מסורבי/ות גט - הצד ה"הלכתי" והמעשי

נישטאיך,
מדוע החוק צריך להכיר במישהו כנשוי? מדוע מישהו רוצה שהחוק יכיר בו כנשוי?

גו"ג,

גם מבלי להיכנס למשמעות היות הנישואין חלק ממערך חברתי (שיש לו גם פנים - איך לא - פוליטיים), הרי שברמה הטכנית גרידא, החוק נותן זכויות מסויימות לזוגות נשואים, אשר אינן קיימות לגבי מי שלא מוכר כנשוי (החל במשכנתאות וכלה במשמורת על הילדים לאחר הגירושין).
מכאן, ברור (לפחות לי) מדוע א/נשים מעוניינים בהכרת החוק בנישואיהם.
לגבי השאלה הראשונה - מדוע החוק/המדינה מעוניין בזה - נראה לי שזה קשור למערך החברתי והתרבותי שהמדינה (ובהחלט קיים שוני בין מדינות שונות בעניין זה) מבקשת לבנות בתוכה, על סמך גישות אידיאולוגיות וערכיות מסויימות. ואין מדובר רק במישור של "מדינה יהודית המשתיתה את דיני האישות שבה על יסודות הלכתיים", אלא גם במישורים של "ביסוס התא המשפחתי כבסיס היציב לחברה אנושית", "זוגיות הטרו-סכסואלית כיסוד החברה" וכו'. הכרת החוק בנישואין (ומנגד - פסילתם של קשרים אחרים), משמשת את המדינה בקביעת מגמות ערכיות וחינוכיות, ובבניין המערך הפוליטי-חברתי שלה.

אמשלום,
הנחתי שאזכור "האישי הוא הפוליטי" לא יעבור ללא תגובה...

איני משוכנע שההטבות אליהן את מתיחסת אינן קיימות לגבי ידועים בצבור. משמורת אחרי הגירושין, מטבע הדברים, מתיחסת רק למצב של גירושין, אולם גם במצב זה איני רואה שום סבה שבית משפט יקבע את המשמורת באופן שונה; טובת הילד אינה תלויה בשאלה אם הוריו היו נשואים או רק חיו ביחד ללא נשואין.

ודאי שלמדינה יש אינטרסים שונים ומשונים בענין, אבל ביסודו של דבר נראה לי שהבסיס הוא היסטורי בעיקרו: היו ימים שבהם לאדון היתה זכות לקבוע מי מעבדיו יתחתן ועם מי, ולאציל המקומי היתה זכות לקבוע למי מנתיניו יותר להתחתן ועם מי. מאוחר יותר, לקחה הכנסיה לעצמה את הסמכויות האלה. בהמשך, אספה המדינה המודרנית לעצמה את הסמכות הזו, כמו את רוב סמכויותיה האחרות של הכנסיה - ומדינה שלקחה לעצמה סמכות כלשהי, שוב אינה מוותרת עליה בקלות. הוסיפי על כך את התפישה המערבית המקובלת (והמשונה), שוב בעקבות הכנסיה, לפיה נישואין אינם נישואין ללא הפלומבה של גורם רשמי כלשהו - וקיבלת את התוצאה המוכרת.

גו"ג,

אין לי וויכוח לגבי תולדות המצב הקיים היום ובסיסיו ההיסטוריים. פשוט כי אין לי ידע בעניין ואני נוטה לסמוך על השכלתך שלך.
לגבי המשמורת על הילדים - עובדה היא, כי הורים במערכת זוגית חד מינית, המגדלים ילדיהם ביחד, אינם זכאים למשמורת על הילדים שאינם ילדיהם הביולוגיים, וזאת ע"פ חוק (דומני, שבשנים האחרונות יש התכוונות להקלה בנושא ואיני מצויה בו מספיק).
גם "טובת הילד" אינה נתונה להערכה אובייקטיבית, אלא להשפעה של אידיאולוגיות ומערכת ערכים סובייקטיבית, אשר מהווה בסיס לחקיקה.

נראה לי שבמקרה הספציפי הזה, נכון יהיה לומר -

אכן הדיון כאן הוא בעיקרו הלכתי.
ובכל זאת דומה ומהדהדת כאן מבין השיטין התחושה שבתי הדין אינם צועדים מספיק למען הנשים האומללות העגונות מסורבות הגט.

מצב זה - אגב - אכן קיים בעיקר בנשים, ומסורבי גט כמעט ואין ניתן למצוא, ולא רק משום שהגברים קל להם לחיות בחטא, ולא רק משום שהנשים רחמניות, אלא מסיבה פשוטה בהרבה: סירוב גט הוא הנשק היחיד והאומלל של הגבר בהליכי פירוד.

גם אני בעבר תמכתי בנשים מסורבות גט, ולא הבנתי איך השמים והארץ אינם מזדעזעים ת"ק פרסה וכו' מול סבל הנשים האומללות, אך היום, מהיכרות עם השטח, אני יכול לומר שבחלק גדול ועצום מהמקרים, לא מדובר באשה אומללה ובגבר אכזר, אלא לפעמים להיפך.

דרך משל, במשפחה עם ילדים, כאשר האשה מפקיעה מידי האב את זכויותיו ההוריות, מסיתה ומנכרת את ילדיו נגדו, מעבירה אותם על דת וכדומה, ודורשת גט, והאב יודע שמתן גט ישמוט מידיו את הסיכוי האחרון להציל את הקשר עם ילדיו או את חינוכם. אחרי גירושין, אין בפועל מי שיסייע לאב לממש את זכויותיו ההוריות, וברצון הגברת הוא הופך לסמרטוט נטול השפעה בחיי ילדיו, למעט התשלום הנכבד שאותו אוכפים ביעילות.
וכבר מצאתי פתגם, "מי שמונעת הורות, ראוי שתימנע ממנה חירות".

או דרך משל, אשה שזכתה במזונות מופקעים בעליל. וזה קורה הרבה מאד בבתי משפט ומסיבות שונות. הנשק היחיד והאומלל של הגבר הוא למנוע גט. האמינו לי שפגשתי מקרים רבים בהם המזונות היו מופקעים מעבר להיגיון ולמוסר.

אז נכון שיש גברים נבלים, שמשתמשים בנשק הזה ברשע ופשע, אבל כמוהם יש גם נשים נבלות, שמשתמשות בנשקים האחרים ברשע ופשע, כך שבעצם יש איזון מסויים. חבל שזה כך. באמת חבל. אבל זו לא סיבה לתמוך אוטומטית בנשים כאילו הן הצד האומלל בגירושין. כי אבות עשוקים יש הרבה, ודמעותיהם על לחיים ואין להם מנחם.

לטעמי, אילו תשתנה המערכת ותהיה הוגנת באמת לשני הצדדים - הלכתא למשיחא כמעט - או אז סביר שתהיינה הרבה פחות מסורבות גט, ומן הסתם גם בתי הדין יאכפו את הגיטין ביתר יעילות, שכן לטעמי הדיינים יודעים שגם לגברים יש מצוקות אמיתיות בהליך הגירושין, ועל כן הם לעיתים סלחניים בנושא הגט. (כמו במקרה שהכרתי, שאשה זכתה בבימ"ש בסכום עתק של 4,500 שקל לשתי בנות, כאשר האב היה משגיח כשרות והשתכר כ-3,500 שקל נטו, ולא היתה לו ברירה אלא למנוע גט עד שהגברת ניאותה להפחית במקצת את הסכום).

לאמשלום

<"גם "טובת הילד" אינה נתונה להערכה אובייקטיבית, אלא להשפעה של אידיאולוגיות ומערכת ערכים סובייקטיבית, אשר מהווה בסיס לחקיקה">

טובת הילד על פי אמנת הילד והצעת וועדת רוטלוי

עקרון טובת הילד, מופיע בסעיף 3(1) לאמנת הילד, בהקשר הבא:

"בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים, ובין בידי בית המשפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה".

אחת מוועדות המשנה, במסגרת וועדת רוטלוי לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, הקדישה מאמץ להצעת חוק קידום זכויות הילד. במסגרת זו נעשה ניסיון להגדיר את עיקרון טובת הילד. וכך נאמר בסעיף 7 (א) להצעת החוק האמורה:

"(1) בכל פעולה או החלטה בעניינו של ילד תהא טובת
הילד שיקול ראשון במעלה.

(2) בעת קביעת טובת הילד יישקל מכלול הזכויות, הצרכים, והאינטרסים של הילד.

בעת קביעת טובתו של ילד מסויים, ישקלו זכויותיו, צרכיו והאינטרסים שלו, בין היתר, לאור הגורמים הבאים:

(א) רצון הילד, תחושותיו, דעותיו ועמדתו לגבי העניין הנדון;
(ב) שלומו הגופני והנפשי של הילד;
(ג) גילו של הילד וכשריו המתפתחים;
(ד) מימד הזמן בחיי הילד;
(ה) מינו של הילד, מאפייניו ותכונותיו הרלבנטיים לעניין הנדון;
(ו) ההשפעה על חיי הילד בהווה ובעתיד כתוצאה מן ההחלטה או מן הפעולה;
(ז) קשרים ויחסים של הילד עם הוריו ועם אנשים משמעותיים אחרים בחייו;
(ח) עמדת הורי הילד ואנשים משמעותיים אחרים בחייו של הילד על העניין הנדון;
(ט) הידע המקצועי הרלבנטי לעניין הנדון;
(י) כל גורם אחר שנקבע בחיקוק כקשור לקביעת טובת הילד ביחס להחלטה או לפעולה בעניין הנדון או שימצא כקשור לה על ידי הגורם המחליט.

אף שהצעה זו טרם הבשילה, אפילו לכדי הצעת חוק ממשלתית, יש לה מעמד ומשקל בזכות הגורמים המקצועיים שהיו חברי הוועדה. ומן הראוי לראות בהצעה זו, לפחות, מעין "קווים מנחים", אשר יסייעו לערכאות השיפוטיות, הן בעצם העלאת השיקולים על הכתב, ולמצער, כדי שיהוו רשימה למניעת שיכחה (ובלע"ז CHECK LIST). (מתוך בש"א 6802/04 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני כב' השופט משה דרורי ע"מ 654/01

_________________


לגם וגם

<"מדוע החוק צריך להכיר במישהו כנשוי? מדוע מישהו רוצה שהחוק יכיר בו כנשוי?">

עפ"י חוק יחסי ממון - 1973 , ניתן לאשר הסכם ממון בין בני זוג.

בני זוג מוגדרים בחוק זה, כשניים אשר נשואים זה לזה . שאלת תוקף הנישואין לצורך חוק יחסי ממון, נבחנת לפי הדין הנוהג במדינה.

במדינת ישראל נישואין בין שני יהודים, אמורים להיערך עפ"י דין תורה ובאמצעות רב שהוסמך להיות רושם נישואין.
במידה ונערכו קידושין פרטיים ולא היתה מניעה כלשהי לנישואים של שני יהודים , (למשל שבן הזוג כהן ובת הזוג גרושה) , אזי לא ייחשבו נישואין אלו כנישואין בני תוקף ומכאן שהצדדים לא ייכנסו להגדרה של "בני זוג", לצורך אישור הסכם עפ"י חוק יחסי ממון.

לעומת זאת ניתן יהיה לאשר הסכם בין בני זוג במקרה שכזה, עפ"י חוק בית המשפט לעינייני משפחה - 1995, משום שעפ"י חוק זה אין דרישה מוקדמת, שמחייבת צדדים להסכם, להיות נשואים זה לזה, כפי שדרישה זו מופיעה בחוק יחסי ממון בין בני זוג, ולכן, במקרה של זוג לא נשוי או זוג ש"התחתן" בקידושין פרטיים, ניתן יהיה לאשר את ההסכם, מכח היות הצדדים ידועים בציבור.

מה לגבי שאלות יחס במקרה של בעיה, למשל, השאלה אם חזקת "רוב בעילות אחרי הבעל", שייכות בזוג החי "דה פקטו" ללא קידושין.

מה לצורך זכויות שניתנות לנשואים, כגון הלוואות, זכויות דיור, הנחות במס ועוד?

אין לי ספק שיש השפעה גדולה לפער המנטלי.
מהי השפעת הפער המנטלי?

בלי קשר לנקודות ההלכתיות פרופר, יש השפעה רבה למה שהדיין רואה כיושר טבעי. ז"א אם הדיין מרגיש שהבעל למשל מתעלל באשתו זה יוסיף לרצון שלו לעזור לה.

וכאן באה בעיית הפער התרבותי. אדם שלהשקפתו דרך החיים הנכונה היא להסתפק במועט (למשל) שהבית בנוי סביב המשפחה והילדים וכו', יתקשה להבין שבני זוג אינם יכולים לחיות יחד באמת ובתמים, ושצד אחד אינו נוהג ביושר כלפי הצד השני.

כאשר מה שקובע בשאלות של יושר ובין אדם לחבירו זה היושר לפי המושגים של הצדדים. ואם זוג נישא מתוך סוג מסוים של יחס ביניהם, ועכשיו זה השתנה זה יכול להיות בלתי נסבל ובאופן לגיטימי.

אפשר לראות את זה למשל בפסק דין של בית הדין לזוג שפרוד 25 שנה שלא חייבו אותה בגט, ואשר בית הדין כותב "וראוי לבעל שירבה עליה רעים לפייסה ולעשות שלום בית". מה זה הדמיונות האלה? 
ייתכן שבית הדין כבול לתקדימים הלכתיים ולכן אין לו יכולת לפסוק גט. אבל לדבר על שלום בית במצב כזה???

[הקפצת האשכול גילתה לי, שהיה כאן מיני-דיון בנושא משפחות חד מיניות והאפשרות של אימוץ הילדים ע"י ההורה הלא-ביולוגי, מטעמים של טובת הילד. לפני כשבועיים התחדש משהו בנידון, שראוי לציינו כאן -

"משפחה קמה (רשמית) בישראל. בית המשפט לענייני משפחה העניק היום (א') צווי אימוץ לזוג הלסביות טל ואביטל ירוס-חקק ובכך למעשה קבע שהמדינה מכירה בהן כאמהות לשלושת ילדיהן המשותפים. זה היה סופו של קרב משפטי ממושך, שהוכרע בשנה שעברה בבית המשפט העליון. בנות הזוג ירוס-חקק חיות יחד מזה 16 שנים, ובמסגרת חייהן המשותפים נולדו להן, באמצעות תרומות זרע, שלושה ילדים."]

 הרי גם כשהבעל מופרע הם מתייצבים לצדו תוקן על ידי - נאךאמלנישט - 13/03/2006 1:34:53

אני מסכים עם דברי מוציא לאור, שיש להתייחס גם לנקודת המבט של הבעל. ע"פ ההלכה, בעל לא חייב לשלם מזונות לגרושתו, וכאשר הגירושין הם ביוזמת האישה ולא באשמת הבעל, במקרים רבים הוא גם לא חייב לשלם לה כתובה (לא תמיד), כך שהגט פוטר את הבעל מכל חובותיו כלפי האישה. אולם כיום, במקרים רבים מחייבים את הבעל לשלם מזונות גבוהים, גם לאישה וגם לילדים, ומגבילים מאד את זכותו לפגוש את הילדים שהוא משלם על מזונותיהם, וגם זה בניגוד להלכה. סרבנות הגט היא האמצעי היחיד שנשאר בידי הבעל כדי להגן על עצמו מפני עוול זה. אמנם זו לא הסיבה היחידה לסרבנות גט, אך זו בוודאי אחת הסיבות. לדעתי, כדי שהמאבק יהיה באמת צודק, צריך להתייחס לשני הצדדים, ולשנות את החוקים כך שלא יפגעו בזכויות הגבר. למשל, אפשר לקבוע שהבעל יהיה פטור מתשלומי מזונות לאשתו לאחר מתן הגט, ויהיה חייב במזונות הילדים רק כאשר הם נמצאים בחזקתו. מצד שני, כל עוד לא ניתן גט, הבעל כמובן חייב במזונות מלאים ע"פ ההלכה. כך תהיה לבעל הרבה יותר מוטיבציה לתת את הגט בהקדם, כדי להיפטר מתשלום המזונות; ולא יהיה חשש של "גט מעושה" כי כל החיובים הם ע"פ ההלכה ולא כקנס. זה לא יפתור את כל הבעיות אבל זה יהפוך את המאבק לצודק יותר. והנה תגובת הרב יובל שרלו ( http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=68596 ): קשה מאוד להתעלם מהבעיה שהעלית, אולם הפיתרון שהצעת הוא נסיגה לאחור, והזנחה טוטאלית של אישה שנשארת כאשר הילדים בחזקתה. אולי המוטיבציה לתת גט תהיה גדולה יותר, אולם ההישארות של האישה ללא משענת כספית אינה יכולה לעלות על הדעת. אני מסכים כי יש לדאוג למהלך ההוגן ביותר האפשרי, אולם לא בדרך זו.