא ועון אשתו בראשו והיינו הא דכתיב ונקה האיש מעון כיון שקינא נושאת האשה את העון ולא האיש. איכא דאמרי ס"ד אמינא שכל שלא הטביע את אשתו כמעשה חמורבי או סקלה כמעשה ישמעאלים עדיין עון אשתו בראשו ת"ל ונקה האיש שאם קינא לה כנאמר בתורת הקנאות נקי הוא.

בוגי,

כמעט...

למה שלא ננסה כך -
"ונקה האיש מעוון". יכול "נקה" כי אשתו לא נטמאה? ת"ל "והאשה ההיא תשא את עוונה" - עוונה הוא טומאתה. ואי זה עוון שלו? "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו".

_________________

אמשלום

אילו נאמר 'והאשה תשא את עונה, ונקה האיש מעון' הייתי אומר אחר שנושאת זאת את עונה מנוקה זה מעוון, עכשיו שקודם נאמר 'ונקה האיש מעון' ולא שמעתי שזו נושאת עונה, באיזה עון הכתוב מדבר? אלא ללמדך שהמקנא לאשה יש בידו עון. שמא תאמר, הואיל ונשאה עונה ינקה האיש, אמר הכתוב 'מעון' ולא כל עון, שהמקנא אינו מנוקה מכל העון אפילו נושאת זאת עונה, זהו שאמר הכתוב 'האשה' ולא קראה אשתו שאין נשיאתה של זו מנקתו.

או כלך לך לדרך זו:

תחילה קראה הכתוב אשתו 'וקנא את אשתו' ושוב קראה 'האשה' ללמדך שכל שקנא נקה מעון ולא מכל העון, לפיכך קרא הכתוב 'האשה' ולא קראה אשתו.

מסתבר שר' ישמעאל אכן למד כאמשלום. דא עקא,הלכה כר"ע שמצווה וחובה לקנא.
והפשט כמובן כרש"י שניקה מעוון של גרימת מיתתה.
אם מותר להכניס לאשכול זה, כצלם בהיכל, פירוש אמיתי אך לא חתרני: בניאוף האשה יש אשמה גם של הבעל. כמו שראיתי אצל איזה פסיכולוג: "בגידה היא דבר שקורה לזוג" .(ולא שאני חותם על הביטוי "קורה" כאילו זו מכת ברק).