|
|
| נשלח ב-24/7/2005 17:05 |
|
| |
אני "הראשון" לקנות את הספר..
אני חושב שזה יהיה נכס לכל
חזן..אלו "דברי אלוקים חיים"
המשך בפועליך..והשם יהיה בעזרך.
אני אמנם דר רחוק..אבל מאמריך
מקרבים אותי..ולא אבוש להודות
על כך..קצת קשה לתרגם לאנגלית
..אבל כמו שאמר חברי..האינתוזאציה
מדברת ממני..וכולם נהנים.
יישר כח.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2005 08:42 |
|
| |
פרק 54
" על כפילת מילים בתפילה".
אותם החזנים הכופלים תיבות בתפילה יש להם על מה שיסמוכו ונהרא נהרא ופשטא... ואין מוחין.
חוץ מפרשת שמע ישראל. הלימוד זכות וההיתר הוא מתוך ערוך השולחן סי' שלח סע' ח' המלמד זכות על החזנין הכופלין. ברור שבהלל כולם נהגו לכפול לפי מה שתיקנו חז"ל.
בבתי כנסת של החסידים והליטאים נהגו שלא לכפול תיבות. וגם לא מטפחים את קטעי החזנות הידועים למרות שכולם משתמשים במוטיבים חזניים ברורים. אלא שבעיקר מתבססים על בעלי תפילה. למשל בחסידות וויז'ניץ משתמשים דרך קבע ביצירתו של זיידל רובנר לקטע של "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" מתוך תפילות ראש השנה עד שכל חסיד וויז'ניץ בטוח שזה הנוסח המקורי של עולם החסידות מדורי דורות...
בכל אופן המעוניין לכפול מילים בבתי כנסת של החסידים יוכל לעשות זאת ברשות, רק בהוצאת והכנסת ספר תורה בבריך שמיה, אב הרחמים, מזמור לדוד, ובנוחה יאמר. או אחרי מוסף בקטע השיר שהלווים ואף זאת באישור רב בית הכנסת או הגבאי, בפרט בזמני שמחה ראיתי פעמים מספר שמתירים זאת ואף שמחים הקהל ומחייכים...
בעל המחנה חים גער בחזן שכפל את התיבות בקדושה.. יש קהילות חסידים שנהגו בהם לזמזם או לשיר אי אי אי... באמצע התפילה וזה לא יוצר הפסק . אך לא צריך להאריך בזימזום.
בספר "תפלה כהלכתה" ע' תקי סעיף כב כותב:
על הש"ץ להמנע מלהאריך בפיוטים וזמירות, כשאין הדבר מקובל על הציבור.
(שו"ע נג, יא' ובמשנה ברורה שם, לו שאפילו בשבת ויום טוב לא יאריך בניגוד לרצון הקהל, ואף ברצונם, המאריך מדי - מגונה).
והמאריך בכוונה להשמיע קולו - הרי זה מגונה .
[שו"ע נג, יא אא"כ שמח בליבו שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה - אזי , תע"ב, והןא שיתפלל בכובד ראש וכו', ואמנם "מי שזיכהו השם יתברך בקול ערב ונעים, ירנן לקדוש ברוך הוא ולא לשאר רננות" - משנה ברורה, נג לד].
וחזנים הכופלים מילים - אין רוח חכמים נוחה מהם, ופעמים שיש בכך משום הפסק.
[עי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח, לא. ובשו"ת אג"מ מאת הרב משה פיינשטיין או"ח ב, כב הכריע למעשה: כשאינו אומר כסדר הברכה - הוי הפסק. אלא אם כן יש פירוש שאינו שיקרי למילים שאומר, ואפילו אין פירוש כלל, במידה ונאמר על ידו בשגגה - אינו צריך לחזור. ומכל מקום אין להשתיקו או להעבירו מהעמוד משום כך. ועצם הוספת המילים , הרי היא כהוספה על התפילה שלמהרי"ק - אסורה].
בפרנקפורט דמיין רש"ר הירש זצ"ל לא הסתפק בקריאת קודש אלא טרח בעצמו ללמד את שליחי הציבור שלו האיך מתפללים כיצד והיכן מנגנים. אסר עליהם לחזור על תיבות, ואמר: "הכופלים בתפילה זוהי התלוצצות בדברים העומדים ברומו של עולם". קדיש יתום למשל יאמר רק אחד המתעטף בטלית כראוי, ויעמוד ליד החזן ולא כולם במקהלה מבוהלת ומבלבלת...הוא גם למד עמם את כל הפיוטים להלן עוד שתיים מתקנותיו א. ילדים יבואו לבית הכנסת רק מעל גיל חמש. ב. התפילות וכל שאר הענינים הקשורים להם צריכים להיערך בכבוד ובנימוס. יש למנוע כל דבר העשוי לפגוע בכוונת התפילה של הזולת. "באי בית הכנסת נדרשים להתנהג בכבוד ובדרך ארץ בהתאם לקדושת המקום, ובכניסתם ילכו למקומם בלא לעורר רעש וכן יעזבו בשקט את המקום לאחר התפילה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2005 13:11 |
|
| |
יישר כח...
זה מזכיר בדיחה..
פעם חפשו חזנים לקהילה..הופיעו חזנים
טובים וטובים פחות..אבל "הרב" אמר לא..(אייך לא..)
יום אחד מגיע חזן גדול..קול.רגש.נעים זמירות..קהל
יוצא מגדרו..זהו זה..זה יהיה חזננו.."והרב"..לא ולא..
נגש הנשיא..מדוע ולמה..? הוא כופל מילים!..לא שמענו שום כפליים..ענה נשיא..מה ? צרח הרב..לא שמעתם? החרשים אתם?
"הוא הקדים בקדושה..."את "זה" השני..לפני "הזה" הראשון....
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2005 07:33 |
|
| |
פרק 55
"שליח הציבור בסיפורי החסידים"
א. מפי רבי שמחה בונם מפשיסחה : מעשה בעורב שבא אל השועל ובקשו לתת לו מורה לזמרה, השיא לו השועל עצה לילך אל הזמיר ולקבל ממנו לקח טוב בחכמת הזמרה. הטיח כנגדו העורב ואמר: אתה שפיקח אתה הכיצד תדבר דברי הבל כאלו? וכי מי הוא הזמיר ומה כוחו בשירה שאלך ללמוד ממנו תורת הזמרה? הרי קטני עבה ממותניו הנגינה, אלא שעולם גולם אינו מבין כלום, ולכן זכה הזמיר לשם מנגן על לא דבר. ענה לו השועל : אם כך, הכל בסדר, ולמה לך לכתת רגליך ולבזבז זמנך לחפש מורה להועיל בנגינה? בין כך וכך עולם כמנהגו יהא נוהג, וגם להבא הכל יאמרו את ההפך מן האמת, שהזמיר הוא יודע נגן והעורב לא יצלח לשיר.
ב. חזן אחד שהה זמן מה אצל רבי מרדכי מנדבורנא. בסמוך לראש השנה בא אל רבו להיפרד. שאל אותו רבי מרדכי: "מדוע אתה ממהר לשוב"? השיב לו החסיד: "היות ואני משמש כשליח ציבור, עלי אפוא, במחזור ולהסדיר את תפילתי." אמר לו רבי מרדכי: "המחזור עומד בעינו כמו אשתקד, אלא טוב יותר שתעיין במעשיך ותסדר את עצמך...
ג. רבי אהרן מקרלין ירד פעם לתיבה בראש השנה. כשהתחיל לומר "ה- מ- ל- ך" נתעלף. כששאלוהו אחר כך לסיבת התעלפותו, השיב, שנזכר במה שמובא בגמרא (גיטין נ"ו) "אי מלכא אנא עד השתא אמאי לא אתית לגבאי?" תרגום: אם מלך אני מדוע לא באת אלי עד עכשיו?...
ד. הבעל שם טוב בא פעם לעיר אחת קודם ראש השנה, ושאל את אנשי העיר מי הוא החזן אצלם בימים הנוראים. השיבו לו כי הרב המקומי הוא משמש גם כחזן. שאל אותם הבעל שם טוב : "איך הוא מתנהג בתפילותיו?" השיבו לו, כי ביום הכפורים הוא אומר את כל הוידויים בניגונים עליזים מאד. שלח הבעל שם טוב לקרוא אליו את הרב ושאל אותו על פשר הדבר. השיב לו הרב: :הנה העבד הפחות והנבזה של המלך, שמלאכתו לגרוף ולנקות את החצר ממי השופכין ומלכלוך וטנופת, למען תהיה חצר המלך נקיה ויפה, כשהוא אוהב את המלך, אזי בעת גרפו את הצינורות ובעת עבודתו במלאכת הניקיון הוא שמח מאד על שמנקה הוא את חצר המלך, ומזמר אז ניגוניו בשמחה שעושה נחת רוח למלך...".
ה. בימים הנוראים היה הרה"צ רבי ישראל מרוז'ין עובר לפני התיבה. פעם , ביום הכפורים, בהגיעו לברכה "מלך מוחל וסולח", עמד, שהה זמן רב ולא ברך את הברכה. הוא היה בדבקות גדולה, אבל לא המשיך בתפילתו. הדבר היה לפלא בעיני כל קהל המתפללים. ופתאום, כמו נתעורר, התחיל לאמר במהירות רבה את הברכה: "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו..." וסיים במהירות את תפילת שמונה עשרה.
במוצאי יום הכפורים סיפר: "בתפילתי ראיתי שלמעלה אין מוחלים על העברות ומשום זה לא יכולתי לומר את הברכה, רציתי לשית עצות בנפשי, עד שנזכרתי במעשה שהיה בימי ילדותי: אבי הקדוש, רבי שלום מפרוביץ, היה מחנכי לעשות אתכפיא, ולא לבצע את כל מה שלבי חפץ. וכיצד לימדני זאת? הוא היה מראה לי תפוחים מתוקים וכיוצא בהם, וכאשר בקשתי ממנו לתתם לי, לא נתנם לי אבי כדי שלא אעשה מה שלבי חפץ. פעם הראה לי אבי תפוח יפה, ומאד מאד חפצתי בו. מה עשיתי? מיד ברכתי ברכת "בורא פרי העץ" וכדי שלא תהיה ברכה לבטלה מוכרח היה אבי לתת לי את התפוח. בסיפור זה נזכרתי עתה, וגם עכשיו עשיתי כן מיהרתי וברכתי את הברכה "מלך מוחל וסולח", וכדי שלא תהיה הברכה לבטלה, מוכרח הקדוש ברן הוא למחול!".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2005 15:57 |
|
| |
פעם בהיותי בחור ישיבה פונביז..1964
קול-נידרי..כמעט 800 בחורים..החזן..או
ר"ב מאיר חדש או ר"ב שמואל רוזובסקי זצ"ל
...עד היום בעברי לפני העמוד..מהדהדת בראשי
..השמע ישראל..ויעלה..קולות הבחורים..10
דקות.. שמע..איזה דביקות..איזה עוצמה..
..ותפילת "יעלה"..חזן מתחיל ואחריו עונים..
"ממש שרפים עומדים ממעל לו"...
מי שלא עובר לפני התבה השנה..יילך להתפלל
בישיבה..זה משהו שלא יישכח.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2005 16:15 |
|
| |
CYREL1
"כל" נדרי ולא "קול"
למיטב ידיעתי הרב מאיר חדש לא התפלל מעולם בישיבת פוניבז' אלא בישיבת חברון בירושלים תקן אותי אם אני טועה
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2005 19:33 |
|
| |
צדקת..שנה קודמת הייתי ב "יבנה" ירושליים(ר"ח אבינועם ילין)..אח"כ בבני-ברק...כנראה שכחתי..אולי המשגיח ?..
בכל אופן זה לא יישכח לעולם.
תודה לך חושב טוב..כשמך..כן אתה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2005 07:11 |
|
| |
פרק 56
עצות לחזנים נגד שחיקה בתפילה"
אין ספק שרבים מן החזנים בבעיה קשה ועצומה בכל הקשור להתעוררות והתרגשות אישית בתפילתם .
מאחר וכל תפקידם ושאיפתם הוא בעיקר לשאת חן בעיני הציבור. יוצא שהסנדל הולך יחף... עד שהתפילה האישית הרגילה כמו כל יהודי טוב 3 פעמים ביום , נופלת כעבודה נוספת ויוצרת שעמום בלי חשק ומתפללים כמצוות אנשים מלומדה.. ללא חיות והתרגשות. עד כדי כך ש אפילו בשבתות וימים טובים החזן מרוב עבודה שנותן את הנשמה ואת הלב , מרגיש בימים אלו "נו ! הלוואי והתפילה תעבור... " ואומר בשמחה עלינו לשבח לאדון הקול... יופי עברה עוד שבת... ברור כשיש שמחה בבית הכנסת, או אורחים , או כל שינוי מהשגרה האפרורית הרגילה החזן משתדל ורוצה לתת את המיטב כדי לקבל מחמאות ואולי גם מתן שכרה בצידה והזמנות ומי יודע מי בקהל שומע אותי כל שכל מעיניו הם גם בשעת התפילה מה יוצא לי מזה.
נשתדל במאמר שלפנינו לתת קצת דברי חיזוק והתעוררות על חשיבות ומעלת הכוונה והרגש בתפילה.
מעלת הכוונה בתפילה
מובא בשם הרה"ק רב שלום מבעלזא שיכולים לזכות לרוח הקודש על ידי כוונת פירוש המילים של התפילה. היינו שעל ידי דביקותו בפירוש תיבות התפילה הוא ממשיך עליו הארה כזאת שהוא ענין השראת השכינה, עד שיכול לזכות לרוח הקודש. ע"י דיבורי התפילה שאדם מתפלל אזי שולט בו הטוב, והרע נכנע תחת כפות רגליו, ו"רגל" היא בחינת תפילה כמו שכתוב רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה', ואין עמידה אלא תפילה (ברכות ו').
הצלחה רק ע"י תפילה
האדם זקוק לסייעתא דשמיא על כל צעד ושעל, ועד כמה חשובה התפילה לאדם עד שלא יוכל להתקיים בלעדיה. כי כל הצלחה תלויה רק בתפילה. ולא יחשוב האדם שהוא מפסיד את זמנו בעת התעסקותו בתפילה, כי ע"י תפילה יוכל במעט זמן לזכות להצלחה רבה בכל עניניו בגשמיות וברוחניות, כי אם נתפס החזן לחוסר הצלחה, הרי הוא מבזבז לריק שעות על גבי שעות מבלי תועלת, ורק ע"י תפילה יזכה להצלחות רבות אמיתיות בזמן מועט.
(לקוטי מוהר"ן).
ע"י תפילה - יגיע לכל טוב
רבינו נחמן מברסלב הרבה לדבר ולעורר מאד על תפילה, על שלוש תפילות הקבועות ועל אמירת תהילים, ולפרש שיחתו לפני השם יתברך את כל אשר עם לבבו, ולהמשיך כל הישועות וההצלחות ברוחניות ובגשמיות רק ע"י תפילה...
כשאחד השיח את לבו לפני רבינו על דבר אשר קשה לו מאד ללמוד, יעץ לו רבינו שירבה בתפילה, ועל ידי תפילה יגיע לתורה ולכל טוב שבכל העולמות!!!.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2005 01:32 |
|
| |
פרק 57
"החזן בימי בין המצרים"
חזנים רבים חושבים שזה טוב, מיוחד, יפה ומכובד, להדר ולהוכיח ,ידע ,שליטה, תורנית בדיני ומנהגי בין המצרים ומראים את כוחם וקולם במנגינות האבל המושרות בקהילות רבות בשבתות אלו ולהכניס לתפילה ניגונים עם מוטיבים מדכאים של "איכה" או "אלי ציון" ועוד , המנהגים חשובים ונכונים וקיימים בהרבה ספרי מנהגים, ייתכן שבעבר היה צורך וטעם לטפח שירה שכזו לשבתות כדי לזכור את קשיי אוירת הימים . בכוונה לא ליקטתי את המנהגים האלו כי אני באופן עקרוני נגד עצבות בשבת, אפילו לא בשבת מברכים אב או שבת חזון. בבקשה נפשית ממני לא לשיר בתפילה שום מוטיבים היפך השמחה אני מתנגד בכל תוקף עם ישראל גם ככה נמצא עמוק בבוץ... מי שישיר בשבתות אלו מוטיבים עצובים גורם לבע"ד חיות ח"ו. רואים שאפילו ההפטרות הם יותר לנחמה ולא לייאש.
לחזנים תפקיד חיוני וחיובי להרים את המורל הלאומי על ידי הוספה בשמחה.
רעה חולה התפשטה מאד בזמנינו, שהבע"ד משתמש בתכסיס קשה והוא לרחק את האדם ממידת השמחה שהיא כה חשובה לעבודת ה', ומפילו לעצבות ומרה שחורה, על ידי תככים וערמומיות של דאגות וצרות, עד שהוא נופל בידו לגמרי ח"ו. בא וראה עד כמה חשובה היא השמחה, שהבעל דבר העוסק כל ימי חיי האדם להרחיקו מזה. והנה אנו רואים שגם בימי בין המצרים ותשעה באב שבהם נצטווינו למעט בשמחה - הנה גם אז מופיע היצר ואינו מניח לאדם להיות בשמחה, ביודעו עד כמה תועיל השמחה לאדם להתקדמותו בעבודתו ית'...
סוד הצלחתו של השליט נאפוליון: ידוע כי העריץ הנודע נאפוליון בונפארטע, שליטה הרודן של צרפת, נחל ניצחונות גדולים ואדירים, וכבש ארצות רבות, ובכל מקום שהגיע הכניע את הקמים עליו גם אם היו רבים וחזקים ממנו. ואמנם ידוע כי רבים מן הצדיקים התפללו ופעלו למפלתו, כגון בעל התניא ורבי נחמן מברסלב זצ"ל, כי האף אמנם שבתחילה הראה אותו עריץ פנים שוחקות לישראל, ועשה עצמו כאילו דורש אך ורק את טובתם בכך שהשפיע עליהם ללמוד כביכול חכמה ומדע, אך ידוע ידעו הצדיקים כי כל מגמתו היא להחדיר בעם ה' חכמות זרות ומדעי העמים שבהם היו טמונים כפירות ומינות, ולכן התנהג עמם ביד רכה, כדי שילכו אחריו וישמעו לעצותיו המרושעות. משא"כ יריבו הצורר ניקולאי ימ"ש שליט רוסיה, שהגם שהיה בפועל רודה בישראל ומציק להם וממרר חייהם, אף על פי כן עסקו הצדיקים בהכנעת נאפוליון דוקא, שראו בעיני רוחם כי לאחר שיטה את לב ישראל ביד רכה ויפילם ברשתו על ידי חכמות ההבל, הוא גם יתחיל להציק להם ולרדות בהם ביד קשה. ואכן לבסוף הוכנע העריץ נאפוליון ונתבטל מן העולם. אולם לפני כן נחל ניצחונות מזהירים ביותר, והיה שולט בכיפה. הדבר היה לפלא, למשל ולשנינה בעיני כל העולם, מה סוד הצלחתו, והיכן טמון כוחו הרב. חייליו היו ידועים כחיילים מוצלחים ביותר, והיו מאומנים היטב ולוחמים כאריות, והתמיהה היתה איך הגיע לזאת?. לבסוף לאחר מחקר וברור בין גדולי ורבי המלחמה של מדינות שונות, נודע דבר הצלחתו במלחמותיו: נאפוליון החדיר בצבאו את מידת השמחה, וכמו שנהוג שבכל מחנה של חיילים, נמצאים מפקדים וממונים על צרכי המלחמה השונים והמגוונים וצרכי החיילים, כלכלתם, ציודם ומלבושיהם, הרי שבצבאו של נאפוליון הנהיג חוק שלכל קבוצת חיילים ובכל מחנה ומחנה, מלבד מומחי מלחמה, היה מצוה שיהו שם בדחנים ובדרנים ומוזיקאים שקורין "כלייזמעראנטן" ומנגנים נפלאים, שכל תפקידם היה אך ורק לשמח את לב החיילים ולנטוע בהם הרגשת בטחון ועליונות, ולא הרשה לשום מחנה בלעדן, שזה היה חשוב לו לא פחות ממפקדי המלחמה!, ובעוד שבצד שכנגד שררה אימת המלחמה ולב הלוחמים מלא פחד תדיר, הרי שבצדו של נאפוליון שררה השמחה והחדווה, ולכן גם בהגיע עת קרב היו יוצאים ונלחמים כאריות, כשלבם מלא חדווה ותקווה, וזה אשר הביא את ניצחונותיו האדירים.
והיו הצדיקים תמהים ושואלים מי גילה לו מן שמיא סוד כמוס זה, שבשמחה נוחלים ניצחונות במלחמה...
שמחה ממשיכה ישועות
מובא בתנא דבי אליהו, שרוב הישועות שיהיו לבני ישראל בעזר השי"ת, נאמרו על ידי ישעיהו הנביא, משום שישעיהו הנביא עבד את השי"ת בשמחה יותר מכל הנביאים. וז"ל אליהו רבה פרק ט"ז: "מה נשתנה ישעיהו בן אמוץ מכל הנביאים שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים, מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל נביאים". והיינו נמי שכפי הנהגתו כן הוא ממשיך עליו מלמעלה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2005 06:09 |
|
| |
מעניין שבכל קונונשון שנערכים
בדרך כלל בחודשי הקיץ תמיד נתנו
סדנא מיוחדת על 3 שבועות ומשום מה
כולם נתנו עצות לגבי ברכת ראשי חדשים
(לכל השנה) ובפרט ר"ח מנחם-אב..
שנגון "איכה"..יושב על "ר"ח ..יהיה וכו.
ו"אלי ציון"..על יחדשהו..האמת..שעד
היום אינני יודע למה.
אולי זה לתת לקהל את טעם הגלות ?
מאיפה המנהג?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2005 10:59 |
|
| |
אנני חושב שיש איזה מנהג בדבר אלא עניין מוזקלי גרידא.
מנסיוני החיבור של מגינות אקטואליות לתפילה כגון הכרזת החדש בניגון של החג שיחול בחדש הבא בהחלט מומלץ ובמיוחד באותם בתי כנסת בהם המתפללים אינם דתיים ולא תמיד עוקבים אחר הלוח היהודי ודווקא המנגינה היא זאת שמזכירה להם ..
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2005 14:57 |
|
| |
בודאי שיש מנהגים וחילוקי דעות בדבר.
לכל דבר יש מקור .
אי"ה מחר במאמרי בפינה "השבתות בימי בין המצרים"
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2005 15:22 |
|
| |
כוונתי היתה לגבי הכרזת החדש שרבים מבצעים אותה במנגינת איכה "במברכין אב" או "במברכין סיוון" במנגינת האקדמות. ויש עוד המון רעיונות..(אולי משהו מרים את הכפפה ויפתח אשכול בנושא רעיונות לחיבורים שכאלו בתפילה..)
הרעיון לכשלעצמו יפה ומקורי, אך לא ידוע לי על מנהג בעניין.
אדרבא אשמח אם תעשיר אותנו בעניין.. שכידוע חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן תחת ידו...
בהזדמנות זו הרשה נא לי אדון שטרימר להודות לך מקרב לב על החומר המדהים שהבאת עד כה
המשך כך לתפארת הפורום כולו...
תוקן על ידי - חושבטוב - 28/07/2005 15:25:02
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2005 00:31 |
|
| |
פרק 58
"המגינות בשבתות בין המצרים"
1) בשבת מותר לזמר לפי שאין אבלות השבת דהוי צורך מצוה. ויש שכתבו שבשבתות של בין המצרים , יש להשמר מענינים של חשש אבלות יותר מבשאר שבתות השנה, בכדי שלא לתת מקום לחשש אבילות בשבת. (לקו"ש ח"ד ע"א על סמך ממס' חגיגה דף י"ח ע"א).
וכן בשבת חזון מותר לשיר לחתן כרגיל כשעולה לתורה, וכן כשמוליכין אותו לבית הכנסת כבכל שבתות השנה, שהרי אין משנים שום דבר לכבוד החתן וכך כתוב במנהגי וורמיישא אות קכ"א.
בשבת חזון כשיש חתן מותר אף לעשות ריקודים ומחולות כנהוג , וכן עושים ריקודים ושמחה בבית הכלה.
2) יש שנהגו לומר ברכת ראש חודש בקול קינה , ובמנגינת איכה . או מהפזמון בקינות אלי ציון.(שכנה"ג סי' רפ"ד הביא בשם ספר תיקון יששכר שאין להכריז על ר"ח אב, וכתב שנהיג עירו להכריז אלא שאומרים בקול נהי וקינה, וראה בתיקון יששכר דף נ"ח ע"א שסיים ואנו נוהגין להכריז אלא שאנו אומרים בהכרזתו במקום יחדשהו וכו' יהפכהו הקדוש ברוך הוא וכו' לטובה.)
והרבה קוראים על זה תגר דאסור לעורר בשבת יגון ואנחה.
(החיד"א בספרו לדוד אמת סי' כ"ד אות א'. ועיין בספר שו"ת הד"ר שמנהג הרה"ק מסטרעטין שלא לומר בתפילת מוסף דראש חודש ויהיה החדש הזה סוף וקץ וכו', רק בשלשה חדשים תמוז אב טבת שרמזם בזוהר הקדוש בפסוק ותצפנהו שלשה ירחים, ופעם אחת חל יום א' דראש חודש טבת בשבת קודש ולא אמרו עד יום השני, והנה פ"א אמרתי בסועדת ר"ח מנחם, סוף וקץ ר"ל כשנקרא דרך תשר"ק הוא מורה על דינים חס ושלום בחינת כי בא לשפוט ארץ תחלה וראש ר"ל אם יקרא כמו שנכתב בא"ב זה יהיה לפדיון נפשנו אמן כן יהי רצון).
3) שירה בפה דרך הודאה או בשעת תורה ותפלה מותר אפילו בימות החול וכן נראה שפשוט שמותר. וניגונים השוברים את הלב ומביאים להתעוררות אף מותר לזמר. וכן ניגונים על פסוקי החורבן מותרים.
4) בספר מנהג טוב שהוא מנהגי אשכנז בתחילת האלף השישי אות פ"ב כתוב: שלא לזמר מי"ז בתמוז עד אחרי תשעה באב כי אם זמרא דבי כנישתא, (כי אם זמר של בתי כנסיות) וכן כתב בספר יוסף אומץ שהוא לקט ממנהגי קהילת קודש פרנקפורט דמיין עמוד קכ"ח וזה לשונו,: בלילות ארוכות מצוה להאריך בסעודת שבת לפחות עד כדי שיהנה מאור נרות ההדלקה [שהיה מנהגם לאכול סעודת ליל שבת מבעוד יום]. ולכן יאריך אז וינגן הזמירות יותר כדי להמשיך עד הלילה, ואפילו בין המצרים וכ"ש בימי העומר נראה לי דיש לומר הזמירות בקול נמוך קצת או בניגון שאינו משמח וכו' עד כאן לשונו, הרי שהחמיר אפילו בשבת, ואם כי אין מנהגינו להחמיר כלל בשבת לפי שאין אבלות בשבת, על כל פנים מזה רואים היאך שהיו נזהרים שלא לשיר בימי בין המצרים ובימי הספירה.
5) יש מקומות שנוהגים לנגן ההפטרות של שלשה דפורענותא בקול משבר לב וכן הוא מנהג לונדון אמשטרדם וערי מרוקו (כתר שם טוב ח"א סי' ל"ו עמוד ת"ה.).
וחכמי אשכנז לא נהגו כן רק בשבת חזון (קשו"ע סי' קכ"ד וכן נהגו גדולי הונגריה).
ובהרבה קהילות אין משנים כלל רק אומרים בניגון הידוע בכל שבתות השנה (מעורר ישנים).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/7/2005 00:02 |
|
| |
פרק 59
"השירה והריקוד - כלים להתעלות הנפש"
המקובל החסיד רבי פנחס שפירא מקוריץ אמר : "אילו הייתי יודע זמר, הייתי מציק לקב"ה בזמירות ולא הייתי מניח אותו לשבת בעליונים, ובזמרתי הייתי מורידו אלינו." גישה זו של עבודת ה' בשמחה התגבשה כאנטיתזה לאותם חוגי מקובלים חסידים, שהיו סגפנים ומתבודדים, שבילו ימיהם בצומות, בתפילות ומעשה תשובה תוך שהם מחכים לבוא המשיח. יותר ויותר חוגים חסידיים נמצאו עוסקים בתפילות (על פי רוב בנוסח ספרד של האר"י), המלוות בגילויי דבקות, שמחה, שירה וזמרה, ריקוד וצהלה. ככתוב בתהילים "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה תהילים ק' ב').
רבי ישראל בעש"ט, יוצר תנועת החסידות ראה בצומות וסיגופיו "מעשה מרה שחורה ועצבות", וראה את ייעודו ושליחותו עלי אדמות בהתוויית דרך אחרת לעבודת ה'. דרך זו מבוססת על שלושה יסודות "אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת התורה", ופסק נחרצות ש"אין לעשות סיגופין".
תנועת הגוף לקול שירה או צלילי מוסיקה במקצבים המבטאים שמחה, מביעים אושר ואהבה רוחנית טהורה מהווה כלי למדיטציה. טכניקה זו מעוררת את גיאות הרגשות ומשמשת אמצעי לדבקות, התפעלות הנפש והארה, מדיטציה בריקוד הנהוגה במסורת היהודית בעיקר באותן חצרות החסידים השוללים את העצבות ומפליגים בשבח השמחה. בבסיס גישתם זו ניצבת התפיסה לפיה העצבות שאובה מכוחות הרע בעוד השמחה מסמלת את התגברותה של נפש האדם על פיתויי יצר הרע. על כן ההתעוררות לעבודת ה' בשמחה חשובה לאין ערוך מן הצער שבחרטה על מעשה העבירה.
על מעמדו של הניגון בעולם החסידות, כחלק מעבודת ה' בשמחה, נלמד מהסיפור אודות הרב יצחק אייזיק טויב מקאלוב "הקדוש מקאלוב", שנתפרסם בשיריו וניגוניו. ביסוד גישתו של הקדוש מקאלוב היתה האמונה שהטומאה לא תדע שמחה ותוצאתה עצבות ויגון בעוד שמקור כל הניגונים בהיכל הנגינה המצוי בעולמות העליונים, והיינו מבוע שפעת האושר והשמחה . בעקבות חטא אדם הראשון, נשרו ניצוצות הניגון והשמחה מעולם הקדושה והתפזרו לכל עבר ב"עולם העשיה", וייעודו של הצדיק הוא ללקטם, להעלותם מעולם הטומאה ולהחזירם אל מקור מחצבתם הקדוש באמצעות השימוש בהם "לשם שמים".
בילדותו עד גיל שמונה, היה הקדוש מקאלוב רועה אווזים בשליחות אמו האלמנה, ונגאל מגורל זה על ידי הרב ליב שרה'ס שחזה בחלומו שבעיירה ההונגרית סירינטש מצויה נשמה אדירה, עצומה וקדושה מהממדים העליונים ש "עולם האצילות", מהמקום בו מצוי היכל השירה והזמרה. משהתברר לרב ליב שרה'ס שנשמה גדולה זו היא נשמת רועה האווזים הקטן, פנה לאמו הענייה והפציר בה שתיתן הסכמתה להפקיד את בנה בידיו, בהבטיחו לגדלו וללמדו הלכות מסחר וכן שילם לה ברוחב לב לפרנסתה. משגדל והחכים הרועה הקטן, הפך את כל ניגוניו ושירי הרועים שידע לשירה שבקדושה.
על שירו "יער יער מה גדול אתה" מספרים חסידיו ששמע אותו מפי צעיר הונגרי, ביקש שימסור לו את השיר ביודעו שמקור הניגון מהיכל הנגינה הקדוש וראוי לגאול אותו מעולם של חולין וטומאה. צחק הצעיר לבקשה מוזרה זו, אך הסכים ולימדו את הניגון בתמורה כספית מלאה. להפתעתו, משהלך הקדוש מקאלוב לדרכו, נשכח ממנו הניגון ונעלם כלא היה, ולא יכול היה לשוב ולפזמו עד עולם.
מקורות: קבלה באור בהיר
 |
|
|
|
|
|