|
|
| נשלח ב-19/3/2006 07:43 |
 |
| |
אין ספק שבעיית מסורבות הגט היא בעיה חמורה, לגברים ובמיוחד לנשים, ובעיקר לדתיות שבהן, ובפרט לנשים הצעירות, שכל שנה בחייהן "קובעת", ואף שללא דתיות, היא חמורה פחות, הרי ''פחות'' זה, הוא חמור דיו.
הקשר הכפוי אף אילו היה ללא כל השלכות, היה די בו כדי להכניס "ללחץ", ומכ"ש כאשר הדבר מונע מהן רישום כ"נשואה" לחברה ה"חדש" לחיים, וע"י כך לזכות בהטבות הכספיות שהממשלה מעניקה לזוגות נשואים.
מבחינה מסויימת דומה בעיית המסורבים/המסורבות לתחזית מזג האויר, כל אחד מדבר עליה אך איש אינו עושה דבר, ובמצב של היום אף אינו יכול לעשות דבר, מלבד לכתוב מאמרים ולמסור בראיונות לעתונות על רעיונות שצצו במוחו. 
המצב הזה נובע מצירוף העובדות, שבישראל יש בלעדיות לדין הדתי בנישואים וגירושים, ומכך שעל פי ההלכה היהודית רק הבעל יכול לתת גט ולא להיפך, והגט חייב להינתן ברצונם החופשי של הבעל, ומאז ימי רבנו גרשם אף ברצונה החופשי של האשה.
הפתרון עבור רוב הציבור הוא פשוט- נישואין אזרחיים, וגירושין אזרחיים למי שנישאו בנישואין אזרחיים, אלא שהפתרון הפשוט יפתור רק את בעיית ה"מסורבים והמסורבות" שלא חפצו בנישואין "דתיים" שניכפו עליהם, ובאשר למסורבות ה"דתיות", זו תהיה הבעיה שלהן, הן בחרו בדרך חיים דתית מרצונם החופשי.
בבג"צ 130/66, חיים שגב נ' בית הדין הרבני צפת, פ"מ כא (2) עמוד 446, אמר הנשיא אגרנט:
"השאלה הרחבה, אם רצוי להנהיג היום במדינת ישראל גם נישואין לא-דתיים כדי לשחרר מהתלות בצורת הנישואין הקיימת את אלה אשר בגלל השקפת העולם שלהם כאמור, מתנגדים להיזקק לטקס דתי (בפרט בענין שיש לו השלכה כה אישית ואינטימית על אורח חייהם) - או שמא יש להעדיף את ההשקפה האומרת, שנוכח היותו של מוסד "החופה וקידושין" כה מושרש במסורת של העם היהודי ועקב ערכו ההיסטורי הגדול של התפקיד שמילא מוסד זה במשך הדורות בהבטחת אחדותו, לא בשלה עדיין השעה להנהגת תיקון חברתי כה יסודי - השאלה הסבוכה הזאת יש לה פנים לכאן ולכאן (ראה מאמרו המעניין של ד"ר יעקב לוינגר, "האמנם נישואין אזרחיים יפלגו את העם?", בקובץ "אבנים" (966), חוברת ו, ע' 65). לדעתי, תהיה העמדה שיש לנקוט לגביה מה שתהיה, מכל מקום אין בית-משפט זה יכול לשמש - אחרי שהמחוקק בשנת 1953 חייב את הנישואין הדתיים כצורת נישואין יחידה - הפורום המתאים שבו יתנהל המאבק לטובת הרפורמה האמורה".
בעוד שהפתרון הפשוט הוא נישואין אזרחיים והקמת "יחידת משכנעים" של בוגרי יס"מ (לדתיים ודתיות), המציאו בעלי IQ של חמישים המצאות גאוניות.
בהצעת חוק שהועלתה על ידי ח"כית חילונית, אורית נוקד ממפלגת העבודה הוצע שכעבור שנה מהרגע שבו בית דין רבני יפסוק חיוב גט, יתבטלו הקידושין. זה ייעשה באמצעות הפקרת כסף הקידושין - הטבעת, שהיא הכלי ההלכתי באמצעותו הבעל "קונה" את אשתו - וממילא הקידושין יתבטלו, מקורה של הצעה זו הוא ביוזמה של שני ''אישים דתיים'':
האחת היא זהבה פישר, הגאון התורן שמאחורי "חרם המקוואות", שלפי הצעתה היה על כל הנשים דתיות, (לא רק מסורבות, אלא כלל הנשים), לסרב ללכת למקווה, וממילא תהיינה פסולות ליחסי אישות, עד שהמערכת הדתית תפתור את הבעיה.
הרעיון בא לה מהמחזה היווני הקלאסי "ליזיסטרטה" של אריסטופנס, שבו מארגנת גיבורת המחזה חרם יחסי מין כדי ללחוץ על הגברים להפסיק את המלחמות ביני ללחוץ על הגברים להפסיק את המלחמות ביניהם.
ממש אינטליגנטית. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
השני הוא הפרופ' ליפשיץ. הספציאליסט שמאחורי ה"למדנות" של ההצעה.
ליפשיץ הסביר שלא מדובר בהפקעת הקידושין עצמם, אלא בהפקעת כסף הקידושין, וסמכות כזאת מסורה, על פי ההלכה, לא רק לבית הדין אלא גם לקהל. הכנסת, הוא אומר, מוגדרת כנציגת הקהל לצורך העניין.
היתה זו פישר שעשתה את ה"עבודה השחורה", תחילה ניסתה לעניין ח"כים דתיים, אך אלה סירבו לפעול בלי "הכשר" רבני סמכותי. בצר לה, חיזרה אחרי ח"כים חילונים, עד שהגיעה לאורית נוקד ממפלגת העבודה, שהרימה את הכפפה. נוקד אומרת שעשתה זאת "דווקא מכיוון שמצא חן בעיני החיבור ביני לבין אנשים דתיים כדי להרים את התיקון הזה, ממקום שבו הבעיה יכולה להיפתר דווקא מתוך ההלכה ולא בניגוד לה".
אף שפישר אמרה, ליפשיץ אמר, ואורית נוקד אמרה, הרי הציבור, הכנסת או הממסד הרבני לא אמרו.
הפקעת קידושין מסוג אחר הציע הד"ר אביעד הכהן, שגם הוא מרצה למשפט עברי, המכהן כסגן הדיקן במכללת "שערי משפט" בהוד השרון. בספר חדש שיצא באנגלית, "דמעות העשוקים", מציע הכהן הפקעת קידושין שתיעשה לא על ידי הכנסת, אלא הפקעה המבוססת על העיקרון של"מקח טעות", כלומר על הטענה שעצם האגרסיוויות של הבעל בסירובו לתת גט, יכולה, בתנאים מסוימים, להעיד שהנישואים היו מבוססים מלכתחילה על טעות, ומכאן שהם יכולים להתבטל. "העיקרון של ביטול קידושין בשל 'מיקח טעות' כבר מצוי בהלכה", אומר הכהן, "והניסיון שלי, בעקבות הרב הפרופ' עמנואל רקמן, הוא להרחיב את עילות ה'מקח טעות' גם לאלימות או לסחטנות לא סבירה". הוא מוסיף, עם זאת, ש"ברור שמדובר בפתרון רדיקלי שמתאים למקרים נדירים יחסית".
כמרצה למשפט עברי המכהן כסגן הדיקן במכללת "שערי משפט" בהוד השרון, הוא חושב, שכאשר אדם שחי עם אשה במשך שנים, "חיים נורמליים", מסרב לתת לאשתו גט עד שבקשותיו יתמלאו, נישואיו היו "מקח טעות", "כלומר, עצם האגרסיוויות של הבעל בסירובו לתת גט, יכולה, בתנאים מסוימים, להעיד שהנישואים היו מבוססים מלכתחילה על טעות, ומכאן שהם יכולים להתבטל".
מה אומר לכם ? כשהייתי "קטן" חשבתי, שמרצים למשפטים הם חכמים, כשבגרתי התברר לי שטעיתי.
התברר לי שהם גאונים.
גאונים בקשקושים.
_________________________________________________________________________
יאיר שלג, "נישואין שיסודם בטעות, יבוטלו", הארץ, 12 בדצמבר 2004.
http://www.panim.org.il/press/haaretzeirit.htm
_________________
"הכנסת" מרכז המחקר והמידע, מסמך רקע בנושא: "פתרונות לבעיית מסורבות הגט –
היבטים הלכתיים".
http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/m01296.doc
תוקן על ידי - נישטאייך - 19/03/2006 7:53:31
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2006 14:10 |
|
| |
אחרי שכתבתי את הודעתי האחרונה, קבלתי לתיבתי האישית:
"קראתי את דבריך ואני לא מבין את הביקורת שלך על אביעד הכהן - לדעתי הוא צודק. אשה כשהיא מתחתנת לא מצפה שבעלה יסרב לתת לה גט ויענה אותה שנים ארוכות. אפשר להגיד שהיא מתחתנת על מנת שבעלה יהיה חבר ושותף וכשהם יתגרשו שיתייחס אליה בכבוד. לכן סרבנות גט ועגינות זה מקח טעות, בעיני...".
מאחר וייתכן והשואל אינו היחידי המודאג משאלה זו, אני עונה עליה ברבים:
ביקורתי על אביעד כהן היתה, מפני שכמשפטן ד"ר, אין ספק שהוא יודע שהמושג "מקח טעות" המבטל קידושין, מתייחס רק ל"פגם" שהיה בשעת הקידושין, אלא שהוסתר מעיני המקדש או מהמ קודשת, ולא כאשר אותו "הפגם" הופיע רק לאחר הקידושין אפילו אם היה בדרגה כזו, שאילו היו יודעים שהוא יופיע, הוא לא היה מקדש או היא מתקדשת, הקידושין תופסים, מפני שבשעת הקידושין הוא לא היו במציאות.
לדוגמה, בחור צעיר התחתן עם בחורה צעירה, והנה מיד לאחר הנישואין התפתחה אצל אחד מהם מחלה שאין ספק שאילו ידעו שכך יהיה, הם לא היו מתחתנים, אעפ"כ אין אנו אומרים שהקידושין בטילים, מפני שמה שמוגדר כ"מקח טעות" המבטל את הקידושין אף שלא היה תנאי, הוא רק בחסרון "מוסווה",שהיה בעת הקידושין, במלים אחרות, ההבדל בין מה שמוגדר כ"טעות" שדי בו לבדו אף ללא תנאי, כדי לבטל את הקידושין, ומה נקרא "תנאי" שצריך שיהיה במשפטי התנאים - הוא בין אם החסרון היה בזמן הקידושין, או נולד אח"כ,
אם היה בזמן הקידושין, זהו "טעות", ואילו אם נולד אחר הקידושין, הוא "תנאי", שכדי שיהיה "בתוקף", צריך שיהיה כמשפטי התנאים.
ולכן, הטענה שאשה כשהיא מתחתנת לא מצפה שבעלה יסרב לתת לה גט ויענה אותה שנים ארוכות. אפשר להגיד שהיא מתחתנת על מנת שבעלה יהיה חבר ושותף וכשהם יתגרשו שיתייחס אליה בכבוד. לכן סרבנות גט ועגינות זה מקח טעות, אחרי בקשת סליחה, אינן אלא שטויות במיץ עגבניות.
כי אם אמשיך בצורת הגיונך, על כל נישואין המסתיימים ב"פירוק התא המשפחתי" להיות בטלים, מפני שאין ספק שאנשים לא היו מתחתנים, אם הם היו יודעים שנישואיהם יתפרקו.
נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2006 14:49 |
|
| |
נישט,
לטובת השעשוע המשפטי בלבד:
מה דעתך (ודעת נכבדי הפורום כולם) על משפט הקידושין הבא:
הרי את מקודשת לי... על מנת שאם תדרשי גט אני מתחייב לתיתו לך בתוך יום אחד משדרשת, ועל מנת שאם אדרוש ממך את תקבלי מידי גט.
-----------------------------
ושאלה שמנקרת אצלי כבר זמן רב, ורק עתה הזדמן לי לכותבה:
האם אפשר לתרגם לאידיש או לעברית, בלי ערבוב בין השפות, את החתימה שלך:
"נישטאייך הוא נישטאיך"?
תודה
<אופייני לי - ציטטתי וטעיתי בציטוט!>
נוהל שכן
זה כאן!
תוקן על ידי - השכן - 19/03/2006 14:56:36
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2006 15:11 |
|
| |
נישטאיך כתב
המצב הזה נובע מצירוף העובדות, שבישראל יש בלעדיות לדין הדתי בנישואים וגירושים, ומכך שעל פי ההלכה היהודית רק הבעל יכול לתת גט ולא להיפך, והגט חייב להינתן ברצונם החופשי של הבעל, ומאז ימי רבנו גרשם אף ברצונה החופשי של האשה.
1) בלעדיות לדין היהודי. זו לא הבעייה הבעייה שיש בלעדיות לבית הדין הרבני שהמדיניות שלו מחמירה יותר מהדין היהודי. אם היו מקימים בתי דין עם רבנים יותר ליברליים, אין ספק שרוב המקרים היו נפתרים.
2) על פי ההלכה היהודית רק הבעל, וברצון חופשי. לפי ההלכה אפשר לכפות בעל לתת גט, ואפשר להתיר לבעל נישואין שניים. זה תלוי בעילה מוצדקת. הבעייה היא שבטקסט התלמודי מוזכרים רק עילות מאד מסוימות. ומה שנשאר הוא להבין האם חז"ל התכוונו רק לריח הפה או שגם ריח מהאוזניים אמור לגרום גועל לאשה ומצדיק כפיית גט.
במלים אחרות: דיינים רבים יגידו שבעל מכה שאין לו ריח רע מהפה אינו חייב לתת גט. נראה הגיוני שלפי דין הגמרא ופוסקים רבים, אפשר לכפות גט במקרים רבים שמגיעים לבית הדין, אלא שלאף אחד אין את האומץ לעשות זאת.
יש גם טכניקה פשוטה. באותו רגע שרב מתיר משהו, הוא מיד נהפך ל"לא רב". זו טאוטולוגיה פשוטה. זו ההלכה. כל הרבנים פוסקים כך. מי שפוסק אחרת אינו רב. ובא לציון גואל (אך לא לעשוקים).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 02:03 |
|
| |
שאלת תם. כיצד ניתן לפתור את בעיית הגט שהעלה פותח הפתיל, בלי להשוות את מעמדם של הגבר והאישה, לא כחפצים ולא כקניינים, אלא כשני אנשים הכורתים ביניהם ברית שבין שווים. כלומר האם ניתן לפתור את הסוגיה, בלי להתיר את חוסר השיוויון המוחלט הקיים בין הגבר לבין האישה, הן בחוזה הנישואין הדתי הבא לידי ביטוי בכתובה, ומכאן ולכן בגירושין. כפי שכתב נדמה לי אישציפור: "הרקע ההלכתי הזה קובע... שהאשה מתקדשת (נקנית) לאיש, וקונה את עצמה בגט (שתקבל מיד בעלה) או במיתת הבעל." כפי שאישציפור הסביר, מצב עניינים זה הוא-הוא אשר שומר על יציבות מוסד הנישואין, משום שהנשים נחשבות לקלות דעת, ולכן עלולות לפרק את הנישואים על עניינים של מה כך. מסיבה זאת דעתן פחות נחשבת כאשר הן אלה היוזמות ומבקשות להתגרש. ומשום כך הסכמתו של הבעל, הגבר, נדרשת ומכרעת בסוגיה, שדעתו אינה קלה, ואינו מבקש להתגרש על עניינים של מה בכך. וכל זאת על-מנת להעצים את מוסד הנישואין וכדי לשמור על יציבתו וקדושתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 02:10 |
|
| |
נוריקו
אינני מסכים עם אישציפור , אבל למען ההגינות יש לציין שהוא לא ביסס כאן את עמדתו על קלות דעתם של נשים , אלא על כך שבחלוקת התפקידים הקיימת , האישה היא היוצאת פחות נפסדת מן הגירושין .
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 02:33 |
|
| |
מציץ ונפגע שלום
אני מניחה שאתה מתכוון לטיעון בדבר האחריות על המשפחה. בלי להכנס לשאלה הגדולה הזאת, אם בכלל אפשר לערוך השוואה הוגנת מי אחראי יותר ומי פחות מבין בני הזוג; והרי כבר אמירה שכזאת מניחה חוסר שיוויון; ובכל אופן הרי שכל משפחה וצרותיה ושמחותיה ואירגונה הפרטי משלה; הרי שאפשר בכל זאת לטעון ללא צל של ספק שהאישה היא זו היולדת. ומן הטעם הזה התפתח בקרב רוב התרבויות ונקבע, שאם אין איזו בעיה שאינה מאפשרת, הרי שהאישה היא זו שמחזיקה בילדים; האיש יתרום את חלקו במזונות שהוא משלם, עבורם.
אני לא מוצאת שאפשר לטעון בשום אופן שמישהו יוצא מורווח יותר או פחות מגירושים שהם בבחינת גהינום ומכל זווית שהיא. אם כבר חלילה הוא מתחרש הרי שצריך לשאוף לרע במיעוטו; ובדרך שווה. הסכם שנולד בין לא שווים יגווע בין לא שווים. אלא אם יותר ויפתח מחדש. אם ההלכה היא המטריה הרי שצריך לפתוח מתחת למטריה. הרי זו הלוגיקה. פשוטו כמשמעו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 07:09 |
|
| |
נוריקו,
כתבתי פה בעבר, שאני מכירה הצעה להעביר את הנישואין מן הקטגוריה ההלכתית של דיני קנין (שהיא היא - בין אם כסימפטום ובין אם כיסוד - הבעיה), אל הקטגוריה ההלכתית של דיני שותפים.
האם יוכלו חכמי/ות הפורום להסביר לי את ההבדל המהותי בין שתי הקטגוריות, ולבחון כאן את ההשלכות ההלכתיות של "מעבר" כזה (איני מתכוונת בהכרח להתכנות של מעבר כזה, אלא לעקרון)?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 07:55 |
|
| |
דברי מציץ-ונפגע מהעמוד הקודם: "מה לדעתך חובותיו של אבא כלפי ילד שאינו יכול לראות
מסיבות אחרות? נניח שאדם הביא ילד לעולם והוא סובל ממחלה נדירה ואי אפשר לראות אותו אלא פעם
בשבוע , האם האבא פטור מתשלומים?
הבה ואסביר לך למה האבא חייב לשלם בגלל עצם זה שהביא ילד לעולם. אני בטוח שגם אתה מבין שהחברה
איננה יכולה לאפשר קיום מצב שבו אדם שאינו מסוגל לדאוג לעצמו , לא יהיה מי שידאוג בשבילו, אין
מצב שבו החברה תוכל להפקיר מישהו למות מרעב , אם אין מי שיקח אחריות על אותו אדם , הרי
שהמדינה והחברה בכללותה הם אלה שחייבים לשאת באחריות . ילד אינו יכול לספק לעצמו את צרכיו ,
לכן אם אין מי שיקח אחריות על הילד, החברה היא זו שתצטרך לשאת בעול , לכן החברה גם זכאית
לדרוש שלא יטילו עליה עול כזה , אדם אינו יכול להביא ילד לעולם מבלי להיות האחראי הראשי לספק
את צרכיו... "
זה לא מדוייק. אמנם החברה תצטרך לשאת בעול כל עוד הילד קטן, אך לאחר שיגדל, הוא בדרך-כלל
יחזיר את מה שהשקיעו בו ויותר מזה (כשישלם מסים), כך שאפשר לראות בתרומתה של החברה מעין
הלוואה. לעומת זאת, הורים שילדיהם נותקו מהם, לא יקבלו שום תמורה בעד ההשקעה שלהם, הם יזדקנו
לבד וימותו לבד, ולכן זה לא צודק לחייב אותם להשקיע.
עכשיו האדם מרגיש שהוא נדפק , הוא התכוון לקבל על עצמו אחריות זו בגלל שהוא ציפה לתמורה
ועכשיו אין לו את התמורה הזאת . ובכן יש הרבה מצבים כאלה , נניח אדם שלווה כסף והשקיע אותו
ואיבד את המכנסיים, הרי גם הוא קיבל על עצמו את האחריות להחזיר מתוך ציפייה מסויימת ולא העלה
על דעתו להפסיד. אבל זה פירוש המושג אחריות , אם יצרת בעיה אתה חייב לפתור אותה בעצמך, גם אם
ציפית שהכל יראה אחרת. גם זה כלול בקבלת האחריות. - העניין הוא שבמקרה זה החברה היא
שיוצרת את הבעיה בכך שהיא מנתקת בין האב לבין הילדים (במקרים מסוימים). זה יותר דומה לאדם
שלקח הלוואה ואז הפסיד את כספו באשמת המלוה.
לכן נראה לי שאם המדינה קובעת שצריך לנתק את הילדים מאחד מהוריהם, אז המדינה צריכה למלא את
מקומו של אותו הורה בתשלומי המזונות.
בהלכה אמנם לא מצאנו שיש קשר בין תשלומי המזונות לבין הקשר עם הילדים, אבל מצד שני גם לא
מצאנו שהחברה מנעה מהורה ליצור קשר עם ילדיו. הקשר בין הורים לילדים היה מובן מאליו ובלתי
מותנה, ולכן היה אפשר להטיל חובות בלתי מותנות על ההורים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 09:49 |
|
| |
אראל
ראשית כל , החוק אינו מנתק את הקשר בין ההורה לילדו , הוא רק קובע שמכיוון שמאז משפט שלמה התברר שאי אפשר לחצות ילדים לשניים , הרי שהם ישנו ויגדלו בעיקר אצל אחד ההורים ויתקיימו הסדרי ראיה עם ההורה השני .אין מוצא אחר וברגע של גירושין ההכרעה נכפית על המערכת. וזה סביר מאד לקבוע שהילד אינו צריך לסבול מכך שהוריו נתגרשו . הבעיה הזאת היא בהחלט לא בעיה שנוצרה על ידי החברה .
שנית , מה שאמרת שהחברה צריכה לקחת את העול הזה מפני שזה מעין הלוואה ,לא הבנתי מנין אתה כל כך בטוח שההשקעה תחזור לחברה . בכל מקרה , אני חושב שזה מושכל ראשון שאדם שמביא ילד לעולם ומתחרט ואומר שהוא מוותר על תמיכת הילד לעת זיקנה ורוצה להסתלק מן האחריות שלו על ילדו, שהוא נחשב לפושע אם הוא עושה זאת. זה קומון סנס פשוט שכל עוד הילד עצמו הוא חסר ישע למולידיו אין זכות להפקיר אותו , לא משנה מה , גם אם יש לו רק תוחלת חיים של 20 שנה והוא לא יוכל להחזיר להוריו את השקעתם , אלא אם כן ההורים מצאו מישהו שיקח במקומם את האחריות. אין מצב שבו לא יהיה מי שיהיה אחראי והאחריות הראשונית היא על ההורים בדין , לפי כל הגיון וקומון סנס.
והעובדה שהילדים אינם גדולים באותו בית עם האבא , אינו אומר שהקשר ביניהם נותק.
לגבי ההלכה , עיין רמב"ם סוף פכ"א מהלות אישות ותמצא נחת. ישנם שיטות שונות לגבי משמורת ובורור שם שאין קשר הכרחי בין משמורת למזונות. דעת הרמב"ם , למשל, שעד גיל 6 הילדים הולכים אצל האם בכל מקרה ומגיל 6 ואילך הרי אלו הבנות שהולכות אצל האם , והאב מחוייב לזון בכל מקרה. מגיל 6 ואילך יכול האב לטעון , לגבי בנים בלבד , שאינו רוצה לזון אם אינו מקבל את הבן אצלו. יש שם שיטות אחרות בנוגע למשמורת וכמו כן יש הרבה לדון גם בכל מיני חילוקי דינים לדעת הרמב"ם (ויש לעיין גם, אם מקבלים את פסק הרבנות הראשית שבימינו כופין על האב לזון עד גיל 15 אם זה אומר שגם אינו יכול להתנות מזונות במשמורת לשי' הרמב"ם עד גיל 15), אבל ברור לחלוטין שבאופן עקרוני לפי ההלכה משמורת לחוד ומזונות לחוד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 12:25 |
|
| |
מציץ_ונפגע יקר,
אהבתי את תגובתיך הרציניות ואף המעמיקות, יש לומר.
ועדיין מעמדתי - שבאה מתוך נסיון רב - לא אזוז.
לדעתי, מתוך בחינת המציאות בעינים פקוחות לרווחה, (ואני מרשה לעצמי להשתמש בציטטה מדבריך), נשק הניכור הוא נשק עצום שכמעט ואינו מוגבל בכוחו. כל אחת יכולה להשתמש בו.
לטעמי, העובדה שכל אשה יכולה לקחת את הילדים למשמורתה, ואף לנכר אותם מהאב, ועוד לקבל מזונות טבין ותקילין - עובדה זו מוכיחה אצל מי הכוח האמיתי.
אינני מדבר כמובן על גברים שלא צריכים את ילדיהם.
בעיני, הזכות להורות היא לא פחות מהזכות לחירות. וכנגד הכח לנטרל חירות, יש לאשה כח לנטרל הורות.
ועוד לא דיברנו על העובדה הפשוטה שגם לאשה יש, פורמלית, את היכולת לעכב גט, אלא שמשום מה אין היא צריכה להשתמש בזה כמעט. והיתר מאה רבנים עדיין אינו נפוץ במחוזותינו.
אמשלום,
מצטער אם נפגעת. דיברתי על המצב הקיים, הבלתי ייאמן, שהגברים נסחטים במהלך הגירושין ולאחריהם, וזו הסיבה לבריחה והשתמטות של אלפים מתשלום מזונות. לא אכיפה הדוקה יותר תעזור, כחזונו של ביבי, אלא יחס הוגן וסיוע לאב לקיים את הורותו וביצוע סנקציות קשות על אמהות מנכרות.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 14:35 |
|
| |
מו"ל, אתה צודק, כמובן, שלעתים האשה מתנהגת בחוסר הגינות בסיסי, ותוך הפרת זכויות מהותיות של האיש (אם כי אני חולקת עליך בענין משקלה של זכות ההורות, מכל מקום אין חולק שיש לאב זכויות לקשר ראוי עם ילדיו).
מסקנתך, עם זאת, אינה מתבקשת. מדוע יענשו הילדים? הרי הם לא פשעו, ואם בית הגידול שמספקת אמם הוא חממה לניכור כלפי אביהם, הרי שהם כבר סובלים?
יש אמצעים חוקיים לחייב את האשה לתת לאב גישה לילדיו, ולכבד את זכויותיו ההוריות של בעלה לשעבר. יש אמצעים חוקיים לחייבה להשתמש בדמי מזונות הילדים באופן ראוי, ולמטרה להם נועדו. אפשר לעשות שימוש באמצעים אלו (ואם סבורים שהאמצעים אינם מספיקים, יש לשפרם).
אולם הענשת הילדים במניעת מזונותיהם, ובאבדן הקשר של אביהם איתם, אינה משיגה מטרה זו, ואף מגדילה את הפגיעה בילדים.
אני חוזרת שוב - הילדים אינם צד לסכסוך, לא פשעו, ואין זה ראוי להענישם. הסכסוך הוא בין ההורים, וצריך להפתר במישור שביניהם בלבד.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 17:21 |
|
| |
אמשלום
נישואין וגירושין-בין החוק האזרחי וההלכה
אף שנישואין וגירושים קיימים גם בחוק האזרחי, שונים הם מהנישואין והגירושין ההלכתיים, בהליכיהם ובתוצאתם מהאזרחיים, בעוד שלפי ההלכה היהודית "המקורית", הנישואין והגירושין היו "פעולות פרטיות" שבין הבעל והאשה, שבהן הבעל הוא המקדש והמגרש, ואילו האשה היא המתקדשת והמתגרשת, ללא כל צורך בב"ד, או לאדם מורשה בסדור הנישואין או הגירושין, הרי לפי החוק החילוני, הנישואין הן בעלי הכרה רק כשבני הזוג נרשמים אצל רושם נישואין ממשלתי מוסמך, ואילו פירוק נישואין הוא רק ע"י פסיקת בית משפט, המכריז על ביטול הנישואין, ובעוד שלפי ההלכה נוצרים ע"י הנישואין איסורים, וע"י הגירושין היתרים, הרי לא כן בחוק החילוני, שבו הנישואין אינם אוסרים דבר, והגירושין אינם מתירים דבר, ואינם אלא ככל שותפות אחרת שבין שני אנשים, עם השלכות ממוניות מפורשות או מכללא, והמיוחד בה הוא, שאף שהיא "שותפות פרטית", הרי החוק מקנה לזוגות נשואין כחוק, זכויות שאינן אף לזוגות החיים יחד והמוכרים חוקית, כחיים ביחסי "ידועים בציבור".
שלבי הנשואין-בנישואין אזרחיים.
במשפט הבינ"ל מקובל לתאר את קשר הנישואין, כמורכב משלושה שלבים:
שלב ראשון – כניסה לקשר הנישואין.
שלב שני – מהלך חיי הנישואין.
שלב שלישי – סיום קשר הנישואין.
העיקרון במשפט הבינ"ל הוא, שבכל אחד משלושת השלבים, קיים שוויון מלא בין בני הזוג, והיינו, ששניהם נכנסים לנישואין כבעלי זכות שווה, שניהם חיים את חייהם המשותפים כבעלי זכות שווה, ולכל אחד מהם זכות שווה לבקש את פירוק הנישואין.
אף שבסעיף 1 לחוק שיווי זכויות האשה תשי"א-1951 נאמר:
"דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית , וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה באשר היא אשה לכל פעולה משפטית –אין נוהגין לפיה".
הרי בסעיף 5 שבאותו חוק נאמר בפירוש:
"אין חוק זה בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין".
וזה אף שבנישואין לפי ההלכה, שאין ספק שהוא פעולה משפטית, לא קיים שוויון בין המינים, ואף לא באחד מן השלבים.
אי השוויון בכניסה לקשר הנישואין לפי ההלכה היהודית.
אף שלפי ההלכה היהודית ניתן לבצע את שלב הכניסה לנישואין, רק ע"י רצונם של שני הצדדים, (על "רצון כפוי" ו"רצון חופשי", ראה להלן), הרי הקידושין עצמם הם "חד צדדיים":
לפי ההלכה, הקידושין חלים רק אם האיש הוא המקדש, ורק אם "התקדשות"- האישה היא "פסיבית", ואילו כאשר האשה היא "מתקדשת" פעילה, הקידושין אינם חלין.
אי השיוויון בימי הנישואין.
אסור לאשה לקיים יחסים עם גבר חוץ מבעלה, בעוד שאין כל הגבלה על הבעל.
לבעל מותר (מעיקר הדין), לשאת יותר מאשה אחת, ובגידותיו או ביקוריו אצל זונות כשלעצמם, אינם סיבה מספקת לכפיית גט:
"והנה כתב הרמ"א בשו"ע אה"ע סימן קנ"ד: מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים, או שהודה י"א שכופין אותו להוציא, ואם כי למעשה אין כופין ברועה זונות לגרש כיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים, אבל מכל מקום יש לחייבו לתת לה גט.
אולם מקור דין זה הביא הרמ"א מחדושי אגודה ביבמות, ושם מבואר הטעם משום דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה לפרנסה. ובערוך השלחן הלכות גיטין סימן קנ"ד סעי' ט"ז מוסיף עוד טעם דאע"ג דעל שאר עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות יש שכופין דודאי נוגע לה לעונתה דרועה זונות ממאס בהיתר ובודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם סכנה יש בדבר". (פסקי דין רבניים חלק א עמוד 141 וחלק ח עמוד 124).
אם לרועה זונות נשאר די כסף כדי לפרנס את אשתו, ובאם אינו מסכן את אשתו, אין הזנות כשלעצמה סיבה לגירושין.
אי השיוויון ביציאה.
בשלב היציאה, רק הבעל יכול לגרש את אשתו, והסיבה לכך היא פשוטה: אם הוא היה זה שקנה אותה, הוא גם זה שמגרש אותה, וגם במקרים שבהם "פירקו" הב"ד נישואין, ייתכן שלא היה זה ע"י פירוק הנישואים, אלא ע"י ביטול הקידושין ("לשעבר"), כך שלא היו נישואין. (למה "ייתכן" ולא ודאי? ראה להלן).
_______________
השכן
<"האם אפשר לתרגם לאידיש או לעברית, בלי ערבוב בין השפות, את החתימה שלך">
זאת לא החתימה שלי אלא זהותי, כשבעבר לא יכולתי לשלוח הודעות תחת הניק נישטאיך התחלתי להשתמש בניק נישטאייך, וכדי שידעו שהם אחד, חתמתי את חתימתי, ועכשיו אני נאלץ לעשות כן פעם נוספת.
תרגום: לא אתם זה לא אני.
___________
לא יודע
<"זו לא הבעייה הבעייה שיש בלעדיות לבית הדין הרבני שהמדיניות שלו מחמירה יותר מהדין היהודי. אם היו מקימים בתי דין עם רבנים יותר ליברליים, אין ספק שרוב המקרים היו נפתרים">
הדברים שכתבתי הם מתוך מאמר שאני באמצע כתיבתו, שאינם שונים בהרבה מדבריך.
כתבתי לעצמי:
"אף שמדינת ישראל היא מדינה חילונית, חוקיה בנושאי "נישואין וגירושין" ליהודים, הם לפי ההלכה היהודית.
חוק שיפוט בתי דין רבניים, (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, (מיום כ"ד באלול תשי"ג- 1953 עמ' 165, פורסם ס"ח מס' 134), מעניק את הסמכות היחודית, לדון בעניני נישואין וגירושין בין יהודיים בישראל, לבתי הדין הרבניים.
סעיפים 1 ו-2 בחוק זה קובעים:
1. עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים.
2. נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה.
על "יהודים", "בישראל", "אזרחי המדינה", ו"תושביה" שבחוק זה, ראו "דיני ישראל", (שרשבסקי), עמודים 5-6 הערה 15.
ובאשר ל"על פי דין-תורה", שבחוק זה, נפסק כי:
"המונח "דין תורה" אין פירושו תורה שבכתב בלבד. הוא כולל, ללא שמץ של ספק, גם את ה"דרבנן", וכוונתו לכל אותו מכלול הלכות האישות המצויות בדיני ישראל, ואפילו אם יסודו של הדין הוא בתקנה שתקנו חכמי ישראל בדורות המאוחרים". (בג"צ 80/63 גורפינקל ואח' נ' שר-הפנים, פ"ד יז 2048, 2061, בג"צ 130/66 חיים שגב נ' בית הדין הרבני צפת, פ"מ כא (2) 528, ובעוד הרבה פסקי-דין אחרים).
הבג"צ שלא צמצם את ה"על פי דין תורה" שבחוק הנישואין, כדי לכלול רק את ה"גרעין הקשה" שבדיני האישות על פי דין תורה, אלא הרחיבו כדי לכלול "את מכלול הלכות האישות המצויות בדיני ישראל, ואפילו אם יסודו של הדין הוא בתקנה שתקנו חכמי ישראל בדורות המאוחרים", גרם לכך שהרחבה זו נוצלה ע"י הרבנות הראשית, ל"שליפת חומרות מחומרות שונות" והסתמכויות על גזרות הבל של אחרוני האחרונים, כדי להקשות על הנישאים בנישואין אזרחיים, ואף שהסיבות הן פוליטיות ולא הלכתיות, עומד הבג"ץ מן הצד ומשקיף על הנעשה, שהרי היה זה הוא שנתן לרבנות את הסמכויות ללא הגבלה, וכפי שציינתי באשכולי: "גט לחומרא-חומרא או זלזול",
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1793197
<"לפי ההלכה אפשר לכפות בעל לתת גט ואפשר להתיר לבעל נישואין שניים. זה תלוי בעילה מוצדקת. הבעייה היא שבטקסט התלמודי מוזכרים רק עילות מאד מסוימות שהצדיקו כפיית גט">
ואפילו יותר מזה, היו מקרים והיו תקופות בהם הפקיעו נישואין מבלי לחכות לבעל, אלא שכיום אין לאף אחד את האומץ לעשות את המינימום
<"יש גם טכניקה פשוטה. באותו רגע שרב מתיר משהו, הוא מיד נהפך ל"לא רב">
או לרב ריפורמי, ובא לציון לא גואל אלא גועל.
נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר
תוקן על ידי - נישטאייך - 20/03/2006 17:34:57
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2006 17:29 |
|
| |
נישטאיך,
שחר ליפשיץ (לדעתי רק ד"ר) הוא אחד המעצבים של הצעת חוק 'ברית נישואין' שלמעשה יוצרת שתי מערכות נישואין נפרדות. חוצמזה, מדובר בבחור מבריק.
|
|
|
|
|
