שמו של מחבר אקדמות רמוז בראשי השורות שלקראת סוף הפיוט:
רבי מאיר ברבי יצחק.
נשלח ב-12/6/2005 16:15
"אין לכך שום הסבר טבעי וזה צריך להיות נס לפי כל קנה מדה."
ועו פנינים מחברי הפורום.
ממש החברה מדהימים אותנו. אני מרגיש כאן באתונה, כולם כאן יודעים הכל בלי לברר בלי לחקור בלי לנבור בלי ראיות
זה יש לו החוצפה לכנות מדרשי חז"ל כנגועים בע"ז ואילו הוא התלמיד הקטן חף מאלילות אשרי זכיתי לכך לשמוע מהאדם החף מאלילות.
האחר, יודע בדיוק למה הנהרות מתייבשים בסיביר ואים זה פלא למרות שאני שמעתי מחקר מפורט מגדולי המומחים שהיו נבוכים לפשר הדבר. אך הוא בר אהבן ויודע מיד בלי פקפק.
השלישי יודע שהסמבטיון זה נס בלי ספק, הגם שיש כאלו תופעות כמו קילוח הגייזרים בארה"ב שנקרא "הנאמנות הישנה" 0LD FAITHFUL בלע"ז בגלל הקביעות של ההשפרצה שלהם בזמן ובמחזור מאד מסויים, וכך ישנם הרבה תופעות טבעיות תמוהות.
והכל בלי ראיות ובירור מחקרי, רק בקביעות נחרצות ובלצנות והצהרות של ביזוי התמים הטיפש שהוא בתמימותו גם שקוע באלילות עד הצוואר בלי שהוא שם לב.
נשלח ב-12/6/2005 16:51
אתנחתא
אני מסכים עם הביקורת העקרונית שלך (כלומר, עם הגישה ולא עם התייחסות לאנשים בודדים, וכל אחד יסיק מסקנות בעצמו).
זו נטיה שכיניתי אותה קודם להיות "אנתרופולוג של כורסה".
היא נובעת מההנחה שיש לכל אדם שכל ישר שמאפשר לו להבדיל בין אמת לשקר, לדחות תיאוריות לא מתקבלות על הדעת ולאמץ את הסביר.
ואכן, הגישה הטבעית והיומיומית הזו מספיקה לנו לרוב חיינו. אבל היא ודאי נכשלת בנושאים שראויים לעיון מעמיק יותר, תוך אימוץ מתודולוגיות נחוצות.
יש עוד להאריך בדבר, ואפשר שזה נושא שגם אליו ראוי האשכול להתפצל. על פי מה אנו מזהים את השקר הבלתי סביר?
ואולי תציין אתה, אתנחתא-מסתברא שלנו היקר, על פי מה הסקת אתה שאין הסיפור על "אקדמות" אמיתי?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-12/6/2005 18:07
אתנחתא מסתברא
אני מוחל לך על ההשמצות בתנאי שתגלה לי היכן חז"ל סיפרו את המעשיה הזו.
נשלח ב-12/6/2005 22:52
הנה: שר"ע ענה לקיסר "סמבטיון יוכיח" כששאלו "מה יום מיומיים" (סנהדרין סה:) ומופיע בעוד מדרשים
תודה לברבי
נשלח ב-13/6/2005 22:21
חלמישצור
בעניין ר"מ ש"ץ בעל האקדמות ור"מ בעל הנס העניין הוא מאד פשוט. בגוש-חלב יש בית קברות יהודי עתיק ובו קבורים כמה מבעלי התוספות שעלו בעליית 300 הרבנים מצרפת בשלהי האלף הקודם, וביניהם קברו של רבי מאיר ברבי יצחק שליח ציבור, שהיה מכונה בפי העם "רבי מאיר בעל הנס" בשל מעשה-נס כלשהו שאירע על קברו. לאחר שנטשו היהודים את גוש-חלב לאחר רעידת האדמה הגדולה (כמדומני) לפני כמאתיים שנה, עבר הכינוי "רבי מאיר בעל הנס" לקברו של התנא רבי מאיר "סתם", וזאת עוד קודם לנס שאירע במקום בשעת הקמת הבניין על הקבר (עיין בארוכה במוסף "התורני" לאחד השבועונים החרדיים שצויין לעיל).
נשלח ב-13/6/2005 23:20
אתנחתא מסתברא.
אני מתלבט אם בכלל יש טעם להמשיך את הויכוח איתך. ואומר לך מדוע,
לא משנה שהגמ' שם לא אומרת כלום על מה זה " סבטיון " ( לא סמבטיון ) אלא שהבנתך בגמ' זו סובלת מחוסר הבנה בסיסי .
האם לדעתך עמדו ר' עקיבא וטורפורנוס והתווכחו על ההוכחה של קביעת יום שבת שלנו כיום שבו שבת ה' מכל מלאכתו המוזכר בספר בראשית . ור' עקיבא הצביע לו על נהר אבנים הנמצא מולם ומראה לו כי נהר האבנים הזה מוכיח כדבריו כיון שבשבת הוא שובת ? האם אתה מניח שהיה לפניהם כזה נהר ? האם תופעה פלאית זו היתה ולא מוזכרת בשום ספר מכותבי דברי הימים וספרי המדע והגיאוגרפיה מלפני כ- 1900 שנה ? אילו היה כזה נהר והיו יודעים עליו – ואפילו שרק היו אומרים שפעם היה שם כזה נהר , אין ספק שמיד היו בונים שם בית כנסת / כנסיה / מסגד וכבר היה המקום נהפך למוקד עליה לרגל ( פקידת עקרות וח"י רוטל )
הגמ' שם מספרת על ויכוח בין ר' עקיבע בהיותו בכלאו – לפני הוצאתו להורג. היה זה לא היה ויכוח אלא התרסה . מה שרוצה הגמ' להראות את זלזולו של ר' עקיבא בשוביו. ואת עמידתו האמיצה עד סופו המר. ולכן אמר לו כי " ומה גבר מגוברין " – דהיינו – מי אתה בכלל ? במה אתה יותר חשוב מכל איש אחר ? . ואח"כ עוד אומר לו כי קברו של אביו מעלה עשן כל השבוע ובשבת הוא נח. – דבר שוודאי לא היה במציאות ( גם ר' עקיבא ודאי לא ראה את קבר איו של טורנופורוס שהיה בכלל ברומי , כנראה ) – אף קבר לא מעלה עשן ולא העלה עשן מעולם – היתה זו התרסה ועלבון – ואולי איום כי הרומאים יענשו בשמים על מעשיהם ורדיפתם את עם ישראל.
רש"י שמסביר את מה זה נהר סבטיון – סמבטיון – מביא את המדרש על הנהר שמאחריו גלו עשרת השבטים – הנהר הזה מזוהה לפי הרמב"ן כנהר גוזן - משום מה הודבק לנהר הזה האגדה על נהר האבנים שנח בשבת.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא. אמר לו: ומה יום מיומים? אמר לו: ומה גבר מגוברין? - אמר ליה: דמרי צבי. - שבת נמי, דמרי צבי. - אמר ליה: הכי קאמינא לך, מי יימר דהאידנא שבתא? - אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, קברו של אביו יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת. אמר לו: ביזיתו, ביישתו, וקיללתו.
רש"י מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
נהר סבטיון יוכיח - נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט ונח.
בעל אוב יוכיח - שאינו עולה בשבת.
קברו של אביו - דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנם שובתין.
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד יט ד"ה ועוד סיפר לנו
ועוד סיפר לנו, כשחרב ביהמ"ק =בית המקדש= עלו ישראל לבבל, עמדו הכשדים על בני משה אמרו להם, שירו לנו משיר ציון, עמדו בני משה וגעו בבכיה לפני הקב"ה ובתתו אצבעותיהם בשיניהם לומר, האצבעות שהיו מכין בהן בביהמ"ק האיך נכה בהן בארץ טמאה, ובא הענן ונשאם עם אהליהם וצאנם ובקרם והוליכם לחוילה והורידם שם בלילה. ועוד אמר לנו, ספרו לנו אבותינו ואבותינו מאבותיהם ששמעו באותו הלילה רעש גדול ובבקר ראו חיל גדול וכבד, והסב להם את הנהר שגולל אבנים וחול במקום שלא היה שם נהר מעולם, והנהר ההוא עדיין גולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול, שאלמלא היה פוגע בהר של ברזל היה מנפצו. והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי שום טיפת מים, ובשבת נח. ובשעה שיעריב יום הששי בין השמשות תרד עליו ענן, ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת, והוא ששמו סמבטיון ואנו קוראין אותו סבטינו (או סנבטיון), ויש מקומות באותו הנהר שאין להם רוחב [אלא] כששים אמה, והם עומדים בצד הנהר משם ואנו מכאן ומספרים אלו עם אלו. והם אסורין מפני שהנהר מקיף עליהם, ולא אנו יכולין ליכנס אצלם ולא הם יכולין לצאת משם.
איני מכיר אותך – אולם נדמה לי כי אתה חבדניק – כי רק הם עוד דבקים בסיפורי ל"ו צדיקים שמקיימים את העולם. ורק הם עדיין דורשים אל המתים.
אלא שאנשי חב"ד מתרחקים מקהל החרדים , ומסתגרים ככת נפרדת. הם מתחתנים רק ביניהם ולא מקבלים אותם לישיבות החרדיות כך שהם לא מענינים .
נשלח ב-14/6/2005 00:30
הזכרת נהר סבטיון ע"י ר"ע נועדה לאיים על טורנופוס כי אותו נהר אגדי שהגן על גולי בית ראשון יגן גם על עם ישראל - בזכות שמירת השבת - שכידוע היתה במוקד המאבק עם הרומים.
אני מוחה בזאת מחאה פומבית על שפגעת אישית במסתברא-אתנחתא, שהוא ת"ח מופלג , והגיגיו ודבריו מעשירים את הפורום ביותר.
אם דבריו אינם מוצאים חן בעיניך, תקוף אותם בצורה עניינית, אך מה הוא פשר הפגיעה האישית בכותב ובחוג שאליו הוא משתייך ?!
הדבר אינו מקובל במקום זה וגם אינו תורם לנושא הנתון לויכוח.
נשלח ב-14/6/2005 10:58
גם אני מצטרף למחאה.
מעבר לכך שה"תלמיד" מטיף לדעה מסוימת, תחת מסוה של שאילת שאלה, דבר שלדעתי לא הגון, ולא ראוי שיתאים לפורום כשלנו.
דיון עניני כן, הטפה מתוך הנחות יסוד ש"ברורות" לכותב , לא. (ביחוד אם היא מגובה בכמעט ביזוי של מי שחושב אחרת)
נשלח ב-14/6/2005 11:47
אתנחתא- מסתברא
אני מתנצל בפניך אם נפגעת. לא כתבתי אישית נגדך, ואף איני יודע כלל אם הנך משתייך לחב"ד.
אין לי גם דבר אישי נגד חב"ד ( רבים מידידי הטובים הם חבדניקים ) זכותם כמובן להאמין ולעשות ככל העולה על רוחם.
אלא שאני איני רואה טעם בוויכוחי סרק. ולכן איני מעוניין להתווכח עם מאמינים ההולכים עם הראש בקיר.
כ"כ ירדתי מהדיון עם הד"ר הלפרין על נושא הלכתי( אשכול פריתי ורביתי ) שלא מוסיף כלום למטרה היחידה שבגללה אני כותב כאן. - והיא לנסות להביא את האמונה והדת שלנו להיות מושתתת על בסיס ראציונלי - לאחר שהקבלה הובילה אותה לפסים מיסטיים.
יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק, אמר: איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא, אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא: כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין. אמר אביי, נקטינן: פיו של נחושת וצפורניו של ברזל. כי הוה קא מיית, אמר להו: ליקליוה לההוא גברא ולבדרי לקיטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא.
זה לא חידון. האם כב' סבור כי מצאו בראשו של טיטוס יתוש מברזל בגודל גוזל בן שנה במשקל שני ליטרים ? האם אין כב' רואה כאן אגדה בסגנון של " נקמת המובסים " ?
נשלח ב-14/6/2005 12:39
לבדד ישכון
אם אתה חושב שהלכתית אני לא צודק אדרבא הוכח את דבריך.
אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי.
הסיבה שכתבתי תשובה באתר שהבאתה היא כי נשאלתי,
ההלכה לא נועדה להצר את מהלך וצורת החיים הנורמלית. היא נועדה לנתב אותם לנתיב של עבודת ה' , ולכל חריג יש פיתרון הלכתי מובנה בתוך ההלכה. כל העיקרון של "וחי בהם ולא שימות בהם" , בנוי על ההנחה הזו.
