מסורבי/ות גט - הצד ה"הלכתי" והמעשי

מספר הערות:
1. האם המקרה היחיד שבו מוצדק לתבוע גט הוא כאשר הבעל מתנהג באלימות ? מה אם אחד מבני הזוג מציק/ה לבן הזוג השני, מזלזל/ת בו/ה , מתייחס/ת אליה/ו כשפחה/עבד וכו' ? מה אם הם רבים כל הזמן? מה אם סתם אין כימיה בין בני הזוג , האם הם נידונים לחיות ביחד? אמנם זה מצער שמגיעים למסקנה הזאת רק אחרי שכבר הביאו מספר ילדים לעולם וזה גם נכון לעיות דעתי שאחרי שהביאו ילדים לעולם אין לבני הזוג יותר זכות לחשוב רק על טובתם האישית , אבל האם עדיף שיחיו ביחד ויביאו עוד ילדים לעולם ? ומה אם האישה טוענת שהבעל מכה אותה לפעמים והבעל מכחיש? 

באופן אישי אני מכיר יותר ממקרה גירושין אחד ונסיוני אומר לי שכשאתה שומע את טענות אחד צדדים אתה משתכנע שהוא הצודק , עד שאתה שומע את הטענות של הצד השני , שאז אתה רואה עד כמה בני אדם עיוורים ביחס למצוקות הצד השני ורואים רק את העוולות שנעשו להם. נדיר מאד לשמוע על מקרה שבו הצדק המוחלט נמצא רק בצד אחד . אז כיצד אתה רוצה שהדיינים יכריעו אם הדרישה לגט היתה צודקת ? לדברים אין הגדרות ברורות כי מדובר בעניינים רגשיים ובנקודות מבט סובייקטיביות שמתנגשות זו בזו.

2. הזכרת את העניין שעל פי ההלכה אין הבעל חייב לשלם מזונות לגרושתו . ובכן , איני בקי בחוק, אבל כבר ענתה לך אמשלום שגם החוק אינו מחייב אלא תשלום מזונות לילדים (למרות שאני חושב שלעתים יכול להיות שצודק לחייב את הבעל במזונות גם לאשתו , לפחות לתקופת הסתגלות מינימלית). כמדומני שגם בהלכה חובתו של האב לזון את ילדיו עד גיל 6 איננה קשורה בענייני משמורת . אלא שעל פי ההלכה אין אב מחויב לפרנס את ילדיו לאחר גיל שש , אבל אני בטוח שאתה מבין שאין זה רלוונטי במציאות ימינו , שבה ילד בן שש אינו מסוגל לפרנס את עצמו וגם יש הבדל גדול מבחינת ההצלחה בחיים , בין מי שיצא לעבוד כילד לבין מי שלמד באותו זמן בבית ספר. שורת הדין נותנת שמי שהביא ילד לעולם הרי הוא אחראי כלפיו ואינו יכול להתחמק מחובותיו אפילו אם באמת נעשה לו עוול שאין מאפשרים לו לראות את ילדיו. חובותיו כלפי ילדיו נגזרות מכך שהוא זה שהביאם לעולם.

3. טענת שהצדק הוא שמי שמחזיק בילדים הוא זה שצריך לשאת בעול המזונות. הנה אם גידול ילד היה כרוך רק בהוצאות כמו מזון ביגוד ושכר לימוד , הרי אין סיבה לטעון כן , אלא לכל היותר שההוצאות יתחלקו בשווה , שכן כמו שטענתי בסעיף הקודם , חובות ההורים נגזרות מעצם זה שהביאו את הילד לעולם ולא מכך שיש להם תועלת והנאה מזה שהם מחזיקים בילד. אלא שגידול ילדים כרוך בפגיעה ביכולת ההשתכרות , שכן גידול ילד דורש השקעה ניכרת של זמן , לכן זה יהיה בלתי סביר לטעון שמי שנושא בעול גידול הילד צריך לשאת בשווה גם בעול ההוצאות האחרות.

גישתך נגזרת מכך שאתה רואה בעצם הזכות להחזיק בילד סוג של ערך כלכלי שמי שמקבל אותו קיבל משהו שהוא שווה ערך למה שהוא נותן על ידי לקיחת העול של גידול הילד. אני מסכים עם זה (למרות שאני חושב שהקביעה שהערך כלכלי שבדבר שווה ערך בדיוק לערך הכלכלי של ההוצאות ועול גידול הילדים , הוא שרירותי , אולי זה פחות ואולי זה יותר , מה דעתך על חיוב מי שמחזיק בילד בתשלום פיצויים להורה השני?) , אבל סוף כל סוף ההסדר צריך להיות כזה שבו הילד מקבל את כל צרכיו והערך הזה שבהחזקת הילד , אינו יכול להיות מתורגם לכסף נזיל. אם מוכח שאחד ההורים אינו יכול לעמוד בהוצאות , הרי שההורה השני צריך לשאת בהם. החובה המוטלת על ההורים היא לא חובה המתחלק בין ההורים שעל כל אחד מוטל חצי . אלא זה בבחינת כי ליכא לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי (עיין איפושהו בבא קמא :)) , הדבר היחיד שמגביל את חובת ההורים מלשאת בכל ההוצאות , הוא קיומו של הורה שני שנושא בחלק מההוצאות.

אז אם גם ההורה שקיבל את המשמורת מסוגל להשתכר מספיק  , הרי שגם הוא צריך לקחת חלק בהוצאות ואולי צריך לתת גם משקל לעובדה שהוא זה שקיבל את המשמורת ולכן לחייבו לשלם יותר (כל זה מזמין שאלות נוספות , מה זה "להשתכר מספיק" האם מדובר בסכום אבסולוטי או שזה נמדד באופן יחסי וכן כיצד נבטיח שאדם ממצה את יכולת ההשתכרות שלו ועוד שאלות על הדרך וברור גם שכל מערכת של חוקים מוגבלת ואיננה יכולה להתייחס לייחודיות של כל מקרה ומן הנמנע שלא יווצרו עוולות אמיתיות פה ושם) . אבל אם זה לא המקרה , נניח אם למשפחה מרובת ילדים שלפני הגירושין היתה עקרת בית , הרי שזה לגמרי לא סביר להטיל עליה חלק שווה במזונות.

מוציא לאור

גם לך מספר הערות:

1. מדבריך ניתן להתרשם שיש רק מקרה טיפוסי אחד של גירושין: האישה מצאה לה מאהב , זרקה את הבעל האוהב , שדדה את הדירה , הסיתה את הילדים נגדו , מבזבזת את דמי המזונות שהוא נותן לה על בילויים וביגוד , מכה את הילדים ולא נותנת להם לראות את האבא ומאלצת אותם לקרוא לאדם זר אבא (מה שאין כן אם האב יקבל משמורת שאז אף פעם לא יאלץ את ילדיו לקרוא לאדם זר אימא). אבל אין צורך בהכללות מטופשות כאלה. אף אחד אינו עוסק בשאלה אם ברוב מקרי הגירושין הבעל הוא צודק או האישה , או מי משני המינים מתנהג בדרך כלל בצורה יותר צודקת כאשר יש ביניהם סכסוך. השאלה היא צדקת מערכת החוקים והצדקה לסוג הכוח שהיא נותנת בידי כל אחד מהצדדים.

אינני חולק עליך באשר לטענותיך בנוגע למזונות מופקעים או אי אכיפת הסדרי הראיה. אני לא מכיר מספיק את המציאות ויתכן שיש צדק בדבריך , אבל השקפה שמבוססת על הכללה כזאת שבדבריך (יתכן שהיה אפילו מקרה אחד שבו זה היה ממש כך) היא בהכרח מעוותת. האיש או האישה הסובלים מעוולות המערכת אינם נציגים של המגדר שאליו הם משתייכים והעובדה שאישה אחת עשתה עוולה אינו יכולה להצדיק עוולה כלפי אישה אחרת.

2. אני מבין שאתה רוצה לטעון שיש להשאיר בידי הבעלים את נשק הסירוב כמשקל נגד להטיה לטובת הנשים שלדעתך קיימת במערכת . אבל לענ"ד אין דמיון בין שני הדברים . עד כמה שבתי המשפט מוטים לדעתך לטובת הנשים , הרי מדובר בבית משפט שבו ניתנת לבעל הזדמנות להציג את עמדתו, להביא מסמכים ולשכנע .דבר זה אינו מבטיח מפני עוולות , שופטים הם לא יותר מאשר בשר ודם , אבל זה מגוחך לומר שלנשים יש את הכוח לדפוק את בעליהן עד הסוף תוך מניפולציה חופשית של מערכת המשפט. מאידך , נשק הסירוב הוא נשק עצום שכמעט ואינו מוגבל בכוחו. כל אחד יכול להשתמש בו , ללא קשר לשאלה אם גם למסתכל מבחוץ ברור שנעשתה לו עוול. כמשקל נגד למערכת שהיא אולי מוטית , אבל בכל זאת היא מהווה מערכת חוקים שיש בה סדר מסוים שנאכף על ידי אנשים בלתי מעורבים , אתה מציע בעצם היעדר כל חוק ומתן כוח כמעט מוחלט בידי אחד הצדדים.

אולי זה מתאים לתפיסה המכלילה שהגברים הם תמיד האבות האוהבים שנדפקים בידי נשותיהם שמצאו להן מאהב , אבל אני בטוח שגם אתה מבין שהמציאות יותר מורכבת וכנגד כל מקרה שבו הצדק המוחלט נמצא בצד הבעל יש מקרה שבו הצדק המוחלט נמצא בצד האישה  ושבדרך כלל לשני הצדדים יש תביעות צודקות. מכיוון שזה המצב הרי שמתן כוח מוחלט בידי אחד הצדדים אינו מביא יותר צדק.

ומה שטענת שגם לנשים יש יכולת לעכב גט פשוט אינו תואם את המציאות. אישה יכולה אולי לעכב גט אם כל צופה מבחוץ יהיה משוכנע שהצדק המוחלט נמצא אתה (וגם לזה צריך רחמים מרובים) . בכל מקרה אחר כל מה שהבעל צריך לעשות הוא לשכנע כמה רבנים בחו"ל ולארגן לעצמו היתר מאה אברכים. וגם אם זה לא ימצא חן בעיני הרבנות דכאן , הרי אין לו כמעט שום בעיה לצפצף עליהם . מאידך , בכדי שהבעל יוכל לעכב גט הוא לא צריך שתביעתו תהיה סבירה וצודקת.

3. עיינתי בלינקים שהבאת . טענתם העיקרית היא שבתי המשפט מוטים לצד ההשקפה המיושנת שתפקיד הבעל לפרנס ותפקיד האישה לגדל את הילדים . אינני מכיר מספיק טוב את המציאות בחברה הכללית , מקום אשר דבר המהפכה הפמיניסטית ודתה מגיע , אבל בקרב שלומי אמוני ישראל , ההשקפה המיושנת הזאת היא המציאות , לבד מאצל אחינו בני התורה שם הגישה השלטת היא שתפקיד האישה גם לפרנס וגם לגדל את הילדים. דה פקטו, המציאות היא שהסדר הנישואין הוא הסדר של חלוקת עבודה שבו הבעל הוא המפרנס והאישה היא עקרת הבית הנושאת בעול גידול הילדים ושאר ענייני הבית. רוב הגברים אצלנו אינם יודעים אפילו כיצד מפעילים מכונת כביסה ובתור לטיפת חלב אתה מוצא כמעט רק נשים. מעניין מה תאמר על אישה שמסרבת לקחת על עצמה את העול הזה באופן בלעדי, קל וחומר לאישה שתדרוש להטיל את העול הזה באופן בלעדי על הבעל .

זה לא הוגן ולא סביר לומר שההסדר הזה צריך להיבטל ברגע שבו הוחלט על פירוק החבילה.  אם בזמן שהבעל התביית על מקום עבודה וגם התקדם בה , האישה הקדישה את עצמה לענייני הבית , איה הצדק שבתביעה שהיא צריכה להתחיל מההתחלה ולשנות את תפקידה? בדרך כלל יש בכך גם משום הפקרות כלפי הילדים , כל הורה יודע שגידול ילד הוא עניין מורכב הדורש ניסיון ורוב הבעלים אצלנו חסרי ישע לחלוטין כאשר מסיבה כלשהי האישה אינה מתפקדת (בתור דוגמה קטנה , מעולם לא ראיתי שכאשר האבא נעדר מהבית לזמן מה ששולחים את הילדים מהבית לבני המשפחה האחרים , אבל פעמים רבות זה מה שעושים כאשר האימא נעדרת בגלל לידה וכדומה). אז אתה צודק אם אתה טוען רק שצריך לבחון כל מקרה לגופו , אם הבעל הוכיח את עצמו גם לפני הגט ונשא בעול גידול הילדים לא פחות ואפילו יותר מהאישה  , שיש לו תביעה צודקת על משמורת , אבל אתה בעצמך יודע שברוב המקרים , לפחות אצלנו, יתברר שהאישה היתה זאת שנשאה בעול הזה.

לענ"ד , אינך יכול לדרוש שינוי גישה ביחס למשמורת מבלי לדרוש מהפכה מקיפה ביחס לתפקידי הבעל והאישה.

לסיכום 
1) אני מסכים איתך שיש לתקן עוולות כמו הטלת דמי מזונות מופקעים או אי אכיפת הסדרי ראיה (כאמור איני מכיר את המציאות ואיני יודע אם אתה מתאר אותה כמות שהיא או לוקח בחשבון את כל הצדדים וכתבתי זאת בהנחה שאתה צודק בתיאורך).

2) עם זאת זה לא מצדיק לענ"ד מתן נשק חזק כל כך, כסירוב גט, בידי הבעל .

3) באשר לתפיסה המיושנת שנוטה להפקיד את המשמורת בידי האישה , לענ"ד היא מחויבת המציאות במצב החברתי הנוכחי בקרב שלומי אמוני ישראל.