יחס ההלכה לנוירולוגיה וטענת אי שפיות - 'גדרי שוטה'

צבי

ברוך הבא אל הפורום.

לגבי השאלה הראשונה, אולי ד"ר הלפרין יגמלנו טוב ויסכם בזה.

אם אוכל, אכתוב את הידוע לי, אך מוטב לחכות למומחים.

לגבי השפעות נוירולוגיות שאין עליהן שליטה, איני יודע איך נגדיר "נוירולוגיות", אך ודאי שחז"ל הכירו מצבים של:

א. חלים = שפוי.
ב. שוטה = אינו שפוי.
ג. עתים חלים עתים שוטה = פעם כך ופעם כך.

הם הציעו מבדקים שונים כדי לאפיין את האדם. ויש להם משמעות ופרשנות עד היום, כי משתמשים בהם עד היום.

לגבי שליטת האדם בעצמו, והתגברות על השפעות, נפשיות, פיזיולוגיות או אחרות - בוודאי שהתורה מתייחסת לכך. אם תרצה, אפשר לומר שזו כל התורה כולה! ללמוד להתגבר...

(דוגמאות בל"נ עוד יובאו, אם לא יקדמוני אחרים).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

צבי,

לפני שנים אחדות,נתקלתי בספר שמרכז ומנתח את כל הפסיקה

בנושא. הדיון שם מסודר ובהיר.שם הספר "משפטי הדעת"

המחבר הרב משה מרדכי פרבשטייו משמש כיום כאחד מראשי

ישיבת חברון.הספר נכתב בהיותו יושב על מדין.

חומר נוסף ניתן למצוא באנציקלופדיה הלכתית-רפואית

לפי הערכים המתאימים.

תוקן על ידי - ספרן - 25/05/2005 23:05:43

צבי,

אעיר רק כתיקון לטעות נפוצה.

1. אף אחד ללא יכול לומר שהתחושות הן נוירולוגיה. לכל היותר יש להן ביטוי נוירולוגי. נהפוך הוא, הנוירולוגיה בודאי אינה ממצה זאת, שהרי תחושה היא מצב מנטלי (אמנם מלווה כנראה בתגובות פיזיולוגיות-נוירולוגיות), ואילו העצבים הם יישים פיסיולוגיים-חומריים.

2. נקודה נוספת, גם אם הדבר אינו נוירולוגי, עדיין ניתן לדבר על 'נכפה', כלומר על מי שרוחו השתלטה עליו.

על כן אין כל קשר בין שאלתך לבין שאלת המטריאליזם בכלל, והיחס בין נוירולוגיה לפסיכולוגיה בפרט.


מיכי

אין בידי כעת ספרו של הרב פרבשטיין, ומן הסתם הוא מביא שם את דברי החת"ס בתשובותיו, שפירש בהרחבה ובפרטרוט את הסוגייא בחגיגה בהגדרות השוטה.

אך מפליא מאוד, שהחת"ס שם בתשובה, חידש חידוש גדול, שלא הושם אליו לב, אך כאשר מאוחר יותר חידש פרויד אותו חידוש, הרעיש בו את העולם. באותה תשובה הוא מבחין בין נוירוזה ובין פסיכוזה, היינו בין שוטים שהליקוי שלהם הוא בתחום הנוירוזה, מין מחלת העצבים פשוטה כמשמעה, כלומר שהעצבים לקויים, ובין שוטים שהליקוי הוא מנטאלי, ונובע מהפסיכו, כלומר מן הנפש, מחלת רוח, או מחלת נפש.

איני יודע האם הבחנה זו עדיין קיימת ב"מדע" הפסיכולוגיה, ואיך מתקשר נושא הפסיכוסומטיה לתוך זה, אך עצם הדבר הוא מופלא. וכמובן לסתם מקשנים, יש להזכיר שהחת"ס חי לפני פרויד, ואין חשש של השפעה רח"ל וח"ו.

zvifine :

<"השאלה היא איך ההלכה רואה את טענת "אי השפיות"? האם ההלכה מכירה בכך שישנם מצבים נוירולוגים בהם לאדם אין שליטה בעצמו?">

אם הסתת יצר יכולה להחשב "אונס", כ"ש שהשפעה נוירולוגית שאין עליה שליטה, תחשב ל"אונס".

כמובן שהשאלה היא הגדרת שלב "אי השפיות".

על האונס "נפשי" מהבחינה ההלכתית, ראה אשכולי:

זנתה כדי להוליד את המשיח
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=1027245

"*אשת איש שנאנסה*

אך אם "מעשה" האשה, היה שלא ברצון אלא באונס, והיא אשת ישראל, היא מותרת לבעלה, [ראו רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה ז]: "אשת כהן שנאנסה, בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה, הכל בכלל שאם נבעלו אסורין על בעליהן, *פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה, שנאמר והיא לא נתפשה*, אבל אשת כהן באיסורה עומדת, שהרי היא זונה".

(לנשים השאננות, רק רגע: כשאשת כהן נאנסת, תחילה יורים את החץ ורק אח"כ מסמנים את המטרה. יוצאים מתוך ההנחה שהאשה מותרת לבעלה, השאלה היא רק למה).

האם נוכל לומר שמעשה האשה בסיפורנו, היה באונס ולא מרצון?

ייתכן, לשם כך יהיה עלינו להרחיב את המושג "אונס", גם ל"אונס עצמי", והיינו, שבזמן שהאשה עשתה את המעשה, היא היתה במצב כפייתי בו לא היתה לה כל שליטה על החלטותיה, ולכן אף אם נראה לעין שהיא עשתה את המעשה הפיזי מ"רצונה", עדיין נוכל לומר שלא היה זה "רצונה".

דוגמה למעשה שנעשה ב"רצון", ואעפ"כ הוא נחשב כמעשה באונס, מאחר ועושהו לא היה יכול להשתלט על רגשותיו, מצאנו בהסברו של הרמב"ם להלכה: "ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו? זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון", [כתובות דף נא עמוד ב]: "אשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום, שמשהתחיל לבעול באונס *אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות*". [רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה ט].

לפי הסברו של הרמב"ם להלכה זו, אף שהמעשה נעשה ב"רצון גמור", הוא נחשב מבחינה הלכתית לאונס, מאחר והרצון היה תחת "השפעה", שאין לאותו האדם כל שליטה עליה.

אף שבהלכה זו, הרגשות שאין לה שליטה עליהם, הן תוצאה של אונס, הרי לא מצאנו בדברי. הרמב"ם שהוא טוען כן, וכמו כן לא מצאנו בדבריו, שהוא טוען שהרצון נחשב להמשכו של האונס, אלא הוא כותב ש"יצרו של האדם וטבעו" הוא "הכופה אותה לרצות", ואף שהוא "רצונו" של האשה עצמה, מ"מ מאחר ואין לאשה יכולת להשתלט על רצון זה, הוא נחשב לאונס, וייתכן שהוא כולל לא רק ''לרצות", אלא אף רצון "לעשות", ובפרט אם השליטה על "הרצון לעשות" הוא מבחוץ, ולכן, אף שבסיפור שהובא לעיל, האשה עשתה את אשר עשתה, *מרצונה*, עדיין נוכל לטעון, שהשפעת אותו האיש עליה, היתה כ"כ חזקה, עד ש"לא יכלה" לסרב לו, ולא היה זה "רצונה שלה", ומה לי אונס בסוף ומה לי אונס בתחילה, מה לי אונס פיזי ומה לי אונס נפשי.

דוגמה נוספת: הלכת "פיתוי קטנה אונס הוא". [יבמות, דף לג עמוד ב, ודף סא עמוד ב]. ואף שפיתוי פירושו שכנוע ל"הסכמה", מ"מ בקטנה הוא נחשב לאונס, כי הרצון אינו רצון".


____________

מיימוני

<''לגבי שליטת האדם בעצמו, והתגברות על השפעות, נפשיות, פיזיולוגיות או אחרות - בוודאי שהתורה מתייחסת לכך. אם תרצה, אפשר לומר שזו כל התורה כולה! ללמוד להתגבר...''>

ללמוד להתגבר זו התורה כולה במצבים "נורמליים", אך האם אין אנו עוסקים כאן במצבים שאינם "נורמליים"?

"פעמים יש אדם עומד בנסיון גדול כ"כ עד שא"א לו שלא יחטא כד"ש (ברכות לב.) מה יעשה הבן כו' ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטרי'. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שא"א לנצחו שייך אונס [ואם הש"י הסיב את לבו הרי אין חטא זה חטא כלל רק שרצון הש"י הי' כך] ועמ"ש בכתובות (נא:) גבי תחלתו באונס אפי' צוחת לבסוף שאלמלא מניחה היא שוכרתו מותרת לבעלה מ"ט יצר אלבשה הרי דזה מחשב אונס גמור אעפ"י שהוא מרצונה מ"מ יצר גדול כזה א"א באדם לכופו והוא אונס גמור ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון דה' אנוס. אבל האדם עצמו א"י להעיד ע"ע בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר [וכמו ששמעתי בזה מענין זמרי שטעה בזה]". (רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק אות מג).

השאלה היא רק בהגדרתו של "התוקף העצום", אך לא עיקרון האונס הנפשי, אף אם הוא אונס היצר.





תוקן על ידי - נישטאיך - 27/05/2005 5:54:32

יחס היהדות למחלות נפש(פלטינה)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=143443


גורם פסיכי מביא לידי שינויים גופניים?(איקה)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=438378

_________________