לחשוב על השם?

מה שסיפק אותך זה ההיגיון שעומד אחרי הדברים.
מצד שני יש גם היגיון לומר אחרת...כמו שהצגת..

אז בוא ננסה רגע אחרת:

נראה לך בסדר להיכנס לשם עם תפילין?

נקודה נוספת והיא לדעתי יותר חינוכית פסיכולוגית
ואולי ראוי' להתייחסות מאוחר יותר :

בראש השנה אסור לצחצח שופר במי רגליים מפני הכבוד
ואפילו שבגלל חמיצותם יפים וטובים הם לשיפור השופר

וכל זה משום חשש פרטי וכללי
שלא יהיו מצוות בזויות עליו.

שלום שבוע טוב
לא הייתי נכנס עם תפילין לשם אבל זאת יותר דאגה לתפילין מאשר לעצמי (ז"א שמי הרגלים יהפכו את התפילין ללא שמישים אבל אני עדיין אהיה שמיש)
ברם אם אני יפריד בין כל התחושות שיש לי בנושא אני אוכל להסביר את כולן (בשכל) חוץ מאחת שאני פשוט יודע שאני לא נכנס עם תפילין לשם.
שבוע טוב!

שלום שבוע טוב
לא הייתי נכנס עם תפילין לשם אבל זאת יותר דאגה לתפילין מאשר לעצמי (ז"א שמי הרגלים יהפכו את התפילין ללא שמישים אבל אני עדיין אהיה שמיש)
ברם אם אני יפריד בין כל התחושות שיש לי בנושא אני אוכל להסביר את כולן (בשכל) חוץ מאחת שאני פשוט יודע שאני לא נכנס עם תפילין לשם.
שבוע טוב!

האם לדעתך הטלת איסור על אדם לחשוב על השם או דברי תורה במקומות מטונפים תגרום לו לחיזוק בהערכת מעלתם של מחשבות אלו,

או לחילופין, האם מחשבות כאלו במקומות שלא נעימים לאדם יגרמו לו לרפיון מסויים?

נראה לי שזה שאפשר לחשוב עליהם בכל מקום מראה על מעלתם
(שהם לא מוגבלים)

לדעתי הטלת איסור כזה (לא לחשוב על השם כפי שהשם מתגלם במחשבותיו ) תגרום לו לחרדות ! (גם אם זה רק במקומות וזמנים מסויימים).

זה כבר ידוע שרוב האנשים לא שולטים במחשבותיהם.

תנסה לומר לבן אדם ממוצע שאסור לו לחשוב על משהו והוא ישתגע . (מי מהר יותר ומי לאט יותר , אם יתמיד בכנות הוא ישתגע ) .


לעומת זאת אולי כדאי יותר להסתכל על זה הפוך .

לשאול מאיפה באים לו המחשבות . הרי אם יחשוב או לא יחשוב במודע זה לא יעזור לאמת שחבויה מתחת למודע . לשאול למה הם כאלה .

אני חושבת שמצוות הם דבר נהדר כל עוד האדם נמצא בתיאום איתם ועם הכוונה האמיתית הנסתרת בהם . (ואני מדברת על פנימיות לא מודעת ברוב המקרים ). אם אדם לא נמצא בתיאום איתם (ולא מבחינה שכלית חיצונית או מעשית אלא ממש מבחינה פנימית אנרגטית או איך שלא תרצו לקרוא לזה - זה פשוט יגרום לו לסמטוחה .

לכן , אני אומרת דבר כזה : אם הבן אדם בכנות מאמין בתורה שילך ללמוד קבלה , שיכנס איתה פנימה עד הסוף . (ואני לא מבינה במיסטיקה יהודית אבל לזו הכוונה ) .

אם אינו הולך בדרך זאת ומעדיף להישאר במישור המעשים בלבד . הרי שזה עלול להפוך לאמונה תפלה . זה עלול לבוא מחמדנות , מחסר שרק גדל וגדל בלי שליטה וזה לא מוביל לכלום מלבד כאב בטן.

בס"ד
קטע מספר "חסדי דוד הנאמנים" חלק י"א - צמצום לא כפשוטו-שעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א.
הקטע עוסק בצניעות וב"רגישות יתר למקום האשפה".

*מושגים - צמצום לא כפשוטו – תורה אור - מידת הצניעות - "נוכח פני הוי'"

הצמצום שבאור
"תורה אור" - מתוך הרגשת "נכח פני הוי'" - "שויתי הוי' לנגדי תמיד", צריכה עבודת האדם להביאו לידי כך שמרגיש את עצמו "נוכח פני הוי'" - ומההרגשה הזאת הוא בא למדת הצניעות. הוי' נמצא אתו ממש ולא רק מסתכל עליו מרחוק - "והצנע לכת עם אלוקיך". איפה עיקר מדת הצניעות ? - גם ובפרט בהיותו במקום הטנופת – בית הכסא וכיוצא בזה - שאסור להרהר שם בדברי תורה – הוא סוד הצמצום שבאור - "תורה אור".


להפריש מאיסור - מזה שעל מנת לאפרושי מאסורא וכיוצ"ב, מותר ומצוה לפסוק גם שם דבר הלכה - מובן שאין הצמצום כפשוטו גם באור. בדור הראשון של החסידות כאשר הכריזו והחרימו את החסידים - היתה אחת הסיבות - החשש שיבואו לזלזל ולבטל בדינים המפורשים בשולחן ערוך לגבי איסור הרהור בדברי תורה במקומות המטונפים.

שהרי אם אתה סובר שהוי' נמצא בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל - נמצא במקום נקי ונמצא גם במקום לא נקי - אתה עלול לבוא לזלזל בדינים הללו - כך חשבו וכך כתבו בכרוזים שפרסמו נגד החסידות. היתה קצת אובססיה בטיעונים של המתנגדים נגד החסידים מסביב לענין ביה"כ.


*מושגים - צמצום לא כפשוטו - מידת הצניעות - התורה אומרת לא כפשוטו

כאמור, ע"פ דין תורה אסור להרהר בדברי תורה במקום לא נקי - וזה לכאורה אומר שהצמצום כפשוטו ביחס לאור בלבד.


צמצום, לגבי מדרגה מסוימת, אפשר לפרש בשלושה אופנים:

לא חל צמצום כלל - אין שם צמצום כפשוטו ואין שם צמצום שלא כפשוטו. הכל כקדמותו ממש - מכל הבחינות.

צמצום לא כפשוטו - לנו נדמה צמצום – אבל מצידו יתברך אין צמצום - וזה מאפשר לנו לשחזר, לאט לאט, את האמת לאמתו כמו שהוא מצידו. זאת כל עבודתנו - להכנס לתוך דעתו.

צמצום כפשוטו - באמת היה צמצום במובן של סילוק.


משחק מחבואים - אנחנו מחזיקים בדעה שהצמצום לא כפשוטו, ואכן באמת מתנהל כאן "משחק מחבואים". וכאשר אנחנו לא מחפשים את המתחבא, עוזבים או מתיאשים מן החיפוש - המתחבא מתאכזב מאתנו. הוי' כאן, והסתיר את עצמו רק על מנת שאנחנו נחפש אותו - ואם אנחנו מתיאשים מן המשחק אין לך עוגמת נפש גדולה מזו. מי שאומר שהצמצום כפשוטו - כלומר שאין כאן משחק, ובאמת אין מה לחפש כאן את הוי' - רק צריך לחיות ע"פ חוקי תורתנו - תורת חיים והוי' נותן שכר ועונש וכו'. ע"פ הנגלה - אין כאן יותר מאשר רואות העינים ורק צריך ללכת ישר עם האלוקים.

לגבי עצמות הוי' - אין צמצום כלל - אין צמצום כפשוטו ואין צמצום שלא כפשוטו - כך מפרשת החסידות.

לגבי אור הוי' – אור הוי' הוא כביכול הגילוי שהוי' מאציל, מפריש, מהוה, מוציא מתוך עצמו. וכאמור, רק באור ישנו צמצום - אבל צמצום לא כפשוטו. הגילוי של הוי', האור, היא אורייתא, תורה אור - והתורה אומרת לא להרהר בדברי תורה במקום מטונף - כלומר יש כאן צמצום, צמצום באור.

מאין לי שהצמצום לא כפשוטו ? – מתוך שלא כתוב ח"ו שאסור להאמין במציאות הוי' בתוך בית כסא או אפילו שאסור לחשוב שם על הוי'. לחשוב על הוי' ולהרהר בדברי תורה - הם שני דינים, שני דברים שונים לחלוטין.


אור גם במקום הטינוף - אין לומר - שתוך כדי שהות האדם במקום לא נקי - אסור לו להיות "נכח פני הוי'" - מה באמת ההבדל כאן ? איך הדין מסביר לי שגם באור - הצמצום אינו כפשוטו ?

כל ישראל ערבים זה בזה וחייב כל אחד לדאוג לשני ולהפריש אותו מאיסור. במקרה ומזדמנת לפני מצוה, להפריש יהודי מאיסור - ואנחנו שנינו נמצאים במקום מטונף, מקום שאסור להרהר בו בדברי תורה ויותר חמור מזה - לדבר דברי תורה - מה עושים ?

צריך לפתוח את הפה ולומר לו - יש דין כזה וכזה בתורה ואתה נכשל כאן באיסור כזה וכזה - "פתח פיך ויאירו דבריך" באור התורה כי טוב, גם במקום הכי מטונף שבעולם.


זהו הדין - וזה גופא הסימן שהצמצום לא כפשוטו. ישנה מציאות כזאת שגם במקום המטונף מגלים את האור.

*מושגים - צמצום לא כפשוטו - מידת הצניעות - שפלות האדם - רוממות א-ל

שפלות האדם – ואם כן, על מה חושבים במקום לא נקי ? - על שפלות האדם. וכאמור, שפלות האדם אינה משמעותית עם אינו עומד מול "רוממות א"ל".

ישנם שמתחילים בהתבוננות ברוממות א"ל ומשם מגיעים לשפלות האדם - וישנם המתחילים להתבונן בשפלות האדם וחייבים לכלול את ה"רוממות א"ל" - אין אחד בלי השני.


צניעות - כאשר אתה נכנס למקום כזה אתה נתקל בסוד הצמצום, ביודעין או בלא יודעין. איך להגיב, איך להתנהג ואיך לחשוב, ואיך לשמור על נקיות המחשבה - זאת נקראת צניעות.

ע"פ חסידות - "צניעות" פרושה - איך להמצא בתוך הצמצום. הצניעות האמיתית של "והצנע לכת עם אלוקיך" היא ההרגשה שאף על פי שאני במקום מצומצם, בחלל שנוצר ע"י הצמצום - בכל זאת הוי' לנכח פני. שם, במקום הלא נקי, נבחן האדם ביחס למידת הצניעות שלו וכך מסופר גם על גדולי החכמים.


ושוב, הגדרת הצניעות היא - איך נמצאים עם הוי' בתוך מציאות שנראית לעין - ריקנית ומטונפת.


"חמת מלא צואה" - נפשיט קצת את הענין. כשמתחיל האדם להתבונן קצת בתאוות שלו, בייצר הרע שלו – הריהו מוצא את עצמו "חמת מלאה צואה" בלשון חז"ל - ר"ת חמץ.

ואני הולך עם המציאות הזאת והיא מלוה אותי. אחד שחושב כך ואין אצלו ל"נוכח פני הוי'", לא נמצאת אצלו "הרוממות א-ל" שמאזנת את שפלות האדם - יכול ליפול למצבי נפש שליליים ביותר. יכול הוא ח"ו להגיע לאובססיה של נקיון וכל מיני בעיות נפשיות מזה שהוא נדמה לעצמו - "מלוכלך וטמא".


*מושגים - צמצום לא כפשוטו - מידת הצניעות - השוכן אתם בתוך טמאתם

השוכן אתם בתוך טמאתם - אבל שם, בתוך המציאות הזאת, שם הוי' שוכן איתם בתוך טומאתם כך כתוב וכך מפרש רש"י (ויקרא פרק טז) "השכן אתם בתוך טמאתם - אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם".

מה זה טומאה ? - הטוהר התעלם ונשאר חלל, טמא. אבל אם בתוך הטומאה הזאת ישנו עדיין הוי' - זה נקרא צמצום שלא כפשוטו - ואז ההתנהגות של האדם שנובעת מכך היא התנהגות של צניעות. צניעות - זה דוקא שפלות לנוכח פני הוי'.

אמונה טהורה - בכל מצב - האמונה נשארת בדיוק אותו הדבר ואין שום הבדל בין טומאה לטהרה ביחס לאמונה. האחיזה בהוי', האמונה - נשארת טהורה גם במקום הטמא ביותר. האמונה עומדת, בכל גילויה ובכל עוצמתה, גם במקום הטמא וגם במקום הנקי - ואין שום הבדל כלל וכלל.

ואם כן, הכל עומד כאן על ההבדל בין העצם לבין אור. העצם רק נתפס באמונה – ואילו האור נתפס בחכמה, בשכל, בתענוג. כשהאדם טמא - אין לו עונג, אין לו הנאה - אבל אמונה יש לו. האמונה יכולה לאזן את האדם כאשר אין לו אור - גם במובן של שכל וגם במובן של עונג. "אין בטוב למעלה מעונג" - שיא האור זה עונג, וגם כאשר האור נעלם - ישנה עדיין האמונה שלמעלה מטעם ודעת. ומסגולת האמונה גם להחזיר את האור - להמשיך ולחפש את המתחבא, את האור המתעלם - עד שיימצא.

*מושגים - צמצום לא כפשוטו - רגישות יתר למקום האשפה - "סור ממני"

על מקום אשפה - מכאן ראיה מפורסמת לסתור את שיטת הצמצום כפשוטו, ע"פ שיטה המיוסדת על "רגישות" יתר למציאות "מקום האשפה". כאשר בא הקב"ה לברוא את העולם, ברא אותו על מקום אשפה - אלא שכיסה את זה והעלים את זה - כך אומרים חז"ל במדרש:

"בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבים, ובמקום האשפה, ובמקום הסריות, כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם, כך כל מי שהוא בא לומר העוה"ז נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם, אתמהה, ר' הונא בשם בר קפרא אמר אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו, בראשית ברא אלהים, מנין הן - והארץ היתה תהו ובהו".

נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" - יש לו תאוה לברוא את העולם על מקום האשפה והוא מכסה את זה ומסתיר את זה כדי שלא ידעו - שהעולם בנוי על מקום האשפה. כביכול, כאילו הוא מתבייש בזה ומסתיר את זה - אינו רוצה שאנשים ידעו.

אובססיה - ישנה נפש הרגישה רגישות יתר לתאוה, למקום האשפה - וכאשר הרגישות הזאת מופרזת - נקרא הדבר "אובססיה". אם האדם כל כך רגיש לגבי לכלוך - מה יעשה בסופו של דבר עם עצמו ? כמו בומרנג יכול הדבר לחזור ולפגוע בו עצמו - גם אתה מקום האשפה, גם אני מקום האשפה - ולקב"ה ישנה תאוה אלי !

סור ממני - ככל שאני תחתון, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, כך ישנה יותר תאוה מצד עצמותו יתברך לשכון כבוד אתי, עמי. אובססיה ממקום האשפה - מולידה אצל האדם חרדה – וכשהוא במקום לא נקי - אסור לו לחשוב בדברי תורה וגם לא בדקות ההבדל שבין דברי תורה לבין אמונה בהוי'.
ככל שהוא יותר רגיש ללכלוך, למקום האשפה, כך לאט לאט, הוא אומר להוי' "סור ממני" - בגלל שפוחד להכניס את מציאות הקדושה לתוך הטומאה שלו. הוא יותר ויותר מתעסק ונכנס לתוך הטומאה. והוא חרדי - חרד להכניס למקום האשפה, לתוך הטומאה את הוי' - זה אסור, הכי אסור שבעולם.

אם מקום האשפה זה רק בבית הכסא, ניחא - אבל ככל שזה יחזור עליו עצמו - יותר ויותר הוא פוחד להכניס את הוי' לכאן. וכשפוחד להכניס את הוי' לתוך המציאות שלו - כאילו שאומר להוי' "סור ממני". "ויאמרו לא"ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו".

סו"ר = צמצו"ם = 266

סור ממנו - אם מתפעלים בהתפעלות לא נכונה מהצמצום, צמצום כפשוטו,אזי הצמצום הוא בבחינת - סו"ר. וכאילו שאומר להוי' סור ממני - והיינו שממאס בתאות הוי' יתברך. הוא כאילו ממעט בתאות הוי' "שוקיו עמודי שש". הקב"ה משתוקק, מתאוה לברוא את העולם להיות לו דירה בתחתונים. ואם אומרים להוי' - סור ממני בגלל שאני תחתון - ממאסים בתאות הוי' למציאות במקום הארץ.

הקב"ה חפץ לשחק אתנו "משחק מחבואים". נכדו של רבי ברוך ממזריטש בהיותו ילד, רץ בבכי אל סבו וסיפר לו - שכל הילדים שחקו במחבואים והוא התחבא וחיכה וחיכה עד שימצאו אותו - ולבסוף כשיצא ממחבואו ראה שכולם עזבו אותו והלכו להם.

הסבא התבונן והתחיל לבכות ביחד איתו ואמר לו - שאתה הנכד, זה הקב"ה בכבודו ובעצמו שרוצה לשחק במחבואים - ואילו אנחנו כולנו הם הילדים שעוזבים את המשחק באמצע - והמתחבא נשאר בפינה שלו, מסכן עלוב ומאוכזב.


לסיכום:

הוי' בכל מקום - שיטת החסידות מיוסדת על רגישות להוי' אחד יחיד ומיוחד. רגישה למציאות הוי' בכל מקום - גם בבית הכסא. החסיד מאמין שהצמצום לא פגע בעצמות הוי' כלל וכלל וגם לגבי האור של הוי' - הצמצום אינו כפשוטו.
הוא מרגיש את הוי' ואת תאותו של הוי' לעולם, לאשפה -כולל אותי עצמי - אבל לא האשפה זה העיקר - אלא הוי' זה העיקר. ולכן צריך להיות תמיד איזון נכון בין רוממות א"ל לבין שפלות האדם.

נכון. אבל הסיבות מסובבות מהחוק.

---------------


בפועל, לחוקים שהסיבות שלהם מובנות לנו אנו קוראים משפטים

ולאלו שלא מובנות לנו אנו קוראים חוקים.

אחד הדברים שאנשי העולם מאחלים לעצמם זה שיוכלו לקיים גם את החוקים באותה החיות שמקיימים את המשפטים..

ולעומתם החסידים מאחלים לעצמם לקיים אם את המשפטים באותה החיות שמקיימים את החוקים.

הדיאו,

כמו שבלימוד תורה אם כל הזמן תלמד בלי סוף בסופו של דבר לבך יהיה גס בתורה גם כאן הניתוק יוצר את הקירוב בסופו של דבר, הקירוב היותר חזק והמתמשך.

נראה לי שההסבר הוא, היות וביחס להשי"ת אין הבדל בין מחשבה לדיבור, וכמו שאתה מבין (מן הסתם) שלא מוציאים בפה את שם ה' במקומות לא מכובדים, כך גם אין לחשוב על דברים קדושים במקומות אלו.