איפה יוסל 'ה ?!

נראה לי שאפשר לסכם העניין כך:

טעותו של מיכי נובעת מזה שהוא סבור שברגע שמצאנו שההלכה איננה נרתעת מכפייה, אין להבחין בין אמצעי כפייה ולא צריך להביא ראיה שאפשר להשתמש באמצעי כלשהו.

אבל ברור שזה אינו. אפשר למשל לשאול האם כאשר כהן נשא גרושה ויש סברא שעל ידי שיחטפו ממנו את ילדיו/ינפצו את שמשות מכוניתו/ישרפו את ביתו , זה ירתיע אותו , האם יש חובה ואפילו היתר להשתמש בזה? אני הקטן סבור שפשוט שלא . מה שכתוב כתוב ומה שלא כתוב לא כתוב ואין עונשין מן הדין.

אפשר לוותר על כל המקורות בעניין הוכח תוכיח וכפייה, שכן הנידון אינו אם ההלכה מחייבת כפייה , אלא האם אמצעי ספציפי זה נמצא בסל אמצעי הכפייה. אני טוען שצריך מקור ומיכי מתעלם מזה. אבל בגישתו אפשר להגיע לאבסורדים גדולים שהוא עצמו לא יסכים להם גם מן הבחינה הפורמלית.

רק תוספת לסיכום:
ראשית, הויכוח לא היה רק על אמצעי הכפייה, אולם ביחס לנושא זה אני מסכים לסיכום.

ולרבנו זונדל איש ונפגע,
הדיון היה על כפייה ולא על ההשלכה. דבריי היו אמורים בנושא הכפייה כשלעצמה.
אולם ביחס לדבריך ביחס לאמתחת אמצעי הכפייה (=ארגז הכלים), כאשר כופין אותו בגופו (ולחלק מהאחרונים אפילו על מצוות עשה כופין עד שתצא נפשו, וחלק אפילו אומרים עד ועד בכלל, ובודאי על מצוות לא תעשה). אז חטיפה היא פשיטא שבפשיטא (מבחינת עיקר ההלכה).

ולסיום אעלה באוב את האספקט שהבאתי באחת ההודעות הקודמות: החטיפה אינה איסור צדדי, או תוצאה צדדית של מעשה הכפייה. הרי הכפייה היא על האב עצמו שמנסה לשמד (רוחנית) את בנו, ולהאכילו תרי"ג (או שס"ה) איסורים בידיים לכל אורך חייו, כעת ובעתיד.
אם כן, הפגיעה באב אינה תוצאה צדדית מצערת של חובת הכפייה, אלא קיומו של גוף החובה לכפות. אנו בדיוק פוגעים במי שצריך לפגוע, וכך כופים אותו בגופו (ספק אם זוהי בכלל כפייה בגופו).
אציין כי הפגיעה בילד היא בהחלט שיקול, וכבר התייחסתי אליו למעלה. וכבר שאל מישהו למעלה מה יהיה במצב שהילד מסכים, או אף רוצה? למשל, לגדול אצל סבו החביב עליו מאד (ע"ע יוסל'ה).

כעת כבר באמת נדמה לי שהנושא מוצה.


מיכי

ראה http://213.8.143.15/hydepark/topic.asp?topic_id=1345378&whichpage=9
הערתי שם על ה"לשיטתם". אך במקרה דנן, דעתי היא שמיכי לא צודק אף לשיטתו. הלכות כפיה במצוות הן הלכות שאין להכלילן ואין ללמוד מהן למקומות אחרים, כיון שאין הם משתייכות למחלקת המצוות בעלי האידיאל העצמי, וכל ענינם הוא "משפט המלוכה" - הדרך בה יש לקיים את התורה כשהיא מתנגשת עם חיי המעשה. טיבן של הלכות כאלו הוא תלוי מקום וזמן בעצם מהותן, ולכן אין ללמוד מהם ממקום למקום. ובמילים אחרות - כיון שגם מיכי מודה שבזמנינו אין אפשרות לישמן, הרי שאין כאן אידיאל שלא ניתן ליישמו, כיון שבהלכות כאלו אין כל אידיאל מעבר לצורך בישום.

אגב, לענין צדקה, הוכיחו אחרוני זמנינו ששני הדינים קיימים. אם היה זה נושא האשכול, הייתי מביא כאן את הראיות לכך וחילוקי הדינים שביניהם.

מעבר לשאלה ההלכתית האם מותר להוציא ילד מסמכות/אפוטרופסות הוריו למטרות "חיוביות", דומני שכדאי לדון גם בשאלת הקירבה המשפחתית.

דומה שאין ספק שאילו החוטף לא היה סב אלא אדם זר, לא היתה תמיכה למעשיו.
ומה כאשר מדובר בקרוב רחוק?
האם סב הוא אפוטרופוס טבעי?

ואם אנו מדברים של שני הורים שאחד מהם רוצה "לחטוף" את הילד מההורה השני. האם יש עדיפות לאב או לאם?

דומני שלענין הישארות הילדים אצל הורה מסויים לאחר גירושין, נשקלת לא רק טובת הילדים, אלא יש גם זכות טבעית של ההורה הרוצה לגדל את ילדו שלו. כלומר, גם אילו היה מוכח שהילד יגדל טוב יותר אצל אדם אחר - עדיין מבחינה מוסרית יש זכות להורה להחזיק בו, כי הוא הרה אותו והוא ילדו, ובחלק מהמקרים גם טרח בגידולו.
הלא כן?

מוציא לאור.

לא הבנתי מה ההבדל בין קרוב משפחה לאדם זר? אם מדובר בטובתו של הילד ורצונו, יתכן גם מקרה שההורים נתנוהו למשמורת אצל חבר עד שיעלו ארצה. והילד התחבר למשפחה החדשה.האם במקרה זה תהיה תמיכה?


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

לא הבנתי מה ההבדל בין קרוב משפחה לאדם זר.

או ההורים הביולוגיים או בית-משפט או בית-דין.

סעיף 3(ב) לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951, קובע שאין באפוטרופסות הטבעית השווה של ההורים הביולוגיים על ילדיהם (הנזכרת בסעיף 3(א) לחוק)

"כדי לפגוע בכוחו של מוסמך לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים, הן על גופם, והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילדים בלבד".

סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב1962-, קובע: "ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים".

סעיף 15 לחוק זה מפרט את חובות ההורים וזכויותיהם בנוגע לילדיהם:

"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד לעבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום-מגוריו, והסמכות לייצגו".

נישאיך.

כוונתי היתה להבדל בין סבא (במקרה של יוסלה.) לאדם שאינו מהמשפחה כלל.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

סיפורו של שוכמאכר: (או איך מתפתח לו המוסר החרדי...)

מגילת רות

ספר חדש על חיי הרב שמעלקא פינטר זצ''ל מלונדון חושף גילויים מדהימים בפרשת 'יוסל'ה שוחמכר'. פרסום ראשון
ערב חג השבועות מופיע ספר חדש שבמרכז אחד מפרקיו עומדת דמותה של הגיורת רות * כמו קודמתה הידועה באותו שם, גם היא שייכה עצמה למשפחת בן דוד * רות בן דוד ולימים בלוי היתה ה''בלדרית'' שהעבירה את הילד יוסל'ה שוחמכר ממסתור למסתור * מדוע העלימה את הפרק הלונדוני מספור החטיפה? * מי הסגיר אותה למוסד הישראלי? * מה הקשר בין פרשת יוסל'ה לחטיפת ילדי תימן? * האם אמנם היו הוריו של 'יוסל'ה' קומוניסטים או שמא סוכנים ישראלים? * אליהו קאופמן משיב בספרו 'צדיק כתמר יפרח' לתעלומות המלוות למעלה מ-40 שנה את הפרשה



יוסלה שוחמכר



מראשית שנות ה-50 ואילך נעלמו אלפי ילדים מבתי החולים במדינת ישראל. רוב רובם של אותם הילדים היו תינוקות בני מספר שבועות עד שנתים ואפילו בני שלש שנים. היו אלה בנים ובנות, בעיקר ליוצאי יהדות תימן.
מעט אחרי שאלפי ילדים תימנים נחטפו מהוריהם ונעלמו סערה לפתע מדינת ישראל כולה והעולם היהודי נכנס למערבולת קשה. מדינות העולם התבקשו לסייע לשרותי הבטחון הישראלי במבצע שדחה אפילו את לכידתו של גדול פושעי הנאצים יוסף מנגלה שגלה מגרמניה לדרום אמריקה (כנראה לברזיל). הכל סער ורתח לא בשל חטיפת תינוקות אומללים או גניבת ילדים תמימים מהוריהם אלא בשל העובדה שסב יהודי שומר תורה ומצות, שגם סטלין וחרושצ'וב הקומוניסטים לא יכלו למסירות נפשו, החליט לחנך את נכדו לתורה ולמצות ולא למסרו ביד הוריו שהסירו אמונת אבותיהם מעליהם. הסערה הזו קמה למרות שהבת היא שמסרה את הילד לידי סבו. לילד הזה קראו יוסל'ה שוחמכר.

רבי נחמן מאומן

העיר אומן היתה מאז ומתמיד מוקד עליה לרגל לקברו של הצדיק רבי נחמן מברסלב. בעיר זו, גדל נחמן שטראקס בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה ונקרא על שמו של הצדיק הקבור שם. כאשר הסתימה מלחמת העולם השניה היה ר' נחמן, חסיד ברסלב בעצמו, יהודי מבוגר ולו חמשה ילדים: שני בנים ושלש בנות. השלטון הקומוניסטי של סטלין האכזר השתרר אז על אוקראינה שהיתה בימי המלחמה הנוראה פרו-נאצית. סטלין קרא לכבוש זה ''שחרור מהפשיזם'' והקומוניסטים הרוסים הניחו רגליהם גם בארץ זו כמו בשלשת המדינות הבלטיות - ליטא, לטביה ואסטוניה וכן מולדביה ובוקובינה שנקרעו מרומניה והשליטו שם את ''משטר הפועלים'' של ''הדיקטטורה הפרוליטרית''. חיי הגוף היהודים אמנם נצלו מהפשיסטים האנטישמים של אוקראינה אך אז באה צרה חדשה ליעקב - חיי הרוח עמדו בסכנה ממשית. אותה ארץ, שהיתה רק עשרות שנים קודם לכן ערש החסידות, הפכה למלכודת מות לכל יהודי מאמין.
נחמן שטראקס לא נשבר. הוא ואשתו מרים ארגנו שעורי תורה לילדים יהודיים, שמחו יהודים בשמחתם גם במקלטים עזובים, קיימו שלשה מניני תפילה ביום, במרתפים חשוכים והשנים ששהה בגלות בסיביר הקרה והקרחונית לא שברו אותו אלא רק עודדו את מסירות נפשו. עין עקורה ומספר אצבעות רגל שחסרו היוו עובדה כואבת למעט שעבר יהודי זה ובני משפחתו.
בשנת 1957 דרכו רגליו של יהודי קדוש זה על אדמת ארץ הקדש. אך עד מהרה גילו נחמן, מרים ובנם בן ה-19 שלום שמו, כפי שגילו גם בני עדות המזרח שעלו אז לארץ, כי היסורים רק החלו ודוקא על אדמת ארץ הקדש ובשכונה החרדית ביותר בעיר הקדש ירושלים – 'מאה שערים'.
שלשה חדשים לאחר שעלו לארץ הקדש מגיא היסורים שבבריה''מ עלו גם בתם וחתנם עם נכדיהם. ארוע זה היה אמור להיות משמח בכל משפחה. הנה ההורים מתאחדים עם צאצאיהם בארץ הקדש. ר' נחמן שטראקס אף חשב לתומו לחפש לזוג הצעיר דירת חדר ב'מאה שערים' כדי שיגורו קרוב אליהם ואת השבתות והחגים יבלו יחדיו. אך לא כך היה במציאות. אידה - בתם של השטרקסים, עלתה לארץ עם בעלה אלתר שוחמכר ועם ילדיהם, דינה בת ה-10 ויוסל'ה בן ה-5. ליוסל'ה הקטן עוד היתה צלקת בראשו - עדות למהלומה של גוי רוסי קטן בן גילו שגדל על השנאה ליהודים. סימן אנטישמי זה, בראשו של הילד הקטן, היה אמור להגביר את אהבת המשפחה לתורת ישראל.
בבריה''מ הרחוקה היו בני הזוג שוחמכר שומרי מצות. הם עשו זאת תחת שלטון האימים של סטאלין ושל הקומוניזם. שם, בבריה''מ הרחוקה, התפלל האב אלתר שלש תפילות ביום במרתפי סתר יהודים. שם, בקור העז ובכפור הסובייטי, טבלה אשתו אידה בנהר לאחר ששברה את הקרח באישון הלילה ושם מלו את בנם יוסל'ה בסתר והשתדלו, ככל שהתנאים איפשרו, שלא להגעל במאכלות אסורים.
דוקא בארץ הקדש - תחת השפעת השלטון הציוני ובימיו של דוד בן גוריון הפכו בני הזוג לכופרים ולפוקרים. במיוחד היה קיצוני בכך אלתר הבעל. האשה אידה, היתה מתונה יותר והיתה נתונה בין הפטיש של הוריה לסדן של בעלה.

הרצון לחזור לרוסיה

הזוג עבר להתגורר בעיר חולון שעל יד תל אביב ותקופה ארוכה התהלכו מובטלים. המרירות עשתה את שלה והשנאה לשלטון שהביאם לארץ, בהבטחות שוא, גאתה בהם עד שהפכו לבעלי מחאה של ממש. באחד הימים (בשנת 1959) הופיע שמו של אלתר שוחמכר שעבד אז בבית חרושת שבנהריה שבקצה צפון ארץ ישראל על עצומה שקראה ליו''ר הסובייט העליון דאז בבריה''מ - קלמנט יפרמוביטש וורושלוב, להחזירם לבריה''מ. המודעה פורסמה בעתון השפה הרוסית דאז במדינת ישראל, 'טרוד' שמו. אלתר שוחמכר נעשה קומוניסט. אפילו אשתו אידה, הזדעזעה מכך ועל אף שכבר הפכה לחילונית לא השלימה עם הענין ובסתר העבירה את בנה הקטן יוסל'ה למשמרת לאביה ולאמה, שכאמור חיו אז ב'מאה שערים' הירושלמית.
יוסלה הקטן היה כבן 8 כשפרשת תנועתו ממקום למקום החלה לתפוס תאוצה. מאוחר יותר - תוך כדי הסתרתו של יוסל'ה אצל הסב, החלה אידה לחזור לעמדת בעלה ולהאבק בהוריה עד לסיום הפרשה. לפתע פתאם, כלל לא חשבו השנים לשוב עוד לבריה''מ.

אהדה מתחלפת

הפרשה הסעירה את מדינת ישראל. האב פנה לערכאות כנגד הסב והסבתא. מדינה שלמה עמדה על הרגלים. היו אלה הימים שבישראל שנאו שני צבורים באופן קיצוני – את החרדים ואת הקומוניסטים. הצבור החילוני נדרש להחליט במי יצדד, בקומוניסטים החילוניים אך השנואים והמוקצים מחמת מיאוס או בחרדים השנואים שחלקם השתתפו במוסדות השלטון הציוניים. בתחילה - כאשר נודע ענין הזדהותם של ההורים עם הקומוניזם, סערה המדינה כנגדם והתקשורת אהדה דוקא את הסב החרד שברח מרוסיה ולחם נגד חתנו הקומוניסט שחפץ היה לחזור לשם ולהבאיש בעולם את ריחה של הציונות. אך אט, אט עברה התקשורת לצד ההורים ונגד הסב וכך כמובן עשו גם מוסדות המשפט והחוק במדינת ישראל. לבסוף גם ענין הקומוניזם של אלתר שוחמכר נשכח לגמרי. בינואר 1960 הורה בית המשפט לסב להחזיר את הילד.
מרגע שהורה בית המשפט להחזיר את יוסל'ה להוריו החליט הסב לצאת למלחמת חורמה להציל את הילד והוא הועבר ממקום למקום - תחילה בארץ ואח''כ בחו''ל. הכל החל במושב קוממיות שבדרום הארץ - לשם הועבר הילד מירושלים והמשיך מעבר לים לשוויץ, לצרפת ולבסוף לארה''ב. רות בן דוד, לימים רות בלויא ע''ה, הפכה להיות בלדריתו של ילד החמד עם הפאות המסולסלות שכשנתפס טען כי הוא אוהב את הסבא והסבתא ואינו חפץ לחזור להוריו, אלא שאיש לא שאל לדעתו.
בספרה של רות בלויא ע''ה, 'שומרי העיר', מובאים פרקים המיוחדים לנושא אך שמה של מדינה אחת נעדר ממנו - זוהי בריטניה. חלקה של לונדון – בפרשת חטיפת יוסל'ה שוחמכר מעורפל. הילד, שבגר לימים והפך לבעל משפחה אינו זוכר שהיה בלונדון אם כי הוא זוכר כי לפני שוויץ שהה ''מספר ימים בארץ זרה''. רות בן דוד איננה מזכירה את שהייתו של יוסל'ה בלונדון למרות שהיא היתה האפוטרופסית שלו מרגע העברתו ממושב קוממיות בדרום לחו''ל ובכל זאת ברור כיום שיוסל'ה אמנם שהה בלונדון, בין ילדי ביה''ס 'יסודי התורה' והרב שמעלקא פינטר זצ''ל לקח עליו חסות.
הכל החל עוד בימים שרבה של ירושלים - הרב צבי פסח פרנק, עמד מאחורי המשך הסתרתו של ילד זה. גם ראשי 'אגודת ישראל' עמדו מאחורי ההסתרה וכך גם אנשי מפלגת 'המזרחי'. בני משפחת פינטר חשו על בשרם את כחו ועצמתו של מנגנון שרותי הביון הישראלי שהתנכלו להם, עקבו אחריהם ומעל לכל איימו על חייהם.
למעשה הרב פינטר זצ''ל כלל לא טיפל בענינו של יוסל'ה כמו שהתעסק כל כולו בספור מאסרו של דוד הילד - שלום שטראקס שמו, לאחר שמדינת ישראל בקשה את הסגרתו. שלום שטראקס נעצר ע''י הבריטים וישב תקופה של קרוב לשנה בכלא הבריטי והציוני גם יחד משום שמדינת ישראל דרשה את מעצרו. באותם ימים ממש הגיע שלום שטראקס ללונדון ונישא ליהודיה מקומית לאחר שעקר מבית הוריו ב'מאה שערים'. אח אחר שלו שהתגורר אז בלונדון היה עובדיה שטראקס. מדינת ישראל לחצה להסגיר לידיה את הדוד בטענה כי בצאתו לבריטניה - בדרך לנשואיו, חטף את אחיינו. בבריטניה לא כל כך התרגשו מטיעוניה הדרמטיים של מדינת ישראל והעריכו כי ''מדובר יותר במאבק פוליטי בין הממסד האנטי דתי בישראל לדתיים''. אך שלום שטראקס - ישב בכלא וציפה לישועה.

עמדתו של בעל ה'בית ישראל' זצ''ל

באותם ימים נרתם הרב יצחק כהן, גיסו של הרב פינטר זצ''ל (בעלה של האחות הגדולה שיינדל כהן) ויצא למסע של גיוס כספים ועזרה לפדיון השבוי שלום שטראקס. הרב כהן, חסיד גור, נפגש באותו נושא אף עם האדמו''ר מגור, בעל ה'בית ישראל' זצ''ל. האדמו''ר זצ''ל סבר כי ''אין כאן מלחמת ה' לשמה, אלא פרשה אומללה של ילד שגורלו כגורל ילדים יהודים אחרים ששלטון השמד מנסה להעבירם על דתם וצריך להזהר שלא לטפס בענין זה על עץ גבוה מדי בצורה שלא תאפשר אחר כך את הירידה ממנו''. את הדברים אמר האדמו''ר זצ''ל באוזני הרב יצחק כהן והוסיף כי ''ענין החטיפה אינו מלהיב אותי''.
הרב אליהו אברהם מייזיס זצ''ל - שהחל את רקיחת המבצע בארץ הקדש ונפטר באמצע הפרשה, היה האיש שגם היה אחראי על העברת יוס'לה לבריטניה. שלום שטראקס הדוד סייע מבריטניה למבצע ועמד בקשר עם הרב פינטר ועם הרב יצחק כהן אף בקשר להמשך העברתו לארצות אחרות.
האסיפה הראשונה בענינו של יוסל'ה שוחמכר התקיימה בביתו של הרב יצחק כהן. מיד לאחר האסיפה עוד למד יוסל'ה שוחמכר מספר ימים בלונדון אך מאחר והסתבר לכולם שם כי 'הפוקוס' מכוון ללונדון - הוחלט להעבירו לשוויץ - לישיבת לוצרן, שם שימש הרב משה סולובייצ'יק זצ''ל כרב הישיבה.
יוסל'ה עצמו הגיע לבריטניה מצרפת אליה הועבר ע''י רות בן דוד בלויא ע''ה וכשזו עזבה את צרפת היה צורך בהשגחה קרובה יותר עליו. מאחר ובצרפת עוד לא היו אז אנשי קשר חרדים ברורים ובטוחים לענין הוחלט להעבירו ללונדון, מרכז היהדות החרדית דאז באירופה, שם אף התגוררו - כאמור, שני דודיו של הילד.
בדיעבד התברר שדוקא מגוריהם של שני הדודים הללו שם, היפנו את תשומת הלב הציונית ושל התקשורת הישראלית אל מדינה זו. משנעצר דודו שלום שטראקס החליטו ראשי הקהילה החרדית בלונדון להעבירו לשוויץ השלוה. שלום שטראקס עצמו ישב למעלה מחצי שנה בכלא הבריטי ואח''כ עוד ארבעה חדשים בכלא הישראלי עד שהשתחרר עם חשיפת מקום המסתור של הילד יוסל'ה - אצל משפחת ברגר בשכונת 'וילהמסבורג' שבניו יורק.

הצעת הפשרה

הראשון שיצר קשר עם הרב פינטר בענין יוסל'ה, היה הרב בנימין זאב מנדלסון זצ''ל רבה של מושב קוממיות שבדרום. גם מגירסת הרב יצחק מרדכי צימרמן (בעלה של איטה צימרמן מ'אגודת ישראל' בבריטניה) - אף הוא חסיד גור, עולה כי האדמו''ר ה'בית ישראל' זצ''ל מגור התנגד עקרונית לכל ענין ה''חטיפה'' כבר מתחילת הדרך - עוד כש'אגודת ישראל' ו'המזרחי' התלהבו ממנה. ה'בית ישראל' טען כי ''אם יוסל'ה לא יוחזר בדרכי שלום הרי שהציונים בסופו של דבר יחטפוהו והוא יהפוך לגוי גמור (דבר שאמנם הסתבר כנכון לימים - א.ק.) ולכן עדיף שבעת המחלוקת נגיע לפשרה ויהודי דתי יפרוש חסותו עליו, במקום שיועבר להוריו הקומוניסטים''. כאשר הועלה שמו של רבה הראשי דאז של תל אביב, הרב יצחק ידידיה פרנקל ז''ל כאפוטרופוס אפשרי ליוסל'ה אם יוחזר, ה'בית ישראל' זצ''ל סמך על פשרה זו את שתי ידיו, אך לפשרה זו לא הסכימו ב'נטורי קרתא'.
את פשרת הרב ידידיה פרנקל הגה הח''כ לשעבר הרב מנחם פרוש - מאחר ולאיש לא היו עמדות עקרוניות אלא עמדות שנעו כמוטטלת בין קנאות מבויימת לציוניזציה הרי שרבים וטובים נטו לטובת 'נטורי קרתא' כנגד פשרה זו מבלי לבדוק את משמעותה.
לא רק האדמו''ר מגור זצ''ל התנגד להמשיך במעשה החטיפה, היו עוד לא מעט רבנים וגדולי דור שהסתייגו מכל הפרשה ובראשם אף האדמו''ר מסאטמר זצ''ל. ה''חטיפה'', כך הסתבר היתה פרי של לחץ ומהירות ולאו דוקא של מחשבה שקולה. המענין הוא שעסקני 'אגודת ישראל' ורבנים מן השורה השניה, הם אלה שהציתו את פתיל תבערת הפרשה, הבריחו את יוסל'ה לחו''ל והקשיחו את עמדת סבו הזקן וכל זאת מבלי להיוועץ בגדולי הדור דאז. 'נטורי קרתא' נסחפו אף הם לענין ולא הבינו כי נסחפים הם לענין מתוך שנאה לציונות החוטפת ילדים באמצעות חוקים של ממש, אך מנגד נגררים אחר הרפתקנות של אותם עסקני 'אגודת ישראל' ואף 'המזרחי' שנגדם כל כך נלחמו והזהירו שאין לסמוך עליהם. לימים הפקירו האגודאים את המאבק ואף שיתפו פעולה עם המימסד הציוני, בדרך לחשיפתו של הילד והעברתו לידי הוריו עד שהפך לגוי גמור.
'נטורי קרתא' לא נועצו בגדול דורם דאז, האדמו''ר מסאטמר. אילו היו נועצים בו היו שומעים אף הם את מה שאמר אותו גדול דור באוזני הרב פינטר זצ''ל, על פי עדותו: ''אי אפשר לדעת היכן מאבק זה יגמר ובודאי שאין זה המאבק האמיתי בציונות, אלא זהו מאבק נגד הורים אומללים שנפלו אף הם קרבן לשיטה הציונית ובמקום להצילם אנו דוחפים אותם לזרועות הציונות''. יתרה מכך, רות בן דוד בלויא ע''ה ביקרה בשכונת 'וילהמסבורג' בימים שהכינה שם את המקלט האחרון ליוסל'ה. בשכונה זו ממש שכן בית מדרשו של הצדיק מסאטמר זצ''ל ורות בן דוד בלויא ע''ה אף פגשה אותו. האדמו''ר מסאטמר ידע בדיוק מי האשה שלפניו, אך לפני היכנסה לאדמו''ר בקשה ממנו הרבנית ''לא לדבר עם הרבי בנושא חטיפת יוסלה''. בן דוד בלויא פירשה זאת אח''כ בסיפרה בכך ''שלרבי לא היה זמן לנושא'' אך אין זה אלא פירוש מתחמק שהרי גדול דור כאדמו''ר מסאטמר שטיפל בבעיות אף פעוטות יותר, היה מיד מורה לה מה לעשות בענין אם חשב שהנושא אמנם נחוץ. האדמו''ר מסאטמר זצ''ל סרב לטפל בנושא הן משום שכלל לא שאלוהו בענין בראשית הפרשה אך בעיקר משום שלא ראה דרך ב''חטיפה'' ובהמשכיותה ומכאן שגם סרב להציע דרכים להמשך גלגול ''חטיפה'' זו.
מנגד ידע האדמו''ר זצ''ל כי את הענין כבר אי אפשר לעצור ויותר מכך ידע האדמו''ר זצ''ל כי 'נטורי קרתא' עלולים אף לצאת נגד דעתו וגב' בן דוד בלויא עלולה להקשיב להם ועלול להיגרם חלול ה' אדיר. ואמנם באותם ימים היתה השפעתו של הרב ירחמיאל ישראל יצחק דאמפ מנהיג 'נטורי קרתא' בלונדון גדולה ביותר על גב' בן דוד בלויא ועל דודי הילד שלום ועובדיה שטראקס.

מעקבים ואיומים

בימים שיוסל'ה שהה בבריטניה הוא גר אצל דודו שלום שטראקס ואח''כ עבר להתגורר בגלסטורן רואד שב'סטמפורד היל'. באותם ימים היה בית מדרשו של הרב פינטר ברח' היתלאנד רואד ואף שם הספיק יוסל'ה לשהות תחת השם יענק'ל מאיר. מאחר והרב פינטר היה האישיות הדומיננטית ב'סטמפורד היל' של אז, רוב האיומים החלו לנוע אל עבר ביתו ומשפחתו. בשיחות נאמר כי ''גם לרב פינטר יש ילדים''. אך זו לא היתה ההטרדה החמורה ביותר.
מסוף שנת 1961 ובתחילת שנת 1962 החלו להסתובב ברחוב שבו התגורר הרב פינטר פרצופים ישראליים קלאסיים שעקבו במשקפים כהות אחר כל ילד יהודי, שהרי כל ילד יהודי שחבש כיפה ומסולסל פיאות היה חשוד כיוסל'ה. הרב פינטר ידע, בחושו הפקח, כי לא יתכן ש'הסקוטלנד-יארד' הבריטי לא ידע מפעילות חפשית זו של סוכני הש.ב. הישראלי, אך מנגד הבין שאסור להסכים בשתיקה לצרה צרורה זו. משרבו המעקבים והאיומים על משפחתו יידע את ה'סקוטלנד יארד' בענין ואלה בקשוהו לעקוב אחר המצלצלים ומי הם העוקבים אחריו. אט, אט הסתבר כי ההטרדות הגיעו מצרפת. הרב פינטר ניסה שוב ושוב להחזיק את המטרידים על הקו כדי שיאותר סופית המספר אך המטרידים ניתקו לאחר מספר שניות.
שנים מבניו של הרב פינטר זוכרים היטב, כילדים ממש, את הפרשיה הזו ואף היו מעט מעורבים בה. הרב יצחק פינטר מבני ברק - צעיר הבנים, זוכר היטב שאביו זצ''ל הטיל עליו להעסיק את יוסל'ה הקטן, לשוחח עימו ולבודדו משאר הילדים כדי שלא ידעו מיהו הילד עד שיועבר לשוויץ. יצחק פינטר הצעיר עשה את המוטל עליו בנאמנות ואמנם אף ילד מחבריו לא ידע מיהו הילד החדש והזר שעמו הוא מתרועע ומתבודד. פעם הגיעו ילדים חדשים וחסרי בית ל'יסודי התורה' ולבית רבינו וילדיו העסיקום ולכן לא פלא היה בעיניהם שהנה ילד נוסף כזה מסתובב שוב והפעם בחברת איצ'ה פינטר הקטן.
בן אחר, של הרב, שהיה מעורב בענין היה הרב אברהם פינטר - השלישי מבין ילדיו. אברהם פינטר - המכונה 'אברומי', הוא אדם עליז ולבבי, איש פוליטי שכיהן כחבר עירית הקני שבלונדון. בילדותו חמד לא פעם לצון ואהב לצחוק ולהשתעשע, כשחיוך על שפתיו, גם כשהארועים היו רציניים מדי. 'אברומי' הקטן חש במתח הגואה באותה עת וראה כי בלשים ישראלים עמדו להם ברח' קרניץ' רואד מול ביתו של דודו, הרב יצחק כהן שהיה אז גם ראש הקהל של לונדון. הוא החליט להפיג את המתח הזה במעשי ליצנות וקונדס שדרכם ילמד את ה''זרים'' מישראל לקח לשמו. ואמנם מה שעולל להם הילד הקטן, שהיה אז בן 13, לא הצליח לעולל לבלשים הללו איש מבין אלה שלחמו נגדם אז. על ראשו הקטן הלביש 'אברומי' סמרטוטים כדי שהבלשים יאמינו שהנה יוסל'ה הקטן צועד לעברם. הבלשים התפתו שוב ושוב שבכל פעם החליף 'אברומי' חלק מבגדיו ואת צבע הסמרטוט שעל ראשו וניפנו לעקוב אחריו עד שכמעט הגיעו לביתו של הרב פינטר ואז הסיר 'אברומי' את הסמרטוט מראשו וצחק בפה מלא למול פניהם הכעוסות. מאחר והבלשים התחלפו ביניהם, אזי, היה לו קל יותר להערים עליהם שוב ושוב בתכסיסו זה.
בי''ח בסיון תשכ''ב נישאו זליג וויינברג ומלכה לבית פינטר בלונדון. מחדש ניסן תשכ''ב החלו להציק במשרד הפנים לזליג ווינברג באשור קבלת ויזת היציאה ללונדון, לחתונתו. זליג ווינברג - אז עדין בחור ישיבה, בקש ממשרד הפנים ומלשכת הגיוס דיחוי בגיוס לצבא הישראלי וויזת יציאה לחתונתו תוך הבטחה חתומה ומפורשת שבני הזוג ימשיכו להתגורר בארץ הקדש ולא בחו''ל הבקשות נדחו בהלוך ושוב. אח''כ טירטרוהו מירושלים, עיר מגוריו, לתל אביב וחוזר חלילה. אט, אט הבינו שתי המשפחות מה יכולה להיות הסבה והחלו להפעיל רבנים גדולים וביניהם רבה הראשי של בריטניה דאז - הרב ברודי. במהלך אותם טירטורים אירע לזליג ווינברג - בוגר ישיבת 'בריסק' המהוללה, ארוע יוצא דופן שממנו הבין יותר כי טומנים לו פח. באחד הימים הללו יצא לו זליג הבחור מבית אמו ברח' ישעיהו בירושלים והבחין בג'יפ צבאי שעצר ע''י 'מאפית אביחיל' שבסמוך לבית אמו. מן הג'יפ ירדו מספר לובשי מדים. זליג ווינברג הסקרן חזר על עקביו, לכוון בית אמו. לבו ניבא לו כי הוא עצמו היעד שאותם אנשי צבא מחפשים. בהתקרבו שוב לכניסת הבית הבחין כי החיילים נכנסים לחדר המדרגות של בית אמו ומביטים בתיבות הדואר שבבנין. לפתע נעמד מולם זליג ווינברג עצמו ועד היום הוא אינו מבין מאין שאב את האומץ לכך והם שאלוהו - המומים מתגובתו ''האם הוא בן למשפחת ווינברג''? משענה להם בחיוב שאלוהו ''כמה מבני המשפחה שלכם, נוסעים לחתונה בלונדון''? זליג סרב לענות ולובשי המדים עזבו את המקום במהירות. מסתבר, כי הם נשלחו ע''י הש.ב. לבדוק את החשד שיוסל'ה יוברח לחו''ל עם פמלית החתונה. לבסוף ניתנו לו האשורים כשהפקיד בלשכת גיוס בתל אביב מסביר לו: ''הכל היה טעות. החלפנו אותך במישהו אחר שקשור לפרשת יוסל'ה שוחמכר''.
את הרב חיים פינטר - כיום ממשיך דרכו של הרב פינטר זצ''ל כרב בית הכנסת ב'איתלנד רואד' שב'סטמפורד היל', הטרידו בישראל. הבחור חיים פינטר למד בישיבת 'טשיבין' והוא מספר שפעם כשיצא לשאוף אויר ברחובה של עיר, לאחר למוד לילה מפרך, פנה אליו יהודי מבוגר שעמד ממול לישיבה וחיכה שם זמן ממושך ושאלו האם הוא חיים פינטר מלונדון
כשענה בחיוב מסר לו דרישת שלום מאביו והפטיר ''תגיד לאבא שלך שלא יספר איפה הוא החביא את יוסל'ה''. חיים הצעיר לא ענה לו ומיד ניפנה משם וחזר לישיבה. מיד אח''כ צלצל לאביו בלונדון שאישש את חששותיו כשאמר לו ''מעולם לא שלחתי לך דרישת שלום דרך אותו אדם מבוגר שתיארת לי''.

מעקבים אחר הכלה

משפחות פינטר ווינברג לא ישכחו לעולם את חתונת זליג ומלכה ווינברג. הפעם ניסה הש.ב. תרגיל כפול. מחד גיסא המשיכו האיומים ועברו לאיומים של ''פצוץ החתונה'' ומאידך פנתה אליה בחורה מבוגרת שהיתה אמורה להתחבר למלכה פינטר ולהתחזות כקרובת משפחה רחוקה וכך להתחקות האם בכל זאת יוסל'ה נמצא בסביבה.
באחד הימים הגיע טלפון מאנטוורפן למשפחת פרקוביץ מלונדון ו''קרובת משפחה מצד הסבתא'' בקשה להתאכסן בביתם ולהגיע לשמחה הקרובה בלונדון. בני משפחת פרקוביץ, מכניסי אורחים ידועים, לא היססו לרגע והזמינוה אך מנגד ניקרה במוחם השאלה: מי היא זו באמת אותה קרובת משפחה ומנין היא יודעת על הנשואין? לאותה בחורה קראו שרה פרידמן. משהגיעה ללונדון, אמנם קבעה משכנה בבית פרקוביץ' אך ''נדבקה'' דוקא למלכה פינטר וניסתה שוב ושוב לדובבה, כביכול, כנגד מדינת ישראל הממררת את חיי ''המסכן יוסל'ה שוחמכר''. הבחורה המוזרה - שהתחזתה לחרדית, עוררה גם חשד בהתנהגותה שלא תמיד הלמה את ההתנהגות המצופה מחרדית. הרב פינטר שמע מהספור ושאל את הרב דוד פרקוביץ' האמנם בחורה זו היא קרובת משפחתם? הרב פרקוביץ' אישר שאמנם היתה פעם סבתא שאליה, כביכול, קשורה אותה בחורה אך מנגד טען כי זו לו הפעם הראשונה שנודע לו על קרובת משפחה כלשהי מצידה של אותה סבתא. הרב פינטר הבין את הרמז וקלט את הענין. גם בש.ב. הבינו כנראה כי הבחורה נחשפה ולמרות התחקיר שעשו על הסבתא לבית פרקוביץ' הרי שלבחורה ששתלו אין סכוי להצליח. הבחורה נעלמה.
ממש מספר ימים לפני חתונת הזוג הצעיר שוב הגיע טלפון מאנטוורפן והפעם למלכה פינטר, על הקו היתה אותה שרה פרידמן שלפתע אישרה את קבלת ההזמנה לחתונת הזוג - הזמנה שמעולם לא נשלחה אליה. מסתבר שהזמנת החתונה הגיעה לידיה של זו ממוזמנים חשובים באנטוורפן שבבלגיה ויומיים לפני החתונה נחתה גב' פרידמן שוב באנגליה. בבקר החתונה סיפרה הגב' בהתרגשות למלכה הכלה כי ''הולכים לשים פצצה באולם של החתונה''... אח''כ הפסיקה בשטף דבורה, המתינה מספר שניות וכאילו מצאה פתרון נפלא לענין: ''אבל אף אחד לא יניח את הפצצה אם אבא שלך - הרב שמעלק'ה פינטר, יגלה איפה נמצא יוסל'ה שוחמכר''. המסר של פרידמן היה ברור: להסעיר את מלכה הכלה ושזו תעביר בהיסטריה לאביה את האיום. אך מלכה הכלה, בקור רוח ממש טענה לפני אותה גב' פרידמן כי היא מסרבת להעביר את המסר לאביה וכי אין קשר בין משפחתה למשפחת יוסל'ה שוחמכר.

מי אתה חיים זילברמן?
משפחת פולך היו קרוב ל-20 שנה שכניו של הרב פינטר. הבעל מקורו מהעיר לוגנו - בחלקה האיטלקי של שוויץ ואילו האשה היא בת למשפחה חרדית מפורסמת שחיה בבלגיה. הוא זוכר שבהיותו בחור צעיר בן חמש עשרה לערך הגיע לישיבתם שבלוצרן ילד צעיר, כבן שמונה. לילד קראו מנחם לוי והוא למד, אכל וחי אצל ראש הישיבה - אצל הרב משה סולובייצ'יק זצ''ל. הוא היה מתמיד בלמודיו, שקט ורגוע ובדרך כלל לא התערב בין בחורי הישיבה כשהוא וחבריו מפרשים זאת בגילו הרך. הילד הזה היה לא אחר מאשר יוסל'ה שוחמכר...
לימים שמע ר' פולך - בהיותו כבר נשוי ובהגיעו לבקור בבית הרב סולובייצ'יק כי ילד זה היה ילד ממש מיוחד. יוסל'ה שוחמכר הפך להיות מחושל.. הרב סולובייצ'יק סיפר על דוגמא אחת המעידה עד כמה קור הרוח של הילד היה מבוגר מכפי גילו. היה זה בעת שלחן השבת, באחד מלילות השבת בבית הרב - שהיה גם ראש ישיבת לוצרן. כמו בכל שבת, יוס'לה הקטן – כבר בן 9, ישב בשלחן והסב עם המשפחה תוך כדי שירת שירי שבת והשמעת דברי תורה שאותם למד ימים ספורים קודם לכן מפי רבו ומארחו גם יחד. סביב השלחן ישבו גם מספר אורחים מארץ הקדש שספרו את מה שמתחולל שם סביב 'פרשת יוסל'ה'. הללו כלל לא ידעו שממולם בשלחן יושב גבור הפרשה. האורחים דברו על מעצרים, על סבלו של הסב והרחיבו בגנות ההורים. הילד ישב - כשעל שתי כפות ידיו נשענות לחייו האדומות והקשיב - כאילו שמע בפעם הראשונה על אותה פרשה... הרב סולובייצ'יק העיד כי יוסל'ה אהב את סבו ואת סבתו יותר מאשר את הוריו וכי ''לאורך כל הדרך לא חפץ היה לחזור להוריו''.
לאחר תקופה, ארוכה יחסית, עזב הילד את שוויץ והמשיך במסעו עד לארה''ב הרחוקה. זמן קצר לאחר עזיבתו של הילד - הגיע לישיבה דוקא בחור מבוגר מגילם של בחורי הישיבה ובפיו הסבר: ''באתי ללמוד ולהשלים את מה שהפסדתי בצעירותי, רחוק מהשאון של ארץ הקדש''. הרב סולובייצ'יק התיחס אל הצעיר בבחינת ''כבדהו'' אך גם ''חשדהו''. הרב סולובייצ'יק דוקא רצה בישיבתו בחורים מבוגרים שיחזקו את הצעירים וכאלה היו לו שלשה: אברהם גריינמן, מרדכי פרוש והבחור החדש ששמו היה חיים זילברמן. מנגד, היתה לו, לרב סולובייצ'יק, תחושה קשה ביחס להופעתו של הלה. הוא הופיע ללא תיווך של בני משפחתו ועם רקע ישיבתי מאד מעורפל ולוקה בחסר לעומת בחור בגילו. פחות מחצי שנה שהה חיים זילברמן בישיבת לוצרן והיה מטייל בתמהונות בעיר ''ומבלה'' עם הגוים. פעם גם נאשם בגניבת תפילין. בסופו של דבר עזב בפתאומיות - לרווחת נשימתו של הרב סולובייצ'יק, לגרמניה הסמוכה. באותם ימים היתה גרמניה ארץ נדחת ביותר מבחינת יהדות ומי שנעלם לארץ כזו קשה לסווגו כתלמיד חכם ממש, או כמי שאפילו מחפש חיים יהודיים-מסורתיים מינימליים. באחד הימים - חדש לאחר היעלמו, צלצל הטלפון בישיבת לוצרן. על הקו היה שוב חיים זילברמן ששאל ביובש לשלום הבחורים והאם הצטרפו בחורים חדשים ובדרך אגב פלט ''האם הצטרף איזה ילד חדש''? התשובה של הבחורים, שעוד בימי ישיבתו בישיבה חשדוהו במעט, היתה לקונית, יבשה ותו לא. אח''כ שוב נעלמו עקבותיו של הלה ושנים אח''כ הסתבר כי הוא משמש כ... רב בשבדיה הרחוקה.
לימים הסתבר כי אותו חיים זילברמן לא הגיע כלל לשם למוד תורה. מששהה כבר בגרמניה, הגיעו אל בחורי הישיבה טלפונים מוזרים מגרמניה מהם עלה כי הוא הפך לקצין בטחון ישראלי בגרמניה, אח''כ בשבדיה עד שהפך שם ל''רב''.

מי הוביל ללכידה?
שאלת השאלות שעוד נותרה פתוחה יחסית היא מי הלשין והוביל ללכידת רות בן-דוד בלויא ע''ה ולחשיפתו של יוסל'ה בארה''ב? אין ספק שהש.ב. הישראלי גישש באפילת לילה כשבקש למצא את יוסל'ה. כשיוסל'ה היה בבריטניה חפשו הישראלים את הילד בישראל, כשהוא היה בשוויץ חפשוהו בבריטניה, כשהיה בצרפת חפשוהו בארה''ב וכשהיה בארה''ב חפשוהו בשוויץ. המוסד של איסר הראל, זה שכל כך אהבו לפארו בעולם היה אובד עצות סביב אותו ילד, מחופש לפעמים לילדה והאשה שהיתלו בהם.
כאשר התגיירה רות בן דוד - במולדתה שבצרפת, היא עשתה זאת יחד עם בנה יחידה, הקרוי בספרה אוריאל. השנים הגיעו בתחילת דרכם הדתית אל הקיבוץ הדתי יבנה וכמו רבים אחרים שהתגיירו החלו את דרכם בזרם הדתי לאומי. אט, אט התוודעה גב' בן דוד ליהדות החרדית, הרדיקלית יותר. הכל החל בטיול ב'מאה שערים', עם חברים דתיים לאומיים שדוקא ניסו להסיתה נגד אותו צבור קנאי שם, שנשלט אז באופן מוחלט ע''י 'נטורי קרתא'. והנה, אותו סיור השיג את ההיפך ורות בן דוד החלה להתענין באותם אנשים - שלדידה הזכירו לה את ''היהודים האותנטיים'' בימים ששמעה, כנכריה צרפתיה, על ספור 'הגטו היהודי'. סופו של התהליך היה בקבלת השקפתם של 'נטורי קרתא' על עצמה ובהמשך ניסתה להעביר השקפה זו לבנה אוריאל.
הבן, מחד גיסא, ניסה ללכת אחר הדרך החדשה שהאירה לו אמו אך עדין חי בקיבוץ יבנה ואף משעזבו והחל למודיו בישיבה חרדית ממש, ישיבת 'באר יעקב' עדין נותרו בו סממנים ציוניים שספג בקיבוץ כמו הסגידה לזרועות הבטחון הישראליים ובראשם הש.ב. כשהחלה פרשת יוסל'ה היה עדין אוריאל הצעיר קרוע בנפשו. במוחו עלו רעיונות מטורפים כמו גיוס לשרותי הביון הישראלים.
בימים שלמד בישיבת 'באר יעקב' ביצע אוריאל פעולות הירואיות כ''אמון'' לקראת גיוסו הדמיוני לשרותי הבטחון הישראלים, שכל כך הציתו את דמיונו. חבר מאותה תקופה סיפר כי באחד הימים נעלם אוריאל למספר ימים. כשחזר פנה לאותו חבר ושאלו ''איפה הדרכון שלך''? החבר שאלו לשם מה אתה צריך אותו? ואוריאל ענה ''פשוט להשוות משהו בחותמות''. הלה ניגש בתמימות למזוודתו והפך בה, במקום שהיה אמור להימצא הדרכון נמצאה קופסת הפלסטיק שבה היה חבוי קודם לכן הדרכון אך הקופסא היתה ריקה. פניו של הבחור החוירו הוא פחד מסיבוכי החוק, בעטיו של דרכון אבוד או גזול. אוריאל שלף לבחור את דרכונו והפטיר ''כשתסע בחזרה למולדת שלך תיזכור שיש לך חותמות של עוד כמה מדינות כי הייתי איתו בימים שלא הייתי בארץ''.
לאחר תקופת התעלולים הזו החליט אוריאל כי הוא בשל להתגייס לשרותי הבטחון של ישראל. לאוריאל לא הפריעה העובדה שבאותו זמן ממש סמכה עליו אימו וניהלה עמו קשר מכתבים עם המקומות שבהם החביאה את יוסל'ה. אוריאל החל לשלוח מכתבי רצון לגיוס ובשרותי הבטחון דוקא אהבו את הנושא, שהרי הנה להם סוכן עתידי שיחסוך להם שתילת סוכנים בתוך החרדים שיאלצו ללמדם מדרגת שרוך עד נעל את מאוויה והתנהגותה של החברה החרדית.
למרות שבשרותי הבטחון אהבו את הרעיון לגייס את אוריאל לשורותיהם ועוד בעיצומה של פרשת יוסל'ה שוחמכר, הרי שבכל זאת רצו לעקוב אחריו עד שיקבלוהו לשורותיהם - כמו בכל מקרה של גיוס סוכן לשורותיהם. אט, אט נמצאו מכתביו של אוריאל בידי הש.ב. שצילמם והחזירם למקומם כשהיו. ענין הקודים של ''הילדה'' והנסיעות התכופות של האם לחו''ל עוררו את חשד אנשי הביון הישראלים, עלעול קל בעברה ובהוה של האם הדליקו בש.ב. הישראלי ''אור אדום'': האשה שייכת לקבוצה החרדית ששמה 'נטורי קרתא'! ביותר מכך לא היה צורך. אוריאל נקרא לחקירה בש.ב., כביכול לגייסו. בחדר החקירות של שרותי הבטחון הישראליים ציפתה לו הפתעה לא כל כך משמחת - חקירות על המכתבים לאמו ומאמו, על נסיעותיה לחו''ל, על עמדותיה הפוליטיות האנטי-ציוניות והאם קיים קשר בין כל הדברים הללו לפרשת יוסל'ה שוחמכר. יתכן שאוריאל האמין בסתר לבו כי אם ישתף עמם פעולה יזכה בכל זאת לתפקיד קסום ואולי פשוט, שתוף הפעולה נעשה מתוך כך שנשבר כנער צעיר מול מנגנון מפחיד ומאיים כש.ב. הישראלי. כך החל פתרון הפרשה להתגלגל ע''י הש.ב. הישראלי.
את רות בן דוד תפסו שרותי הבטחון כשהגיעה לצרפת - בדרכה מארה''ב ישראל, כדי לסדר ענינים מסודרים בקשר למכירת ביתה בצרפת. אנשי הש.ב. מישראל התחזו לקוני הדירה ובאמתלא של ''פגישה עיסקית עם עורך דין'' חטפוה למקום מסתור בצרפת. באותה חקירה גילתה בן דוד כי בנה פטפט, אך גם זיהתה פרטים נוספים שהרחיבו את היריעה.

הלחץ על 'אגודת ישראל'
הכיוון השני שבעזרתו הצליח הש.ב. לחשוף את פרשת יוסל'ה הגיע מעסקני 'אגודת ישראל'! הרבה לחץ הופעל על 'אגודת ישראל' ובמיוחד על עסקניה שהעלו את היוזמה להפוך את הרב פרנקל מת''א לאפוטרופוס של הילד על אף שידעו כי אפוטרופסות זו לא תעמוד במבחן בג''ץ. מסתבר שגורמים ממשלתיים הפעילו מכבש לחצים על 'אגודת ישראל' בכיוונים שונים. בתחילה הרעישה התקשורת את אמות הסיפים והציגה את 'אגודת ישראל' כמי ששותפה ל''מלחמת אחים'' סביב חטיפת הילד. הם אייימו על 'אגודת ישראל' שיעבירו חוק שיעלה את אחוז החסימה ולא יותיר סכוי ל'אגודת ישראל' הקטנה להכנס לכנסת. ב'אגודת ישראל' החלו לחשוש. החששות האלה גברו כשאותם גורמים הבהירו שיפסיקו מיידית תקציבים למוסדות תורה שעמדו אז בשליטת אגו''י. ואז הגיע האיום הגדול ביותר על 'אגודת ישראל', זה שאנשי 'אגודת ישראל' בחו''ל – ובהם גם הרב פינטר מנהיג אגו''י בלונדון, לא ידעו עליו דבר, לפרסם את הקשר שבין פוליטיקאים חרדים ובין פרשת העלמותם של חלק מילדי תימן שהועברו, על פי טענתם גם למשפחות חרדיות בעיקר בארה''ב!
ראשי 'אגודת ישראל', חברי הכנסת פרוש ולורנץ בקשו מעובדיה שטראקס (דודו של יוסל'ה) מלונדון לגלות את מקום מחבואו של יוסל'ה ותמורת זאת הבטיחו כי שלום שטראקס ישוחרר. עובדיה האמין שגדולי התורה עומדים מאחוריהם. הוא עובדיה גילה את שם המקום שבו הסתובב יוסל'ה, כשהיה בצרפת, אך כשהש.ב. הגיע לשם כבר לא נמצא שם יוסל'ה אלא בארה''ב.
המהפך של 'אגודת ישראל' עשה את שלו ועסקניה החלו ללחוץ על הרבנים שהחביאוהו לגלות את מקומו ובתמורה תיעשה עמם ''עסקת זכוי''. כאן קרה מהפך. אחד המשפיעים החשובים בעניני יהדות במדינה, שמכונה בסיפרה של רות בן דוד ''לייבל פרידמן'' נהפך לאיש הקשר עם הש.ב. לסייע בגלויו של יוסל'ה. באותה עת כבר הוסתר יוסל'ה ב'וילהמסבורג' (שבשליטת סאטמר) והאיש הבין כי עליו לעבוד קשה יותר כדי לעלות על עקבות הילד. בעת בקורו בארה''ב באביב 1962 עורר חשדות רבים. בתחילה ניסה לחקור את רות בן דוד (ששהתה אז שם, לפני שנתפסה ע''י הביון הישראלי כשחזרה לצרפת) אך זו לא שיתפה פעולה. אח''כ ניסה לחקור יהודים חרדים אחרים ואלה הבינו במה המדובר. 'נטורי קרתא' בארה''ב הזהירו מפניו ועד מהרה התגלה כי כל מסעו לארה''ב היה לצורך החזרת יוסל'ה. למרות כל זאת הוא לא נואש והצליח לדלות פירור מידע אחר פירור מידע לאן הוברח יוסל'ה ב'וילהמסבורג' שבברוקלין הניו-יורקית.
בערב שבת (ה-24 ליוני 1962) צלצל בדלת בית משפחת גרטנר וניסה לדובבם בענין אך את יוסל'ה הם הבריחו דקות ספורות קודם לכן לקומה ה-2 של הבית. במוצאי שבת כבר שהו במקום אנשי מחלקת ההגירה של ארה''ב והצליחו ללכוד את יוסל'ה. בהערכה שאחרי מעשה, נראה כי אם האיש לא היה מצליח במשימתו (להחזיר את יוסל'ה מבית משפחת גרטנר ב'וילהמסבורג' הרי שתוך פחות משבועיים ממשלת ישראל היתה מרימה ידים באופן רשמי. הרב ישראל ירחמיאל יצחק דאמפ מלונדון טס בפסח תשכ''ב במיוחד לארה''ב, כדי לשהות במחיצת האדמו''ר מסאטמר, אך גם כדי ליצור קשר עם הממסד האמריקאי ולהוציא ליוסל'ה אשור שהיה רשמי. את הקשר הראשוני יצר הרב דאמפ עם הנסיך טרווילר - גיסו של נשיא ארה''ב דאז, ג'ון קנדי. הנסיך התערב בפרשה וג'ון קנדי העביר את הטפול לאחיו רוברט קנדי (לימים מועמד לנשיאות שנרצח אף הוא כאחיו הנשיא, בידי מתנקש) ששימש אז כתובע הכללי של ארה''ב. רוברט קנדי העביר אשור עקרוני חיובי בענין לנסיך המתווך וזה העבירו לדאמפ, שחזר (לאחר חג הפסח) לבריטניה אופטימי. אלמלא תפיסתו של יוסל'ה באותו מוצאי שבת הרי ששבועיים או שלשה אח''כ היה יוסל'ה הופך לתושב ואולי אזרח ארה''ב.