| נשלח ב-4/8/2005 15:38 |
|
| |
מקורות: פערלס פון מיין מאמעס שטוב
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2005 00:40 |
|
| |
שטרימר היקר
אני שמעתי את הסיפור של ניגון הרועה והרבי מקאליב לגבי השיר ההונגרי הידוע "סול אקוקוש מאר", האם מדובר באותו שיר על היער או זה סיפור אחר?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2005 01:12 |
|
| |
פרק 64
"ניגון בתפילה מעורר הכוונה"
באחת משיחותיו של הרבי שלום דובער מלובאוויטש זצ"ל התעכב על כך שחסידים נוהגים לזמר בשעת התפילה, וחילק את ניגוני התפילה לסוגיהם:
ניגון של שמחה, ניגון של עצבות,, ניגון של רצוא, ניגון של שוב, ניגון של כלות הנפש, וניגון של אהבה בתענוגים. וכל הניגונים הם בהתלהבות חבד"ית, זאת אומרת: בהתיישבות, בדבקות ובגעגועים למעלה. ובקשר לזה סיפר הרבי על שנים מחסידי האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך רבי שניאור זלמן מלאדי, רבי משה וילנקר, ורבי פנחס רויזיס, שהיו מתלמידיו הראשונים של הרב. בתחילה כשבאו להרב, אחרי שנחנו בלימודם, שלח אותם הרב לר' משה זלמן פלדמן שילמד אותם לשיר ולנגן ניגונים. רבי משה זלמן היה באמצע שנותיו, למדן, חסיד ושתקן. וכן הוא היה בעל מנגן גדול, ובימים נוראים ובימי חג היה הוא בעל התפילה במנין האישי של הרבי. בימי הקיץ החמים היה נוהג לקחת עמו ספר וללכת מחוץ לעיר אל השדה ללמוד ולנגן. מחמת חיבתו לשדה ולשירה שם, קראו לו "פלדמן" "איש שדה".
פעם אחת נכנס הרב לבית המדרש הקטן , ומצא את שני החסידים ר' משה ור' פנחס, בחברת כמה אברכים, יושבים ולומדים. ישב הרב על יד השולחן, זמן מה. וכשנתעורר מדבקותו, פתח ואמר:
"במה בהמה יוצאה בשבת ובמה אינה יוצאה", זמן התפילה הוא השבת של יום חול, במה בהמה יוצאה? באיזו עבודה בתפילה אפשר להוציא את הנפש הבהמית? בנפש הבהמית ישנן כמה מדרגות: גמל , נאקה , חמור וסוס, וכל דרגה מהנפש הבהמית יש לה סדר עבודה מיוחד (וכאן באר הרבי בפרטות מהות הדרגות השונות של גמל וכו' וסדר עבודתם). אבל העבודה הכללית היא: "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר". שיר זהו טבעת, שהחבל קשור אליה. יוצאים ונמשכים הוא רצוא ושוב. השירה והזמרה בתפלה היא סגולה להוציא את הנפש הבהמית ולברר את הטוב שבה וגם לעורר את הכוונה הפנימית. ובתורה זו אמר הרבי הרש"ב השריש הרב בחסידים "עבודה שבלב", עורר בהם את כוח הניגון שהמנגינה תעורר בקרבם את הכוונה בתפלה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2005 01:14 |
|
| |
מקורות: גילו ברעדה
לגבי הסיפור הקודם על היער מדובר אכן על אותו סיפור
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2005 01:17 |
|
| |
שטרימר ויאירפל
הסיפור שדיברתם על השיר ההונגרי הידוע "סול אקוקוש מאר",
הזכיר לי שפעם שמעתי את מוצן עושה את הקטע הזה ומאד נהניתי, מעניין אם יש עוד חזנים שהקליטו קטע זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2005 01:22 |
|
| |
יישר כח..חזרתי מבדיקות עם מצב רוח לא כ"כ
טוב..ודבריך עודדוני..thanks,,,
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2005 01:30 |
|
| |
קודם כל ידידי קרל רפואה שלימה ובריאות איתנה .
לגבי מה ששאלת על נוסח האריז"ל שראית ב"תיקנת שבת" בקוף הסיבה היא.
"תיקנת" מלשון תקנה. ולמרות שזו "תקנה בכל זאת אנו מבטאים את הכרת תודתינו לה' על שתיקן לנו את השבת.
בנוסחים אחרים "תכנת" מלשון לכונן כמו "לכונן את בית חיינו" כמו "מקדש ה' כוננו ידך".
|
|
|
|
| נשלח ב-7/8/2005 00:05 |
|
| |
פרק 65
"חזני העיר סלונים"
קהלת סלונים, שישב בה רבי אייזיל חריף על כסא הרבנות, היתה מתגאה בחזניה. חזני סלונים היו יודעי תפלה ויודעי נגן. ברם לא היו מתקיימים בה. מכיוון שהיו מתפרסמים בסביבה, היו באות קהילות אחרות, מוסיפות על שכרם וזוכות בהן לעצמן. כשהעמידו בני סלונים את יוסי לחזן רצו לעכב עליו, שלא יעשה כמעשה החזנים שקדמוהו. נתכנסו לאספה ונמנו וגמרו לקשור את החזן בקשר התחייבות, שיתחייב בחתימת ידו לשמש בסלונים כך וכך שנים. למחר נכנסו טובי העיר אצל הרב, רבי אייזיל, להימלך בו כיצד יהיה כתוב כתב ההתחייבות, כדי להחמיר את איסור היציאה על החזן ולהדק את הקשר בינו ובין הקהילה..
נענה רבי אייזיל ואמר:
אספר לכם מעשה שהיה.
מעשה בעיירה אחת, שהקצו בה מקום לבית קברות חדש. ולא היה מת לחנך בו את בית הקברות. כל גוסס, אפילו עני שבישראל, צווה ליורשיו ולקרוביו, שלא יקברוהו אלא בבית הקברות הישן. שכן זלזול הוא למת להיות ראשון לבית קברות. עמדו גבאי חברה קדישא והכריזו: כל מת, שיקבר בבית הקברות החדש, יורשיו פטורים מדמי קבורה. ולא עוד אלא, שהם זוכים במאה זוז במופת הקהל. עברו עידן ועידנים ובית הקברות החדש עדיין לא נתחנך.
והיה שם בעירה עני אחד, עני שבעניים, ודעתו תמיד בדוחה עליו. הגיע פרוס הפסח ובידו אין פרוטה לפורטה. התחילה אשתו מציקתו: כלו כל הקיצים! חג הפסח ממשמש ובא ובבית אין זכר לצורכי חג, אמר לה: אם תשמעי לי נפסח את הפסח ביד רחבה, כיד העשירים. אני אהיה משים עצמי מת ואת לכי לגבאי חברה קדישא ואמרי לו, שהסכמתי לפני מותי להיקבר בבית הקברות החדש ומיד תקבלי מאה זוז, די והותר לצורכי החג, עשתה האשה כדבריו. השכיבה את בעלה על גבי קרקע, כיסתה אותו בסדין, העמידה נרות למראשותיו והיא עצמה, בוכייה ומתייפחת, הלכה לגבאי חברא קדישא וספרה לו כל אותו מעשה. שמע הגבאי ושמח בלבו. מיד הרצה ליד האשה מאה זוז והבהיל את השמשים להתעסק במת ולעשות לו צרכיו.
רבים לא הלכו אחרי מיטתו של העני. המלווים המועטים, שדקדקו לקיים מצות הלווית המת, נשמטו אחד אחד. וכשיצאה העגלה מחוץ לתחום העירה לא נשארו אלא שני השמשים בלבד.
בדרך לבית הקברות עברו על בית יין. נכנסו השמשים לתוכו ללגימה, כדרך שמשי קבורה. קפץ ה"מת" מעל העגלה, נשא רגליו וברח לביתו.
יצאו השמשים מבית היין כשהם שתויים ומבוסמים, לא הרגישו בנעשה, ישבו על העגלה ונסעו לבית הקברות החדש. הגיעו לבית הקברות, הורידו את המטה מעל העגלה, וחשכו עיניהם: "המת איננו"!. מיד נתפכחו וגמרו ביניהם למלא את הקבר מחוליתו והדבר היה ונשאר סוד כמוס.
בו ביום קנה העני מצות, בשר ודגים ושאר צרכי הפסח וכל העירה היתה הומיה לערמתו של אותו עני, שהערים על גבאי חברה קדישא. לימים מת עני אחר מבני העיירה. אף הלוויתיו של זה לא הייתה ברוב עם ומחוץ לעירה נשארו השמשים לבדם. כשעברו ליד בית היין ורצו להיכנס ללגימה אמר אחד לחברו:
בו נקשור את המת לעגלה, שלא יברח כדרך שברח פלוני. ותוך כדי דיבור הוציאו עבותות עגלה והתחילו מקשרים את המת אל העגלה.
עמד שם פקח אחד , התחיל מלגלג עליהם: שוטים שבעולם! פלוני, שחי היה, היה לכם לקשרו אל העגלה, שלא יברח. ואילו זה מת ממש הוא ולא יזוז ממקומו...
אף הנידון כך. מסיים רבי אייזיל החזנים הראשונים, שהיו ידועים ומפורסמים ורצו הקופצים עליהם, היה לכם לקשרם בכתב התחיבות, שלא יצאו את סלונים. מיהו החזן יוסי לא יזוז מכאן. אין קופצים עליו...
מקורות: מדור דור
תודתי החמה נתונה לידידי הטוב...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2005 00:04 |
|
| |
פרק 66
" החזן צלאל איש אודיסה"
אודיסה עיר גדולה בדרום רוסיה על שפת הים השחור יהודים ישבו שם משנת 1790 רוב היהודים כונו בשם "בראדים" שכן באו מהעיר בראדי מגליציה. היהודים הרימו את קרן המסחר בעיר.
בשנת 1840 יסדו ה"בראדים" את בית התפילה הראשון עם מקהלת מנגנים ומנו את החזן בלומענטאל הנודע לתהילה בידיעותיו בחכמת המוסיקה, ולמרות התנגדות האורתודוקסים להחידוש הזה גדל וירב מספר חבריהם ונאלצו בשנת 1847 לבנות בית כנסת חדש וגדול מהראשון.
בסך הכל נמצאו בעיר אודיסה במאה ה- 18 53 בתי תפלה ומהם שמונה בתי כנסיות גדולות, מלבד בית כנסת אחת לקראים, ושני בתי קברות, גם שתי ישיבות, האחת תתנהל ככל הישיבות בארץ ליטא. והשנית היא כעין בית המדרש הגבוה לרבנים בו לימדו גם והכשירו חזנים באמנות וידיעת מוסיקת התפילה. אכן אודיסה גידלה וטיפחה חזנים ידועים בכל העולם כולו, כמו בלומנטעל, אבראס, מינקאווסקי, נאוואקאווסקיא, דינאיעווסקי. במאמר היום נספר על דברי צחות וחכמה... מהחזן "צלאל איש אודיסה", החזן המפורסם בדורו, היה חשוב ומקובל ומרוצה להצדיק רבי משה מסוורן, הוא היה עובר לפני התיבה בחצרות סוורן והצדיק קרבו בימין. פעם אחת נכשל צלאל בדבר עבירה. הגיע הדבר להצדיק מסוורן והעבירו מן החזנות. כשבא צלאל להקביל פני הצדיק, אמר לו: צלאל, צלאל, אני מרוממך ואתה כורע ושוכב...
צלאל היה פקח וממולח ומצוי אצל בדיחה. פעם אחת שאל אותו צורב אחד: ילמדני , חזן, מה טעם הוא מניח אגודל מתחת לסנטר בשעת זמרה? כך? משים עצמו צלאל מתמה רצונך לדעת טעמו של דבר? מעשי אלוקינו! חמישים שנה אני מניח אגודל מתחת לסנטר ואין אני יודע טעמו של דבר. ואילו אתה, תינוק הצריך לאמו, רצונך לדעת דבר וטעמו ברגע אחד...
בשעת בנין בית הכנסת הגדול באודיסה היה צלאל זקן מופלג. משנגמר הבניין באו מכל קצות העיר לראות את בית הכנסת שהיה בנין נאה והדור ועלה בדמים מרובים. כשנכנס צלאל לבית הכנסת החדש עמד בפתח ואמר: - בית כנסת, בית כנסת! אתה צעיר ונאה ואני זקן ותשוש. ולוואי והייתי אני צעיר ונאה ואתה זקן ותשוש...
משהזקין צלאל ואבד את קולו והשיר את שניו העבירוהו מן החזנות. לעת זקנה היה עובר לפני התיבה בימים נוראים בבתי - כנסיות קטנים. פעם אחת נתבקש לימים הנוראים לשני בתי כנסיות, אחד של ה"ליברנטים" (סיסים) ואחד של הטבחים. נענה צלאל להטבחים ונשכר להם. שאלו אותו: - מה טעם נענה מר להטבחים ולא נענה להסיסים? - אף אני אומר לכם. - מחייך ואומר צלאל - דרכם של הסיסים, שהם בודקים את מקחם בשינו וחושש הייתי שמא ימצאו בי פסול. ואילו הטבחים בודקים את מקחם באחוריו ובדיקה זו מובטחני, שאעמוד בה...
בימי בחורותיו למד צלאל איש אודיסה הלכות שחיטה על מנת להיות שוחט בישראל. פעם אחת בא אצל רבי יעקב יצחק ה"חוזה" מלובלין, שישב באותו פרק בלאצוט. נתן ה"חוזה" עינו בו ואמר לו: - רואה אני בך, שעתיד אתה להיות חזן בישראל. "גרונך יהא חד וחלק יותר מחלפיך וריאתך תהא כל ימיך בריאה ושלמה בלא שום סירכה"...
מעשה שעבר צלאל לפני התיבה ביום הכפורים ונתעצם בתפילתו. כיון שהגיע לפסוק, "כי ביתי בית - תפילה יקרא לכל העמים" געה בבכיה. משסיים תפילתו הלך ובא אצלו אחד מן המתפללים ושאל אותו: - רבי צלאל, מה ראה לבכיה זו? - הגיע בעצמך מחייך ואומר צלאל בית הכנסת מלא גויים, כלום אין לבכות על כך?...
צלאל היה נוהג מנהג חזנים הראשונים, עובר לפני התיבה עטוף טלית מצויצת כהלכתה ומשורריו אף הם לובשים פשוטות ומזמרים זמרה שבעל פה. ניסן בלומנטעל נוהג היה מנהג חזנים האחרונים, לובש שחורים ומתעטף שחורים וטלית קטנה כרוכה על צווארו. משורריו אף הם לובשים מדים וטליתות קטנות כרוכות על צוואריהם ומזמרים זמרה שבכתב. פעם אחת ישבו 'צלאל ובלומנטעל וספרו זה עם זה באומנותם. נענה בלומנטעל ואמר: חבל עליך, 'צלאל, שהקדמת לבוא לעולם. אילו אחרת קצת הרי היית עובר לפני התיבה לבוש מדים ומתפלל עם מקהלה מתוקנת כהלכתה.
אף אתה ניסן, משיב 'צלאל הקדמת לבוא לעולם. אילו אחרת קצת, הרי היית עובר לפני התיבה בעוגב ובמקהלה של בנות ערלים...
מקורות:
אוצר ישראל
מדור דור. תודה רבה לידידי הטוב...
על השם בצלאל מצאתי במדרש תנחומא: "... שעשה צל לאל שנאמר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן..." (ויקהל ג').
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2005 13:37 |
|
| |
תודה רבה ..שוב פעם.
אני נהנה .ומתמוגג מצחוק.זה ממש כייף
לקרוא את מאמריך..דע לך אני
פותח את הפורום "עליך".
תודה ..והשם יהיה בעזרך.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2005 00:02 |
|
| |
פרק 67
"די טשעכאנאוור חזנים"
זייער ווייניק מאדערנע חזנים זענען געווען אין טשעכאנאוו. ביז אין די לעצטע יארן האט דאס שטעטל געהאט נאר בעלי תפילות. איינער פון זיי איז געווען ר' יעקב הלל. איך האב אים קעקנט שוין ווי אן עלטערער ייד, א הויכער מיט א געלער בארד. ער האט געהאט שווין ווי אן עלטערער ייד. א הויכער מיט א געלער בארד. ער האט געהאט א קלינגעדיקע שטימע. געדאוונט האט ער "מוספים אין דער שול, און אין בית המדרש "שחריתים". בעלי בתים האבן צוגעהאלפן אזוי ווי אין די "שטיבלעך". ער איז אויך געווען שוחט און מוהל.
זיינע הרציקע תפילות האבן האריינגעדרונגען אין די הערצער פון די מתפללים. ביז דער ערשער וועלט מלחמה איז ער געווען אנגענומען אלס גוטער בעל תפילה. אין בית המדרש האט אויך געדאוונט מענדל שוחט א ייד א יראת שמים, באליבט אין גער שטאט. ווען דאס שטעטל האט זיך אנגעהויבן מאדערניזירן און די יוגנט האט נישט געצויגן אין שול אריין, האבן די גבאים באשלאסן, אז מען דארף ברענגען א מאדערנעם חזן, וועלכר זאל ווירקן אויף דער יוגנט. דער ערשטער איז געווען ר' אלימלך גאטהיינער, א לאדזשאר יונגערמאן, אן אלעקסאנדער חסיד,.
החלטתי תוך כדי כתיבה שאין טעם להעתיק הכול באידיש כפי שנכתב במקור בספר זיכרון לקהילת צ'כנוב מאת מ. פוקס. אלא אני פשוט אתרגם ישר לעברית כמיטב יכלתי את המאמר, בתרגום חופשי.
"חזני העירה צ'חנוב"
מעט חזנים "מודרניים" היו בעירה צ'כנוב . עד לשנים המאוחרות כיהנו בעירה רק בעלי תפילות. אחד מהם היה ר' יעקב הלל. הכרתיו כבר כאדם זקן, גבוה, עטור זקן צהוב, היה לו קול קטן. הוא התפלל 'מוסף' בבית הכנסת. ובבית המדרש 'שחרית' בעלי בתים עברו לפני העמוד כמו בכל שטיבל. הוא גם כיהן כשוחט ומוהל. תפילותיו הלבביות חדרו לליבות המתפללים. עד מלחמת העולם הראשונה היה מקובל כבעל תפילה טוב. בבית המדרש התפלל מענדל , שוחט יהודי ירא שמים שהיה אהוב מאוד על כל בני העירה. כשהעירה החלה להשתנות ולפנות לכיוון העולם המודרני הצעירים פסקו ולא באו יותר לתפילה, הגבאים החליטו שצריך להביא חזן מודרני לעירה, שישפיע על הנוער . הראשון היה ר' אלימלך גאטהינרער אברך מהעיר לודז' חסיד אלכסנדר, היה לו קול טנור יפה, והיה גם שוחט טוב. היתה לי הזכות להיות אחד מהמשוררים הראשונים. החזן לא ידע קריאת תווים ומוסיקה אקדמית אבל עבור העירה צ'חנוב, היה זה בגדר חידוש גדול לשמוע שירת "מכלכל חיים" ב4 קולות. קולו קול הטנור החזק המבריק והנוצץ נשמע היטב מחוץ לכותלי בית הכנסת שהיה תמיד מלא במתפללים. כשהתפתחו חיי התרבות בעיר, הכשירו מקהלות מקצועיות, והיה חסר חזן מקצועי שיענה על כל הדרישות והתנאים, "יראת שמים" חזן בעל" "שם מפורסם" ושוחט ובודק. חזנים החלו מכל האיור להגיע ל"פרובע" מבחן לשבתות ניסיון, כל שבת הגיע חזן אחר, אבל היה קשה למצוא כי כאמור צריך להיות גם שוחט. זמן רב אחרי חיפושים רבים מצאו את המומחה בכל התחומים. שמו : ר' לייזער בארוכווויטש מהעיר נאווידוואר. ר' לייזער היה המורה של איזנשטאט המנצח והמלחין ה"דיריגנעט" המפורסם מהקלומצקע סינגוגע בוורשא. שמחה רבה היתה בעיר כשר' לייזער הגיע מנאווידוואר עם מקהלה המונה 30 איש. כשנזכר אני בתפילותיו עד היום אני מרגיש בחמימות ובהתרוממות הנפש ממקהלת ר' לייזער מאמנות קטעי החזנות. אנשים פשוט שכחו לאכול ולשתות. והאזינו בעצירת נשימה. כדי לנסות ולתפוס ניגון חדש. ולהתמזג בנפש עם הניגון והמלודיה החדשה. תפילותיו החמות שבקעו מהלב היו מתוקות, ובטעם עדין שהשומעים תמיד התרגשו מחדש. מה שעושים אדמו"רים בתורתם ובאמירת החסידות עשה ר' ליזער שהשמיע נגינתו הערבה בתפילה. הנגינה נתנה פירוש חדש לאותיות התפילה. והכניסה הרהורי תשובה בכל לב שומע. פעם שמעתי אותו בפסח בפיוט "ברח דודי" ותפילתו שבתה את לבי ובכיתי בדמעות שליש. גם כשעליתי ארצה חלמתי לשמוע לפחות פעם אחת נוספת את תפילתו העריבה של ר' לייזער. כשנזכר אני בהדר ובכבוד שאפפו אותו בעמדו לפני התיבה. עם זקנו הארוך והצהוב , ובהדרכתו במרץ את המקהלה היה כמו "כהן גדול בעבודה"... הארגון ומציאת איש יקר ומיוחד זה נזקפת לזכותו של רב העירה צ'חנוב ר' חיים מרדכי ברונרוט זכרונו לברכה. שכיהן גם כראש בית הדין בתל אביב. יאמר לזכותו של הרב הזה שידע תמיד להסתדר מצוין עם החזנים ובעבודת צוות מופלאה מתמזגת ומשותפת מלאו את בית הכנסת במתפללים. תמיד שהגיעו החגים היה ר' לייזער מקבל הדרת פנים מאירה ומיוחדת בקולו הצליח והשכיל להגיע לכל הלבבות. זכורני, כמו הים ממש, את ה"כל נדרי" שניגן ר' לייזער את השקט המוחלט שהיה בבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה, תמיד חשבתי שהנה "השמים כבר נפתחים וריבונו של עולם בכבודו ובעצמו יורד מיד לבית הכנסת בצ'חנוב"...
ר' לייזער היה אדם הכי אהוב בעיירה אני הייתי מהמשוררים ששרו סולו במקהלתו. ר' לייזער ארגן מקהלה מקצועית ומשובחת מכל סוגי הקולות. לימד תווים וידיעת רזי תורת הנגינה והשירה לכל חברי המקהלה. עד שבבוא הזמן נהפכה המקהלה לארגון מוסיקלי גדול שהתעסק במוסיקה ליטורגית דתית..
יחזקאל בארוכווויטש בנו של ר' לייזער היה טנור ראשי במקהלה ואף שימש לעיתים כמנצח. היום הוא חזן באמריקה. ר' לייזער נרצח יחד עם כל בני משפחתו בגטו ניישטעטער ע"י הנאצים ימ"ש. יהי זכרו ברוך.
מי יודע עוד על החזן יחזקאל בארוכוויטש כיום?
האם ר' לייזער מונצח ב"יד ושם"?
איזה קטעים הלחין איזנשטאט שירש את הסיגנון מר' לייזער?.
מקורות: ספר זיכרון לקהילת צ'חנוב מאת מ' פוקס מתורגם ומעובד ע"י ז. שטרימר ו"הפרלאמנט".
בהקשר ליחסים הטובים, החמים, הפוריים והמיוחדים בין הרבי של צ'חנוב לחזן ר' לייזער מצאתי לנכון להביא את המאמר הבא.
הרבנים והמוזיקה - אויב או אוהב?
לפלא הוא כי אף שמוזיקת בית הכנסת היא חלק אינטגרלי מהתפילה בציבור, והיא משמעותית לתפילה אולי לא פחות מהמילים עצמן, הטיפול הרבני ההלכתי בה מצומצם. נראה כי סיבה עיקרית לכך הייתה היעדר כלים לתיעוד מוזיקלי. מציאות זו לא הותירה בידי הרבנים מסורת כתובה לאופן הביצוע המוזיקלי הראוי לתפילות, ובהיעדר חומר כתוב מוקדם יותר, נתפס הביצוע המוזיקלי לעיתים קרובות כחסר חשיבות דתית.
יתרה מכך, חיכוכים בין רב לחזן בית הכנסת הם מסורת רבת שנים, ונבעו, ככל הנראה, מניגוד עניינים. בעוד שרוב הרבנים התייחסו למוזיקה כאל כלי שרת בלבד לתפילה, כלי משולל קדושה ולעתים אף מכשול לביטוי הלכתי נכון של התפילה - בעיני החזן היה הביצוע המוזיקלי חלק מהותי מהחוויה הדתית של התפילה, בלתי ניתן להפרדה מהמילים עצמן.
החזנים נבחרו לעיתים קרובות בגלל קולם הנעים ולא בהכרח היו תלמידי חכמים. אי לכך נחשבו בורים, נחשדו לעיתים קרובות כי אינם מקפידים בקיום המצוות וכי עיקר המוטיבציה שלהם בבית הכנסת הוא רצונם להתפאר בקולם.
כפי שצוין, הצורך בחזן התפתח כנראה בעקבות כניסת הפיוט לתפילה, דבר שדרש ביצוע אומנותי נאות. גם נקודות החיכוך הראשונות נגעו לעניין הפיוטים. כך למשל בתקופת הגאונים (המאה התשיעית) פסק רב נחשון: "[...] ואין מכניסים לבית הכנסת חזן שיודע פיוט. ובית הכנסת שאומרים פיוט מעידין על עצמם שאינם תלמידי חכמים", ומרחיק לכת רב צמח גאון בפסיקתו כי: "שליח צבור שמוסיף על מטבע שטבעו חכמים בתפלה ומרבה דברים בר נידוי הוא".
נקודות חיכוך נוספות בין רבנים לחזנים נגעו לשימוש בנעימות לא-יהודיות בתפילה, חזרה על מילים או עיוות הפיסוק בהתאם לתכתיבי המוזיקה ועוד כהנה וכהנה. כך למשל כותב בעל ה'תולדות אהרון', ר' יעקב יוסף מפולנאה: "[...] כחזנים שמבטלין התפילה ותופסין במלאכת נגוני הזמר, שהיה מתחלה טפל וצורך אל עיקר התפילה, ועכשיו הניחו העיקר ותפשו הטפל".
מעטים היו הרבנים אשר ייחסו חשיבות למוזיקה. מבין אלו שמשקפים יחס של הערכה אליה ניתן למנות את הרמב"ם, אשר כותב ב'פרקי הצלחה': "והמתפלל יהיה פונה אל הש"י [...] מתענג בלבו ובשפתיו, [...] ולא יסור מהנעים קולות ערבים".
כבר הזכרנו את המהרי"ל, שנחשב לאבי החזנות האשכנזית, אשר שימש בעצמו כחזן והיה הראשון אשר קיבע את מעמד הביצוע המוזיקלי של התפילות כמנהג בל-יעבור. כמו כן נציין את ר' יואל סירקיס, מחבר הב"ח על הטור, אשר פסק בשנת 1697 כי אין מניעה לאמץ מנגינה ממקור לא-יהודי בבית הכנסת, כל עוד לא שימשה המנגינה בפולחן נוצרי. בשם הגר"א נכתב כי הוא ציין את חכמת המוזיקה ככזו ש"שבחה הרבה [… ו]אי אפשר לידע בלעדיה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם בנעימותיה", ועליו נאמר כי "היה מתפלל מלה במלה בקול נעימות
מקורות: מתוך מאמרה של אלישבע שפרבר
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2005 05:38 |
|
| |
פרק 68
"בימים אלה תלויה כל השנה הבאה"
א. אומר היה רבנו הקדוש הרה"ק רבי אליעזר מקרטשניף ה' יקום דמו: מיום י"ז בתמוז ועד ט' באב יש כ"א ימים, וגם מראש השנה ועד הושענא רבא יש כ"א ימים. ואם מתנהגים כראוי בכ"א הימים שמי"ז בתמוז ועד ט' באב , כל אחד ואחד לפי מוחו, השגתו ודרגתו- אזי הימים שמראש השנה ועד הושענא רבא כבר יעברו בדרך ממילא כהוגן, ויתקבלו התפילות לרחמים ולרצון לפני אדון כל, ונחתמים לאלתר לחיים טובים ארוכים ולשלום. ונמצא שבימים אלה שמי"ז בתמוז ועד ט' באב תלויה כל השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
("רזא דעובדא" עמ' קמה).
ב. אמר הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל: אאמו"ר זצ"ל היה אומר שמשלושת השבועות הוא יודע איך יהיו אצלו החגים הבאים. ואני אומר ששלושת השבועות הם כמו אבנים טובות. כשם שהאבנים הטובות מצויות מאחורי הרי החושך, כך מאחורי החושך של שלושת השבועות טמון אור גדול. וכשיעזור השם יתברך ויבוא משיח צדקנו, ואור הלבנה יהיה כאור החמה אזי ייהפכו שלושת השבועות לימים טובים, כי הם כנגד שלושת הרגלים. ועל זה נאמר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד', שאף הירידה הזו לטובה היא.
("עירין קדישין").
ג. אמר הרה"ק רבי משה מקוברין זצ"ל: שרוצים לצייר ציור נאה בעל כמה גוונים, עושים בהתחלה רקע שחור, כי על הרקע השחור כל הצבעים נראים יפיפ. והנמשל: שלושת השבועות שמשבעה עשר בתמוז עד תשעה באב הם הרקע השחור שעליו מגיעים אחר כך כל הגוונים היפים של הימים הבאים חמישה עשר באב, שבעה דנחמתא, חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכפורים, חג הסוכות, הושענא רבא, שמיני עצרת ושמחת תורה שכולם מסמלים מידות קדושות שונות. וכדי שיוכלו בני ישראל לקבל את השפעת הקדושה בזמנים קדושים אלה, כל אחד בעיתו, דרושה ההכנה של שלושת השבועות.
("אור ישרים" עמ' 138).
ד. דיסק מומלץ לשמיעה בתשעת הימים הוא הדיסק הווקאלי הנקרא "יעלה" של החזן יששכר הלמן מבאזל שבשוויץ יחד עם מקהלת בית הכנסת בבאזל. הדיסק הוא ווקאלי, מעניין, מרגש, יפה, אני שומע אותו המון כי יש משהו מיוחד בסגנון של החזן הלמן. כי הוא צנוע ונחבא אל הכלים עם קול יפהפה, ממש "שליח ציבור אמיתי" בעל ניסיון המביא בקלות ובחן את "הרגשת בית הכנסת אצלך בסלון"... או ברכב. חזן הפורץ את כללי המוסיקה כדי להשתפך לפני הריבונו של עולם ודווקא כך מצליח להדביק אותך בשילוב המקצועי והנשמתי של הלמן. זה לראשונה שאני שומע ממנו . והדיסק הזה מאוד מיוחד לכל המעונין ללמוד נוסח בסיסי ולדעת איך להישמע בבית הכנסת בשידור חי בלי ליווי מוסיקלי וכדומה.
כך כתוב על הדיסק תרגמתי מגרמנית: החזן יששכר הלמן נולד ב- 1965 בבני ברק. כבר בילדותו נמשך לחזנות, כבר אז נתגלו בו כשרונות שירה. כישוריו המוסיקליים באו לידי ביטוי הודות למורו ורבו החזן יצחק אשל. כבר בגיל 17 ! נתקבל לכהן כחזן ראשון בבית הכנסת ברמת גן. בשנת 1984 קיבל את משרת החזן בבית הכנסת המפורסם בו כיהנו חזנים יידועי שם ותהילה "תפארת צבי" בתל אביב. משנת 1991 משרת כחזן ראשי את "האישראיליטישע גיממינדנע" בבאזל שבשוויץ . בקהילה זו עובר לפני התיבה בכל שבת וחג החזן הלמן. ישכר הלמן ניחן בקול בהיר, נקי ומלא רגש אותו הוא מביע בכל עת בתפילה. הוא "שליח ציבור" אמיתי המתפלל בכוונה ומעלה את התפילות לבורא עולם. החזן הלמן מוזמן לקונצרטים ברחבי אירופה
בדיסק חידושים רבים כמו הקטע "הנני העני ממעש" בנוסח מסורתי פשוט נפלא ומסיים באמירה מודרנית בנוסח של המלחין והמנצח אלי יפה.
מאוד מתאים לימים אלה במיוחד הקטע "על חטא" בלחנו של ש. מלבסקי. המילים .: "על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם.
אהבתי את ה"ריבונו של עולם" של ז. קוורטין.
הרצה של שלוסברג דואט מיוחד במינו חידוש חמוד ומתוק על המילים "ותחזנה עינינו".
המקהלה היא מקצועית טובה טיפה מהירה מדי אבל מתאימה ל'טמפו' "קצב" של החזן.
על הדיסק כתוב "נא לא לזרוק את החוברת מוזכר בה השם של הבורא"... אהבתי מאוד.
חזן בהחלט מפתיע אותי בכל אופן אהבתי התרשמתי בהחלט לטובה.
אשמח לדעת היכן ניתן להשיג את הדיסק השני "מה טובו".
בהצלחה.
ה. אמרו פעם לפני הרה"צ ר' הלל מפאריטש נ"ע : הרי כתוב שהמשיח יבוא ייהפכו צום הרביעי וצום החמישי לימים טובים. אם כן, שבעה עשר בתמוז יהיה יום טוב, וגם תשעה באב יהיה יום טוב, ושלושת השבועות שביניהם יהיו חול המועד. אמר ר' הלל: "לא כך, אלא תשעה באב יהיה יום טוב, וגם שבעה עשר בתמוז יהיה יום טוב, וכל הזמן שביניהם יהיה חול המועד"...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2005 15:19 |
|
| |
עד כמה שאני זוכר זו פעם ראשונה ששמו של החזן יששכר הלמן מבאזל מוזכר בפורום.
האם הוא הופיע בישראל? למה לא שומעים עליו?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2005 21:23 |
|
| |
חזן הלמן הופיע פה במיאמי ..בשנה שעברה
חזן בקנה מדה גדול..מתיקות..חזנות לשמה.
הזמנתיו בחזרה השנה..אשתו צפתה
"לבייבי"..כך שנבצר ממנו לבוא.
זה חזן שמצפה לו עתיד גדול איי"ה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2005 02:12 |
|
| |
פרק 69
"החזן ניסן בלומנטל"
ניסן בלומנטל, חזנה של אודיסה, היה מתנהג בכל דרכיו ונמוסיו כאחד מבני הדור הישן. ואפילו בימים ששמש חזן בבית הכנסת של "הברודים" לא נהג סלסול בעצמו ולא קבל עליו את מרותם של מנהגי בית הכנסת החדשים. בקושי נענה להם, לגבאי בית הכנסת, ללבוש מדים שחורים ולחבוש לראשו כפה גדולה. וביותר היתה נפשו סולדת בתואר "חזן ראשי"( "אוברקנטור"). באודיסה ידעו הכל, שאין אדם רשאי לקרוא לו בשם "חזן ראשי", או מר בלומנטל, או רבי ניסן. פעם אחת נזדמן ניסן בלומנטל עם שלמה זולצר, החזן הגדול בדורו (החזן זולצר נולד בשנת 1804 בעיר האנעמס טיראל. ומת בשנת 1890 בווינה אוסטריה. היה זה אשר החזיר את הזמירות העתיקות לצורתן הפשוטות ע"פ כללי השיר וחכמת המוזיקה כל החזנים הכירוהו לאב החזנות החדשה והלכו בדרכי זמירותיו ראו מאמר מצויין מאת מכובדי מר עקיבא צימרמן שהתפרסם בעיתון הצופה מה 8.8.2005).
קרא לו זולצר: "מר חזן ראשי" "הר אוברקנטור" הקפיד בלומנטל ובא לכלל תרעומות. כלום שואל אותו זולצר מתבייש מר באומנותו?. אספר למר ,משיב בלומנט,ל מעשה שהיה : בעירי, באודיסה, היה גנב מפורסם בשם "נוטקה גנב" הוא היה מומחה במלאכתו. אומן יד ומפליא לעשות. אין בריח ואין מנעול לפניו, יודע מה בחשכה ומה בטמון, ומעולם לא נתפס. רואה ואינו נראה. והיה נוטקה קובל ומתאונן: מה לי אומנותי, מה לי חכמתי, אם בני אומנותי אינם כדאים לי, כל פוחח המבריח שווה פרוטה אף הוא נוטל לעצמו את השם "גנב"...
ניסן בלומנטל היה שונא את החזנות, בן יחיד היה לו. למדו אמנות ולא למדו חזנות. לימים אמר בלומנטל: לא למדתי את בני יחידי תורה, כדי שלא יהא ספק בידו לשמש בחזנות. מיהו כשאני רואה את חזני הדור, הבורים ועמי הארצות, אני עומד על טעותי. שלא הועלתי כלום....
יוסף גולדשטיין, החזן מווינה, מחשיב היה את ניסן בלומנטל, החזן הידוע בשעתו. הוא היה אומר: כשאני שומע את בלומנטל, שוב אין רצוני לשמוע את עצמי...
מקורות. מדור דור.
תודה לידידי הטוב...
 |
|
|
|
|
|