מהות מושג ה"חיוב" (מילון-שקדושים)

בוגי,

סגירות ה'חיוב' וכו' לא נמצאת רק אצל הדתיים והפרימיטיביים. אני מבינה שעליהם שפכת את חמתך כי אצלם יש את הילת הקדושה האלילית המאפשרת ללכת עם זה רחוק מהמוסריות שהרי 'בעל הבית' מצווה עליהם. אבל סגירות נמצאת אצל כל הדוגמטיים מכל גווני האידיאולוגיות ואצל כל אדם במידותיו המתבטאות בחיי היום יום.

וגם אני אוסיף את חלקי
סגירות וקיפאון, היצמדות לדוקטרינות ולמנהגים, הם כולם חלק מן האופי האנושי. אנו תמיד עושים דברים באותה צורה, מפני שכך חסכוני יותר עבור התבונה. זה כלל פסיכולוגי עקרוני. אדרבה, ברוב המקומות הוא נכון ודרוש. ניתן לעשות מעשה דקרט רק פעם פעמיים בחיים, לא בכל רגע ורגע.
הבעיה, כפי שציינתם כולכם, היא שמניחים לכלל הזה, הבלתי מודע, להשתלט עלינו, או שאף מקדשים אותו.
כמו כל דבר, גם השכל והתבונה, צריך לדעת לתת לעיקרון הזה את המקום הנכון.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

בקראי את דבריך בלשונך הזכה, "קפצתי" בהתרגשות וחשתי בבחינת: "וגילו ברעדה"!

"גילו" מפני גילוי [לשון נופל על לשון] הוירוס הגדול שהיה תקוע בינינו ו"ברעדה" מחמת גודלו של הוירוס.

ניסיתי [כנראה ללא הצלחה] באשכול "הגישה האידיאלית ללימוד" להעביר מסר על צורת הלימוד הנכונה. והנה אתה בכמה מילים [אמנם נוגדים] הצלחת להציג את המסר בצורה ברורה.

ובכן בתחילת דרך האדם בחכמה אכן נראה לו קשה מאד לעשות מעשה דיקרט [לחזור ליסודות שבדעתו]והוא חושב שאף אם יצליח בכך, זה יקרה רק פעם פעמיים בחיים. אבל כל שיעלה בידו תקל עליו המלאכה לפעם נוספת, עד שדרך לימודו יהפוך יום יום למסודר מהיסוד הראשון. הקושי היסודי לאדם [ממנו נובע חטא עץ הדעת] הוא לרדת לפרטים ובו בזמן לשוב ליסודות. אבל אם יקיים את שתי מצוות היסוד -עשה ולא תעשה- "חשוב ואל תתיאש" יצליח לסדר את לימודו בצורה האידיאלית של הלוך וחזור מהיסודות לפרטים וחוזר חלילה.

על לימוד כזה שהוא מעשה דיקרט בכל יום, יש לי עוד להוסיף....

תוקן על ידי - ווטו1 - 7/5/2002 3:04:19 PM

דיברנו כאן על "מעשה דיקארט בכל יום".

בינתיים התקדמנו בעניין וישנו כיוון של הסתכלות-השתכלות כדברים הבאים שנכתבו באשכול "גדול המצווה ועושה....".


גישת ה"מבט מלמעלה"
הנותן צדקה יכול להיות ממוקד רק על עצם הנתינה המסתמכת על התחושה ש'כך ראוי' ותו לא. אז אין ה'כך ראוי' נחווה במלוא החשיבות הראויה. אך המביט "מלמעלה" בהיבטים העקרוניים בהדרגותיהם, חווה בבהירות ובבת אחת:
א. שמודעות האדם מובנית באחדות הווה,
ב. שלקיום האחדות ולשמירתה דרושה התאמה שהכל ראוי להתאים, כשמכלל זה,
ג. עיקרון הצדק שלא ראוי היות חוסר שוויון משווע ומכלל זה שראוי הפרט המסוים של,
ד. היות הפרוטה בכיס העני ולא בכיסו.
זו ההשתכלות הנכונה: 'שוני מתוך אחדות' ולא 'אחדות מתוך שוני'.
[כך לדוגמא, בידיעת הכלל של 'המוציא מחברו עליו הראיה' וכן את הכלל של 'שניים אוחזים – יחלוקו', למודע לכך ששניהם נובעות מעיקרון של 'מספק השאר את הדברים כהווייתם', הכולל את שניהם, לא שייך שיפריד את אחדותם בדעתו ויחזיקם כעקרונות נפרדים, כמו שלא ניתן להפריד את הצבע השחור אך משום שהוא מופיע בתרכובות רבות.]

נראה לי שיש להבהיר שני סוגים שונים של בירור, שנבללו יחד במונח שטבענו, "מעשה דקארט" ועוד "כל יום".

קודם כל יש להסביר מהו מעשה דקארט. (ומפליא שיש מעירים לנו כשאנו משתמשים במונחים טכניים מהגמרא בלי להסביר - ואין מקשים מהו "מעשה דקארט"...).
ובכן, רנה דקארט, פילוסוף צרפתי בן העידן החדש, סיפר שהחליט יום אחד לשבת עם עצמו ולסדר את כל ידיעותיו, כך שיחזיק רק בדעות ודאיות ובטוחות.
הוא החליט להעמיד בספק כל דבר ודבר שהיה מקובל עליו כאמיתי, כולל שאלות יסודיות כמו אם יש עולם, אם יש אלקים, ואם הוא אינו חולם כרגע.
בסופו של דבר, קיווה דקארט להגיע לידיעה בסיסית ודאית אחת ויחידה, שממנה ניתן יהיה להמשיך ולפתח את כל הידיעות. הוא תיכנן לסדר אותן במבנה עץ, כאשר אלו בנויות על אלו. הרעיון האחרון הזה נקלט בפילוסופיה של המדע, ועד היום הוא מהווה אידיאל של עץ הידע, כאשר כל מדע אמור להיות בר-רדוקציה למדע שמתחתיו, כגון הכימיה לתוך הפיזיקה - אידיאל שמומש חלקית מאד).

הידיעה הבסיסית שדקארט גילה היתה מציאות האני. שהרי "גם אם מישהו מטעה אותי לחשוב שאני קיים, אז מי טועה ואת מי רימו? הווה אומר: אני חושב אז אני קיים. ומשפט זה חייב להיות אמיתי כל עוד אני משיג אותו ברוחי" (ציטוט לא מדוייק ביותר).

מתוך קיום האני הגיע דקארט לידי מסקנה כי האלקים קיים, שהרי יש לו מושג של האלקים ומהיכן יכול מושג זה להגיע אם לא משום שהאלקים טבע אותו בתוך נפשו?

במאמר מוסגר יש לציין כי ההוכחה של דקארט לקיום האלקים היא מעניינת ביותר, והיא עושה רושם רב על הנפש, אם כי יש לפקפק בה, אבל לשם כך יש צורך רחב בבירור בפסיכולוגיה ובפילוסופיה של הלשון, ואין כאן מקומו... עוד אוסיף כי גם אם ניתן לערער על התוקף הפילוסופי של השיטה, הרי שמבחינה רגשית ואקזיסטנציאלית היא עושה רושם גדול. מה יכול להיות יותר נפלא מאשר לגלות את הקשר והעדות לקיום האלקים בתוך נפשי שלי, בתור מתנה שהטביע ה' את מושגו בתוך תוכי?

ניפרד מנושא צדדי זה, שבעיני הוא חשוב עוד יותר, ונחזור לענין הראשי של האשכול.

ב"מעשה דקארט" כוונתי לא לתוצאה אלא להשתדלות: להעמיד את כל ידיעותינו במבחן הדדי, כדי להחליט מה מהן ודאיות ומה מסופקות.

יש להעיר כי דרישתו זו של דקארט לא החלה איתו. הרמב"ם כותב, כמדומה לי בהקדמה לספר המצוות, כי ראוי לכל בר דעת שיסדר את ידיעותיו, וידע מה המקור לכל אחת מהן, השכל, התורה, המדע, האמונות המקובלות בין הבריות, ועוד.

ב"מעשה דקארט" אני מבין, לפיכך, תהליך בן מספר שלבים:

א. איסוף כל הידיעות שברשותנו.
ב. הטלת ספק בכולן.
ג. סידורן מחדש באופן עקיב ואמין.

אבל תהליך זה אינו רק קשה מבחינה שכלית, אלא גם מעייף מבחינה נפשית. הטלת ספק - ספק אמיתי, של ספקן ולא של מי שמציג שאלה רק על מנת לעבור לשלב התשובה - היא תהליך שדורש אנרגיה נפשית רבה. לכן כתבתי מה שכתבתי, כי לא ניתן לעשות "מעשה דקארט כל יום".
כוונתו של וטו, אם השכלתי לרדת לסוף דעתו, היתה שאדם יסדר את ידיעותיו ויחזור עליהן, אך לא מתוך בירור מחודש, אלא רק כסידור, שאחת ממטרותיו היא ריענון כדי לא לשקוע בשיגרה. גם זה חשוב, ואפשר זה ראוי להיעשות בכל יום, אך לא לכך כיוונתי. זה דומה למעשה דקארט המקורי, באותו חלק של אירגון הידע, אך אין זה מחייב את האנרגיה הנפשית הדרושה להטלת ספק כללי (גם אם זה מחייב ללא ספק מאמץ שכלי).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

אשרי לשונך הזהב!

את תהליך "מעשה דיקארט" הייתי מצמצם לשני שלבים, כי איסוף "כל" הידיעות, זו משימה בלתי אפשרית עכ"פ לפני גמר התהליך, כאשר תוהו ובוהו של ידיעות והנחות עדיין מסורבלים בדעתנו. די בהטלת ספק בכל ידיעה המזדמנת בתקווה שכולן ישתלבו בסידור מחדש. לפי זה שני שלבים בפנינו:
א. הטלת ספק בכל ידיעה.
ב. סידור מחדש של הידע באופן עקיב ואמין.

בדבריי "מעשה דיקארט" התכוונתי גם לשלב הראשון של הטלת ספק שהוא בכלל מה שחז"ל קוראים [ע"ז י"ט.] "למיסבר", דהיינו בחינת ההיגיון שבידיעותינו. יש לנו להתקדם כננסים על גבי הענקים שמצאו את אבני היסוד "הווה", "אחדות" ו"התאמה" שהם ראשית תורת ההשכל [פילוסופיה] וראשית תורת הנפש [פסיכולוגיה], כתוצאה מהסידור מחדש שלאחר הטלת הספק.

"מעשה דקארט" ו"מעשה עמלק"

האם מותרת באמת לפי התורה,הטלת ספק בכל הידיעות והאמונות הבאות אלינו במסורת?

** "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן "(שמות פרק יז פסוק ז)

*ומה מריבה היתה שם, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אומר אמרו אם רבון הוא על כל המעשים כדרך שהוא רבון עלינו נעבדנו ואם לאו נמרוד בו, ורבי נחמיה אומר אם מספיק לנו מזונותינו כמלך שהוא שרוי במדינה ואין בני המדינה צריכין לו כלום נעבדנו ואם לאו נמרוד בו, ורבותינו אמרו אם מהרהרים אנו בלבבנו והוא יודע מה שאנו מהרהרים נעבדנו ואם לאו נמרוד בו, אמר להם הקב"ה אם בקשתם לבדוק אותי יבא הרשע ויבדוק אתכם, מיד ויבא עמלק, מה כתיב שם (שם /שמות י"ז/) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק, וכי מה ענין זה אצל זה משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא, אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי, הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך, כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק. (שמות רבה פרשה כו ד"ה ויבא עמלק)

*כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל, מה שעשו ברפידים, שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז ז), הוא אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק.(מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא סימן יב)

*וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.
(רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב הלכה ג)

ואם ישאל השואל,והרי הרמב"ם עצמו עסק בשאלות כאלו.לענ"ד ישנו הבדל עצום ביןחקירת הרמב"ם ודומיו,לבין חקירת הפילוסוף.

חכמי ישראל,קבעו מראש אמיתות יסוד,ע"פ המסורת הבאה מדורי דורות,ולעולם לא הטילו ספק באמיתתן.לכל היותר עסקו בפרשנותם בדרך המקרבת לשכל.אך לעולם לא יבואו לכפור באמיתת הנבואה,בתורה מן השמים,ובמציאות הבורא.ואת זה כתבו במפורש בראשית ספריהם.

מה שאין כן הפילוסוף,רק הוא יכול לערוך "מעשה דקארט "אמיתי,שאיננו כנוע וכפוף לשום אמת מונחת מראש.

אם כך,מיותר ושקרי להתיימר ב"מעשה דקארט" כל זמן שהינך מאמין.לכל היותר עשה "מעשה רש"י" בכל יום,היינו נתינת פרשנות.

על מעשה דיקארט בכל יום ועל היכולת לעשותו -

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=904512


http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1089870
mdabraham:
ראשית נקודה מתודית. ניתן לנתח כל הכרעה של אדם בכמה מישורים במקביל. למשל, כשאדם חוזר בתשובה פעמים רבות החילוניים חבריו במיל. טוענים שהוא עבר משבר. לעומתם, חבריו החדשים (הדתיים) טוענים שהוא גילה את אור האורות של האמת. אם כן, החילוני הוא פסיכולוג, והדתי הוא פילוסוף.
והנה, כשאדם חוזר (או: יוצא) בשאלה, היוצרות (=אשר יצר, זוכרים?) מתהפכים. הדתיים מסבירים שהוא רוצה להתיר לעצמו את העריות, והחילוניים (כולל הוא עצמו) מסבירים שהוא גילה את אור האורות של האמת (הנעדרת. =הספק). כלומר הדתי הוא פסיכולוג, והחילוני הוא פילוסוף.
פעם חשבתי שההסבר לסתירה הזו הוא מגמתיות וחוסר יושר אינטלקטואלי. כל אחד נוטה להשמיץ את מי שמאיים עליו (כמובן ישנם גם כאלו שבאמת חושבים שזה פסיכולוגי או פילוסופי, ולא בשביל להשמיץ. אני מדבר רק ברובד המכליל על התייחסות הקבוצה כולה). מסתמא יש בזה משהו.
אולם יש כאן גם נקודה אחרת. הדתי בד"כ חושב שהדת היא יותר הגיונית וסבירה, ולכן הוא נוטה לפרש את ההכרעה לצאת בשאלה כהכרעה יצרית ולא שכלית. שהרי השכל מורה לכיוון הדתי. לעומתו, החילוני שסובר שהחילוניות (תהא מה שתהא) היא האמיתית והסבירה יותר, ולכן הוא נוטה לפרש את החזרה בתשובה על בסיס פסיכולוגיסטי. הרי הכרעה רציונלית חייבת להוביל לדעתו לכיוון ההפוך.
אם כן, למעשה אין כאן חוסר יושר אינטלקטואלי, אלא עקביות עם אמונתו של כל אחד.

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=8&topic_id=660790
מציץ_ונפגע:

הרי בהינתן טבע האדם , אין זה מסתבר שמישהו ייתן לעובדה העיקשת שיש אנשים שאינם מקבלים את הבשורה החדשה מרצונם הטוב לסכל את שאיפותיו הנשגבות וכסיבה לחזור לפאסיביות לאחר כל הפעולה האקטיבית.

בברכה.

לא ראיתי את הודעת לב32 עד עתה ותודה ללינקזצר על הלינקים ועל ההקפצה גם יחד.

ההבדל בין מעשה דיקארט למעשה עמלק הוא בין אם הכוונה לפריקת עול הרצינות גם במחיר הפגיעה באמת הווה לבין ההפך, דהיינו המוכנות לקבל כל עול היוצא מאמת הווה גם אם צריך לשלם מחיר של אי נוחות גבוה עבור קבלה זו.

שמעתי בשם ר"ג שפירש את מאמרם ז"ל "לעולם ליגמר איניש והדר ליסבר" שזה הולך על מה שאנו קוראים כאן מעשה דיקארט, שלאחר שלומדים את הנתונים עלינו לעיין בהם וזה כולל יסודות האמונה.

כמובן כהערת לב שצריכים להיות מסוגלים לכך כנאמר על זה "לא תתורו" שיש להתקדם במעשה דיקארט אך לפי יכולת הדעת להוסיף בהירות ולא בלבול, דבר שכל אדם רציני יכול לשופטו ולהחליט לפיו "עד כאן חושבים להיום" עד שיהיה מסוגל להמשיך וכמו שדיקארט עצמו נקט שלא לזוז מהחינוך שהוא קיבל עד לבירור מוחלט. כן עלינו להגיע לבירור מוחלט בהבנת רצון הווה ית' שמכללו להתאים את עצמנו למערכת למרות שאיננו מסכימים לכל פרטיה, כדי שלא לזרוק את התינוק עם המים העכורים. [כבר הובא שהמינוח הגיע מתרבויות עתיקות בהן התרחצו רק פעם בשנה והמים היו כה עכורים שלא שמו לב לתינוק והנמשל מובן.]

ווטו,


לדעתי, מה ששמעת בשם ר"ג,קרי: "שלאחר שלומדים את הנתונים עלינו לעיין בהם וזה כולל יסודות האמונה"- נאמר על ידי הרמב"ם בפרק א' בהלכות תלמוד תורה, ואם אפשר לעשות את ההקבלה, מעשה דיקארט ראוי להיעשות יום יום,והוא מוגדר על ידו כ"תלמוד תורה". וככל שאדם משתדל וחוזר בעקביותו על הנתונים, כך הזמן הפנוי למעשה דיקארט עולה.



יא [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).

יב [ט] גדולי חכמי ישראל--היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים, ומהם סומין. ואף על פי כן היו עוסקין בתורה, ביום ובלילה; והם מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו

[י] עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורה--עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. [יא] וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה--ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

יד [יב] כיצד: היה בעל אומנות--יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע--קורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.

טו במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.